אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » אם פקוח נפש דוחה שבת כשאפשר לסלק את הסכנה בדבר אחר

אם פקוח נפש דוחה שבת כשאפשר לסלק את הסכנה בדבר אחר

הן שאלות רבות יש בתחומים שונים ובפרט בהלכות שבת שיש לעיין בדין פקו"נ שדוחה כל התורה. מה שורת הדין כאשר אפשר להמלט מן הסכנה בדרכים שיש בהם טורח, צער או הוצאה, האם יש היתר לחלל את השבת כפי שהיו עושין בחול, או שמא חייבין לעשות כל מאמץ וכל טצדקי להחלץ מן הסכנה ללא חילול שבת וללא עבירה על מצות התורה.

וידועים דברי הגרשז"א (מנחת שלמה ח"א סי' ז') שעמד מאחורי מה שפסק בשש"כ דמותר לבשל ולחמם מים לחשיב"ס ואי"צ לבקש משכן שיתן לו משלו, ומותר לקרוא לחברת חשמל שיטפלו בחוט מתח גבוה שנפל ברה"ר ואין האדם חייב לעמוד כל השבת על המשמר להרחיק את בני האדם ולהזהירם מן הסכנה.

והגאון רבי פנחס עפשטיין חלק עליו בשתי הלכות אלה ופשיטא ליה דכיון דגם חבירו חייב לפקח את הנפש אסור לבשל לחולה בשבת כאשר אפשר לבקש מהשכן שיתן לו משלו, וכך גם לגבי חילול שבת לטפל בחוט החשמל.

וכבר הביא המנח"ש את מש"כ בשו"ת זית רענן (ח"א או"ח הלכה ב' סימן ב' אות ב') בחולה שיב"ס ששכר עגלה להגיע לרופא במועד שנקבע למצוא מזור ומרפא, וכדי להגיע במועדו נאלץ לנסוע גם בשבת, ועבר דרך עיר מסויימת והיה ביד בני העיר לרשותו רכב מהיר שהיה מאפשר לו לשבות בשב"ק ולא עשו כן, אלא הניחו לו להמשיך בדרכו ולנסוע בשבת ושאלו בדיעבד אם עברו עבירה.

וכתב הגאון דכיון דפקו"נ דוחה שבת פטורין היו להוציא הוצאות למנוע חילול שבת לצורך פקו"נ.

והגאון הוכיח שיטתו מהמבואר ביו"ד (סימן שע"ד ס"ג) דמותר לכהן להיטמא למת מצוה אף אם יכול למצוא מי שיטפל בו תמורת שכר, דכיון דמ"מ דוחה טומאת כהנים פטור הכהן מלהוציא הוצאות למנוע טומאת כהנים.

והנה יש להעיא על מסקנא זו ממה דפשוט בדליקה שנפלה בבית שאסור לכבותה אלא על יושבי הבית לפנותו כדי לחלץ נפשותיהם מן הסכנה. ולמה לא נימא דכיון דבעודם בבית בודאי הדליקה מסכנת אותם, מותר להם לכבותה כדרך שהיו עושים בחול ואינם צריכים לפנות את הבית ולהפסיד כל רכושם.

וכיוצא בזה יש לעיין בדברי המג"א (סימן שכ"ט סק"ה), ואבאר.

הנה איתא בעירובין (מ"ה ע"א) דמותר לחלל את השבת ולהלחם כנגד עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי נפשות, אבל אם באו על עסקי ממונות אסור לחלל את השבת.

וחידש התרומת הדשן (פסקים סי' קנ"ו) דבזמן הזה מותר לחלל שבת אף אם באו על עסקי ממונות, דאם נעמוד כנגדם יש חשש שיהרגו את העומדים כנגדם, והו"ל פקו"נ, וכך נפסק בשו"ע (שכ"ט סעיף ו').

