אתה נמצא כאן: דף הבית » מנהגים » אמירת המשנה 'רבי חנניה בן עקשיא וקדיש דרבנן אחר לימוד

אמירת המשנה 'רבי חנניה בן עקשיא וקדיש דרבנן אחר לימוד

מקור מנהג אמירת קדיש דרבנן

בסוף מסכת סוטה (מט ע"א ע"פ רש"י) נאמר שהעולם מתקיים בזכות הדרשה בעניני אגדה שהיה הדרשן דורש ברבים בפני כל העם בכל שבת, וה'אמן יהא שמיה רבא מבורך'  שעונים על הקדיש דרבנן שאומרים לאחריו, ונמצא שכל העם היו עוסקים בתלמוד תורה ובקידוש השם, וזו זכות גדולה.

דעת הרמב"ם בענין אמירת הקדיש, אחר דברי אגדה, דברי הלכה, ופסוקים

בספר באר שבע (סוטה שם) כתב שמדברי הגמרא משמע לכאורה שדווקא לאחר דרשות בעניני אגדה אומרים קדיש, אבל אחר דרשות בעניני הלכות מממונות ואיסור והיתר וטומאה וטהרה לא אומרים קדיש דרבנן, כיון שלדרשות הללו לא באים ונקבצים עמי הארצות, ואין בכך את אותה זכות גדולה של קידוש השם ותלמוד תורה בפני כל העם.

אמנם הרמב"ם (סדר התפילה שבסוף ספר אהבה) לא חילק בין אגדה להלכה וכתב שכל עשרה מישראל שעוסקים בתלמוד תורה שבעל פה, ואפילו במדרשים ואגדות, כשהם מסיימים, יאמר אחד מהם קדיש דרבנן.ומפרש הבאר שבע שהרמב"ם סבר שמה שנקטו בגמרא שהקדיש נאמר אחרי דברי אגדה, לא בא למעט דרשה בעניני הלכה, שהם היו עיקר נושא הדרשה בשבת (כמבואר בשבת קטו ע"א וברש"י שם), אלא לרבות שלא אומרים קדיש רק לאחר דרשה בעניני הלכה החביבים יותר, שהם עיקר הדרשה אלא אפילו אחר דרשה בעניני אגדה אומרים קדיש דרבנן. וכך נפסק גם בתשובת הראב"ד (סי' קצ"ג) שאומרים קדיש אחר קריאת מזמור או פרק או אגדה או משנה, כמו שאמרו בסוטה (שם), והובאו הדברים בשבולי הלקט (ענין התפילה סי' ח') בספר האגור (סי' ו'), ובבית יוסף (או"ח סי' נ"ה).

הבאר שבע (שם) מצדד לומר שהרמב"ם סובר שלא תיקנו קדיש דרבנן על קריאת פסוקים, אלא דוקא על דרשה בתורה שעל פה בין בהלכה בין באגדה. ולכן נקרא אותו קדיש 'קדיש דרבנן' כלומר הקדיש שנאמר על תלמוד תורה דרבנן דהיינו תורה שבעל פה בהלכה או באגדה[1]. [וראה לקמן שהמגן אברהם (סי' נד סק"ג חולק על הבאר שבע, וסובר שלדעת הרמב"ם אומרים קדיש רק אחר דברי אגדה כשמעות גמרא בסוטה].

דעת הרוקח -קדיש דרבנן נאמר רק לאחר פסוק, ומקור אמירת משנת חנניא בן עקשיא

דעה נוספת הפוכה מדעת הרמב"ם לביאורו של הבאר שבע, הובאה בספר הרוקח (הלכות קדיש סי' שסב, ובפירושי סידור התפילה לרוקח סי' קב) ובאור זרוע (ח"ב, הלכות מוצאי שבת סי' פט אות ז') בשמו, שאומרים קדיש רק אחר אמירת פסוקים, מכיון ששמו של הקב"ה בעולם מתקדש ע"י התורה שבכתב והקדיש שאומרים אחר לימוד פרקי אבות ואמירת המשנה חנניא בן עקשיא אומר וכו', היא רק מחמת הפסוק שבסוף המשנה "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", ולא מחמת דברי האגדה שבה. דעה כעין זו מפורשת יותר מצינו בספר המחכים לרבי נתן מהראשונים, ובספר בכלבו (סי' ו') בשמו, "לא יאמר קדיש אם לא יאמר לפניו פסוקים, שלעולם לא תמצאנו בלא פסוקים לפניו אם לא לאחר גמר תפלה". דברי הכלבו הובאו בדרכי משה (סי' נ"ד אות א'), במגן אברהם (סי' נ"ד ס"ק ג').

