אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » באיסור לאכול לפני האכלת בהמתו

באיסור לאכול לפני האכלת בהמתו

"אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר "ונתתי עשב בשדך" והדר "ואכלת ושבעת". (ברכות מ' ע"א).

ונחלקו גדולי הדורות באיסור זה אם מה"ת הוא או מדרבנן. המגן אברהם בסימן רע"א ס"ק י"ב כתב בשם שו"ת מהר"ם מרוטנבורג בשם הריצב"א דגבל תורא לא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילת הפת משום דהוי דאורייתא, משא"כ במי ששכח להבדיל ומבדיל בין ברכה לאכילה דלא הוי אלא מדרבנן הוי הפסק, הרי דהוי מה"ת. אך בשו"ת שבות יעקב ח"ג או"ח סימן י"ג נקט דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא עי"ש.

ומדברי הרמב"ם נראה דאין בזה אלא מדת חסידות בלבד שהרי לא הביא זו בהלכות תפלה או ברכות, אלא בסוף הלכות עבדים בלבד ושם כתב "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן", הרי דאין זו הלכה גמורה אלא מדת חסידות בלבד.

ובספר חסידים אות תקל"א הקשה ממה שאמרה רבקה "שתה וגם לגמליך אשקה" הרי שהקדימה שתיית האדם לשתיית הבהמות, וכתב לחלק בין אכילה לשתיה דרק באכילה הקפידה תורה להקדים את הבהמות ולא בשתיה, והמגן אברהם בסימן קס"ז ס"ק י"ח הביאו. ולפי דרכו יש ליישב גם מה שיש להקשות מדכתיב (במדבר כ' ח') "והשקית את העדה ואת בעירם" הרי שגם כאן הקדים הקב"ה את העדה לבעירם, ולפי המבואר מיושב דגם כאן מדובר בשתיה ולא באכילה.

ובשו"ת כתב סופר או"ח סימן ל"ב כתב עוד בשם אביו הגדול החת"ס דשאני האוכל משלו דמצווה להקדים להאכיל בהמותיו שמזונותם עליו, אבל המאכיל את חבירו אינו מצווה להאכיל כלל לבהמתו ולפיכך אינו מצווה להקדימם, ופלפל לפי דבריו בהא דמס' גיטין דף ס"ב, עי"ש.

אך לפי דבריו לכאורה לא יתישב הא דוהשקית את העדה דכיון דמים אלה היוצאים מן הסלע מספיקים לכל ישראל, מצוה עליהם להקדים כל אחד את בהמתו לפני שתייתו הוא, אלא דשאני שתיה מאכילה כמבואר.

והנה נחלקו הפוסקים אם הלכה זו נאמרה רק בסעודה או אף בטעימה בעלמא, דהט"ז בסימן קס"ז סק"ז דייק מדברי הבית יוסף דאף בטעימה בעלמא אסור ודחה דבריו דלא אמרו אלא שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ולא אמרו אסור לטעום, ובבאר היטב שם ס"ק ט' תמה דהלא בגיטין ס"ב ע"א אמרו להדיא "ליטעם מר מידי…..אסור לאדם שיטעום קודם שיתן לבהמתו", והביא בשם מהר"ם חגיז "דכלל גדול בש"ס דאין לסמוך אלא על מה שנשנה במקומו". ולכאורה זה חידוש עצום, דהלא כל גדולי הדורות טיילו לאורכו ולרוחבו של התלמוד להקשות מכל מקום ומכל פינה, בנו עולמות והחריבום על סמך סתירות ודיוקים ממקום למקום ולא שמענו כלל זה דאין לסמוך על מה שלא נשנה במקומו, ובפרט בני"ד דאין כאן סתירה אלא בא זה ולימד על זה וד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.

אלא נראה פשוט דגירסת הט"ז גם בהא דגיטין היתה אסור לאדם לאכול, ובאמת משמע בש"ס וילנא דגירסאות חלוקות יש בזה עיין בזה גם בברכות וגם בגיטין אמנם הרי"ף והרא"ש גרסו אף בברכות אסור לאדם לטעום עי"ש, ואכמ"ל.

וראיתי שוב בשבות יעקב ח"ג סימן י"ג שדחה את דברי הבאר היטב וכתב דלשון טעימה בש"ס אין משמעו טעימה מועטת אלא מלשון דרך ארץ הוא אף בסעודה גמורה עי"ש.

אמנם לענ"ד יש לדייק כשיטת הט"ז מלשון הרמב"ם בסוף הלכות עבדים שם שכתב "ומקדימין מזון הבהמות לסעודת עצמן", ומשמע דאין הלכה זו אמורה אלא בסעודה, ובאמת נראה כן מעיקר הדרשה דהלא דרשו ממה דכתיב ונתתי עשב בשדך והדר ואכלת ושבעת, הרי דמיירי באכילה שיש בה שביעה ודו"ק.

הגב על הנושא


לתחילת הדף