אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » אשה שקשה לה לאכול מרור

אשה שקשה לה לאכול מרור

שאלה:
אשה אחת שאינה יכולה לאכול חסה ובכל פעם שניסתה בשנים קודמות לאכול חסה הקיאה, וכפי הנראה זו נטיה גנטית כי גם רוב בני משפחתה מגיבים כך לאכילת חסה. ועתה היא מעוברת ואינה מסוגלת לאכול חזרת (תמכא) משום חריפותה ולפי הרגשת לבה תסתכן ע"י אכילת תמכא. ושאלתה בפיה, האם יכולה היא בשעת דחק גדול כזה לברך על אכילת כלשהו, או שמא פטורה היא לגמרי מלאכול מרור.

תשובה:

כבר ביארתי במק"א דאין לברך על אכילת מרור פחות מכזית, דאף אם נניח דאכן דעת הרא"ש (פסחים פ"י סימן כ"ה) דאין צריך כזית במרור אלא משום הברכה ולא מעיקר הדין וכפי שאכן מבואר בתרומת הדשן סימן רמ"ה, מ"מ אין זו דעת רוב הראשונים. ובשו"ע מבואר להדיא בסימן תע"ג ס"ה דשיעור מרור הוי כזית, ופשוט אפוא דאין לברך על מרור פחות מכזית.

ואף שכתבו בשו"ת מהר"י אסאד סימן קל"ז ובאבני נזר סימן שפ"ג דבפחות מכזית אפשר לברך אקב"ו על מצות מרור, וזאת עפ"י דברי הרא"ש דרק משום דמברכינן על אכילת מרור צריך לאכול כזית אין הלכה כמותם.

ובאמת כבר הקדימם בעצם הסברא בהגדת מעשה נסים לבעל נתיבות המשפט, אלא שחזר בו למעשה משום שנרתע מלשנות במטבע הברכה. אמנם באמת נראה דאין זה שינוי ממטבע הברכות. ומי שבטעות בירך על מצות מצה אינו צריך לחזור ולברך על אכילת מצה אלא יצא יד"ח כיון דמטבע הכללי של ברכות כולל גם על מצות.

אך מ"מ נראה ברור מעיקרא דדינא דאין אדם יוצר יד"ח בפחות מכזית ובודאי אין לברך עליו.

והנה ידעתי שיש הנוהגים לצאת יד"ח מרור במינים נוספים כגון עולשין, אך אני אינני בקי במין זה ולא ידעתי אם יש מסורת מה הן העולשין.

ולענ"ד העצה הנכונה היא לפורר תמכא ולהניח את הכל פתוח על מנת שתפוג החריפות דכבר הבאתי במק"א את מש"כ השואל ומשיב מהדורה ה' ח"ב סימן י' להבחין בין החריפות למרירות של התמכא, ובאמת לא בעינן כלל טעם חריף במרור אלא טעם מר. ועוד דכבר ביארתי במק"א דמעיקר הדין אין הטעם המר מעכב אלא צריך שיאכל באופן שיכול הוא להרגיש טעם מר באכילתו, לאפוקי בלע מרור. ועוד דאם בישל או כבש פסול, אבל כל שהפיג טעמו באופן טבעי אין הטעם המר מעכב, ואכמ"ל.

סו"ד לענ"ד אפשר לברך על תמכא מפוררת אף אם החריפות יצאה ממנה לגמרי, ואף שידעתי שבנשמת אדם כתוב מהגר"א דיש לכסות את התמכא לאחר פירורו כדי שלא יפוג טעמו, עי"ש בהלכות פסח שאלה ל"ד, וכך העתיק בשמו המשנ"ב סימן תע"ג ס"ק ל"ו מ"מ מדברי המשנ"ב שם משמע שאין קפידא אם ישאירנו מגולה, עי"ש. ומ"מ אין זה לעיכובא אלא לכתחלה. ומשו"כ נראה דבשעה"ד יש לברך כאשר החריפות יצאה מן התמכא.

הגב על הנושא


לתחילת הדף