כאמור לדעה זו מסיימים את פרקי אבות במשנת 'אבי חנניא בן עקשיא' הוא כדי לסיים בפסוק. טעם נוסף למנהג לסיים עם את המשנה הזו בסוף כל פרק ופרק של מסכת אבות, הובא במחזור ויטרי (סימן תכד) לאחד נקדמוני הראשונים, שכתב שמפני שיש במשנה זו סיום נאה, נהגו העם לאומרה בסוף כל פרק ופרק מפרקי אבות, שלומדים בבית הכנסת בין מנחה למעריב בשבת.

דעת נוספת קדיש דרבנן נאמר רק לאחר לימוד אגדה ודרשת פסוק

דעה שלישית הובאה בפירוש המיוחס לרש"י [או לרמב"ם[2]], למסכת אבות (פרק ששי), שחלק על הרמב"ם וסבר שאומרים קדיש דרבנן רק אחר לימוד אגדה, ולא אחר לימוד  משנה, ואין לומר קדיש אחר לימוד הלכות ומשניות. ולכן אחר לימוד הלכות ומשניות הנהגו דבר אגדה כדי לומר קדיש. ומשום כך נהגו לומר אחר פרקי אבות את אגדת רבי חנניא בן עקשיא 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיה מ"ב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'. [וכך משמע בדברי הגמרא בפשטות הגמרא בסוטה, וכמו שהבאנו לעיל בשם ספר באר שבע]

בספר באר שבע (שם) הקשה על דעה זו שאין אומרים קדיש דרבנן על לימוד משניות, שהרי פרקי אבות הם משניות העוסקות בדברי אגדה כמו המשנה של רבי חנניא בן עקשיא שהיא משנה במסכת מכות העוסקת בעניני אגדה, וא"כ למה שלא יאמרו קדיש דרבנן על סיום פרק מפרקי מסכת אבות בלי לומר את משנת רבי חנניא בן עקשיא. ומכח קושיא זו דחה הבאר שבע את הדעה הזו וכתב שלולא דמסתפינא מחבראי היה אומר שתלמיד טועה ומשובש כתב את הדעה הזו בגליון מסכת באבות.

כעין דעה זו שנדחתה ע"י הבאר שבע מצינו בשו"ת משפטי שמואל (סי' קל"ג), לאחד מקדמוני האחרונים שכתב מסברת עצמו שאין לומר קדיש אלא על דברי אגדה או דרשה, כמשמעות הגמרא בסוטה. והוסיף שכך מדויק מדברי האבודרהם (סדר שחרית של שבת) שאף שאפשר לומר קדיש אחרי אמירת מזמורים, מ"מ קדיש דרבנן אומרים רק אחרי דברי אגדה, ולכן כדי שנזכה לקדיש של אגדה אנו אומרים דברי אגדה כברייתא של רבי אלעזר בשם רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכדומה, כדי לומר קדיש דרבנן עם 'על ישראל', עד כאן דבריו.

המגן אברהם (סי' נד סק"ג) הביא את דברי המשפטי שמואל והסכים עמו, והוסיף שכך מצינו להדיא בספר ליקוטי פרדס לאחד הראשונים, שאין לומר קדיש מיד אחר דרשה בתורה שבעל פה, אלא רק אחר פסוק או דרשת פסוק. ולדעתו אף הרמב"ם (בסדר התפילה שבסוף ספר אהבה) שהובא לעיל, סובר שאין לומר קדיש מיד אחר דרשה בתורה שבעל פה, אלא רק אחר פסוק או דרשת פסוק, וחלק על מה שכתב הבאר שבע בדעת הרמב"ם. וכתב המגן אברהם שלכן אחר דרשה בתורה שבעל פה צריך לומר דברי אגדה, ורק אחר כך לומר קדיש, ולכן מנהג כל ישראל לומר אחר פרקי אבות את המשנה של רבי חנניא בן עקשיא, ואחר אין כאלקינו ובמה מדליקין אומרים את הברייתא אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי לכמים מרבים שלום בעולם וכו', וכשלומדים משניות צריך לומר דברי אגדה אחריהם כדי לומר קדיש. וכך נפסק בשולחן ערוך הרב (סי' נד סעיף ד'). ובחיי אדם (ח"א כלל ל' סעיף ז'), כתב שאף שקדיש רגיל אפשר לומר אחר פסוקים או תפלה או לימוד, מ"מ לא אומרים קדיש דרבנן אחר פסוקים ולכן אחר אמירת פסוקים את המשנה של רבי חנניה בן עקשיא, ורק אחר כך אומרים קדיש דרבנן.