והקשה המג"א שם דלמה לא יתחייבו האנשים להניח ממונם ביד העכו"ם כדי למנוע איבוד נפשות וחילול שבת גם יחד, ומה היתר יש לעמוד כנגדם ולהסתכן ולהתיר חילול שבת עקב הסכנה. ותירץ דלעולם יש לחשוש דבציבור וברוב עם יהיו כאלו שיעמדו על ממונם ויסתכנו ומשו"כ התירו לחלל את השבת.

ולפי דרכו חידש המג"א דכאשר מדובר ביחיד אכן חייב הוא להניח לעכו"ם לבוז את ממונו ואין לו היתר לחלל את השבת.

הרי לן דלא אמרינן עולם כמנהגו נוהג ורשאי אדם לנהוג כדרך שהוא נוהג בכל ימות השנה ואם יש סכנה לחלל את השבת להינצל ממנה אלא יש למנוע חילול שבת בכל דרך, ומאי שנא.

ונראה בזה דבאמת שנא ושנא, דודאי חייב אדם לבקש כל דרך להמנע מחילול שבת במקום סכנה ובמדת האפשר למלט נפשו בדרך היתר ולפיכך חייב הוא לצאת את ביתו בשעת הדליקה ולהפקיר ממונו לביזה במקום ליסטים ונכרים, אך אין זה אלא כאשר יש לפניו שתי דרכים ושני שבילים, אחד היתר ואחד איסור. אבל אם אין מזומן לפניו אלא דרך אחת למלט נפשו מן הסכנה וזה ע"י עבירה על מצוות התורה, פקו"נ דוחה שבת ושאר מצוות ואינו צריך להוציא הוצאות ולהמציא דרכים חדשות שאינם בהישג ידו בניקל למנוע חילול שבת בשאר עבירות במקום פקו"נ.

ומשום כך נראה דהצדק עם הגרש"ז דכשיש בפנינו חשיב"ס שצריך חמין ותבשיל מותר לבשל לו ואין צריך לחפש את השכנים דשלו שלו ושלי שלי ואין תבשילי השכנים בידינו להאכילו כחפץ לבנו.

וזה פשר ההלכה בסי' שע"ד דאין הכהן צריך לשכור מי שיטפל  בכבודו של מת מצוה אלא יטפל בו בעצמו דטומאת כהנים הותרה אצל מת מצוה, דכיון שאין דרך ההיתר מזומן לפנינו אלא שיכול להוציא ממון ולשכור מאן דהוא, כל כה"ג יש להתיר לכהנים לטמא למת מצוה כדינו.

וכך גם נכונים דברי הזית רענן דכיון שהחולה כבר שכר עגלה והחזיק בדרכו אין חובה על אחרים להתערב ולהציע לו דרך אחרת כיון שכדין נוהג לפקח נפשו בחילול שבת.

אמנם לגבי חוט חשמל שנפל ויש בו סכנה לרבים לכאורה אין כל היתר לחלל שבת, כיון ששתי הדרכים מזומנות לפנינו למנוע את הסכנה, האחת ע"י חילול שבת וקריאה לחברת החשמל, והשניה שאין בה חילול שבת ע"י שמירה וכל כה"ג אין כל היתר לחלל שבת אף במה שיש בו הפסד וצער, וכשם שאדם צריך לצאת את ביתו במקום דליקה ולוותר על ממונו במקום גניבה.

כך נראה לכאורה לענ"ד.

ב

והנה הגרש"ז הביא עוד ממה שאמרו (סנהדרין פ"ב ע"א) אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס פטור עליו כיון שפנחס יש לו דין רודף. וכבר הארכתי בעיקר הלכה זו (לעיל באות א'). ותמהו רבים הלא אף ברודף גמור אם יכול להצילו באחד מאבריו אסור להרגו, והרי יש ביד זמרי להציל את פנחס ואת עצמו אם אך יפרוש מן העבירה, וק"ו הדברים מיכול להציל באחד מאבריו שאסור להרגו.

וכתב הגרש"ז דכשם שהמאיים להרוג את מי שמחלל שבת אם לא יחדל ממעשיו, או מאיים להרוג את האוכל חזיר אם לא יחדל מאכילתו דין המאויים ככל מי שבאים עליו להרגו ואם השכים להרוג את הרודפו פטור הוא, כיון שאין כל זכות לאדם להרוג את עוברי העבירה אלא להביאם לבי"ד, כך גם בפנחס וזמרי, דכיון שפנחס אינו מחוייב להרוג את זמרי אלא רשות בידו, לגבי זמרי נוהג הדין של הבא להרגך השכם להרגו וזכות זמרי להגן על עצמו בהריגת פנחס שבא להרגו, עי"ש.

וכדבריו כתב גם הגר"ש רוזובסקי בספר זכרון שמואל.

אך לענ"ד פשוט שאין הנידון דומה לראיה, ושאני הבועל ארמית משאר עוברי עבירה דהלא כך ניתנה הלכה למשה מסיני שיש מצוה על הקנאי לפגוע בו, ואף שאין זו חובה כיון דמ"מ מצוה היא, וזה עונש הבועל המחלל ש"ש פשוט שעליו לפרוש מן העבירה ואסור לו לפגוע במי שבא לקיים מצוותו. וסברא זו פשוטה בעיני כביעתא בכותחא.

וכבר כתבתי לפרש הלכה זו בפשיטות דכל כונת חז"ל דזכות הבועל לחשוש לנפשו דשמא ינסה הקנאי להרגו אף אם יפרוש מן הארמית והרי זה דומה לנרדף שספק לו אם יכול להציל האחד מאברי הרודף דפשוט דמותר לו להרגו, עיין לעיל באות א'.

אמנם במשנה למלך (פ"א הט"ו מהל' רוצח) כתב לחלק בין רודף שאסור לו להרוג את המציל כיון שהמציל מצווה ומחוייב להציל את הנרדף בנפש הרודפו לפנחס שאינו חייב לפגוע בבועל, ומפשטות דבריו משמע דדי בכך שפנחס אינו מחוייב לשוייה רודף ולהתיר דמו.

אך לענ"ד מסתבר טפי דאף בקנאי על הבועל לפרוש מן העבירה ולא להורגו, אם לא שיש לו עילה לחשוש בפגיעתו, אך זו פשיטא לן דהממלא חובתו עפ"י התורה ודאי מוגן הוא מפגיעה ובשום אופן אין היתר לפגוע בו.

אך באמת נראה יתירא מזו, דערבך ערבא צריך, ולמעשה פשיטא לי דהמאיים להרוג את חבירו אם לא יפרוש מלאכול ביוה"כ וקם עליו האוכל והרגו, דינו כרוצח ונהרג עליו, דאטו יעלה על הדעת להתיר דמו של ישראל בקש, וכי מותר להרוג אדם מישראל כשאפשר למנוע את הסכנה בקל ע"י פרישה מן העבירה.

ואף במה שאין בו עבירה נראה פשוט דאם אומר אדם לחבירו אם לא תקטוף לי פרי מן העץ אהרוג אותך, ובידו לקטוף את הפרי, אלא שקם עליו והרגו, רוצח הוא.

ויסוד הדבר כעין דרכינו הנ"ל, דכל שבידו למלט את נפש הרודף במדה סבירה ומועטת של טרחה, ודאי חייב הוא לעשות כן ואסור לו להרגו, בין אם מדובר בשב ואל תעשה ובין אם מדובר בקום ועשה, ומאידך פשוט דאין אדם יכול לשלוט על זולתו ולשנות את כל אורחות חייו באיום הריגה, ואם בכל זאת מאיים הוא להרגו אם לא ישתעבד לו כעבד נרצה, אמרינן הבא להרגך השכם להרגו.

ויש לדון בכל ענין לפי ענינו ומידתו. ויודע אני שנתתי דברי לשיעורין אך זו אמיתה של תורה ובהרבה סוגיות הדברים ניתנו לשיעורים.

הגב על הנושא


לתחילת הדף