ביאורים ודעות נוספות במנהג אמירת משנת רבי חנניא בן עקשיא

ביאור נוסף הובא בברכי יוסף או"ח (סי' נה סק"א), שמעיקר הדין אפשר לומר קדיש על כל תורה שבעל פה [וכדעת הרמבם והבאר שבע], וכך מדויק מדברי הגמרא בסוטה (שם), שאף שאומרים קדיש על כל דברי תורה שבעל פה, הקדיש שאומרים אחרי דברי אגדה מעלתו גדולה שעליו עומד העולם. ובטעם הדבר כתב שמכיון שהאגדה מושכת את לבו של האדם, שמחים השומעים, וכאשר עונים האנשים 'אמן יהא שמיה רבא' מתוך שמחת מצוה, זכות זו גדולה ועליה עומד העולם. ומאותו טעם נהגו לומר אחר לימוד את המשנה של רבי חנניא בן עקשיא כדי שישמחו השומעים ותרבה  זכותם של ישראל, שעליה העולם עומד, ודבר זה הוא מנהג ולא דין, שהרי מעיקר הדין אפשר לומר קדיש גם על תורה שבעל פה שאין בה דברי אגדה.

רבי יהודה עייאש (שו"ת בית יהודה או"ח סי' לא), מבאר באופן אחר את הפירוש למסכת אבות המיוחס לרש"י, שכוונתו לומר שמי שקורא משניות ככתבן וכלשונן בלי שום פירוש או שאינו לומד את טעם הדבר אינו יכול לומר קדיש דרבנן כיון שעל לימוד כזה בלי לדקדק בטעם הדברים לא שייך לומר 'על רבנן ותלמידיהון דיתבין ועסקין כו', שלימוד דזה אינו נקרא עסק והלימוד, שהרי ע"י לימוד כזה אי אפשר לפסוק דין מהמשנה אם לא שיודע דקדוקה וטעמה, שאינו נקרא לימוד תורה כמו שמבואר בדברי הרמ"א (סי' מז סעיף ד' ע"פ הר"ן), ואין צריך לברך על זה ברכת התורה.  ולכן אחר קריאת המשנה מבלי לפרשה, נהגו לומר את המשנה של רבי חנניא בן עקשיא שהיא מפורשת. ואף בה דין וכל שכן שאחר לימוד גמרא שהיא מפרשת את דברי המשנה אומרים קדיש דרבנן, ולא צריך לומר אחריהם את משנת רבי חנינא בן עקשיא. ומה שנהגו לומר את משנת רבי חנינא בן עקשיא אחר לימוד גמרא אינו עיקר הדין, אלא שנגררו בענין זה בטעות אחרי קריאת המשנה.

העיקר להלכה בענין אמירת קדיש ומשנת רבי חניא, ותנאי נוסף

להלכה, פוסק המשנה ברורה (סי' נד סק"ט) כדעת המגן אברהם שהובאה לעיל, שיש להזהר מעיקר הדין כשלומדים משניות לומר בסוף הלימוד את המשנה של רבי חנניא בן עקשיא וכדומה, כדי שיוכלו לומר אחר כך את הקדיש דרבנן.

תנאי נוסף לאמירת הקדיש הובא ברמב"ם שם (סדר התפילות) במגן אברהם (סי' ס"ט סק"ד, ורל"ד סק"א) ובמשנה ברורה (שם, ובסי' נ"ה סק"ב) שרק אם היו עשרה אנשים בבית הכנסת בשעת אמירת הפסוקים והלימוד אפשר לומר קדיש. ואפילו אם היו שם רק שנים או שלושה לומדים, אומרים קדיש כשיש שם עשרה בשעת אמירת דברי רבי חנניא בן עקשיא. ואפילו מי שלא למד יכול לומר את הקדיש.ובשו"ת אגרות משה (ח"ד סי' ס"א) כתב שכאשר נתקבצו חבורה שלומדים ביחד, משניות או דף גמרא מסתבר שאם לא למד עמהם אין לו לומר קדיש, מאחר דלא שייך ללימודם והוא עצמו הא לא למד. ואלו ש למדו, אף שרק שמעו מפי מגיד המשניות ודף הגמרא לפניהם, אף שלא הבינו הרבה דברים, ואף שלא שמעו כל הדברים, מותר לומר קדיש כיון שאין שיעור למידת ההשתתפות בלימוד לענין זה. וכשמסיימים בדבר אגדה שכולם מבינים כגון במשנה של רבי חנניה בן עקשיא, או בברייתא 'כל השונה הלכות', אפשר לומר קדיש.


[1] בהמשך דבריו מביא הבאר שבע פירוש אחר לכך שהקדיש נקרא קדיש דרבנו כיון שעיקר הקדיש הוא תחינה ובקשה על חכמים כמפורש בנוסח קדיש זה, וכך נראה לו יותר

[2] בדורות הקודמים כולל בדורו של הבאר שבע [שהובאו דבריו בהמשך] יוחס פירוש זה בטעות לרמב"ם.

הגב על הנושא


לתחילת הדף