אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » בגדר השיעור באתרוג

בגדר השיעור באתרוג

בסוכה ל"ד ע"ב נחלקו במשנה ר' מאיר ור' יהודה בשיעור אתרוג, לשיטת ר"מ הוי כאגוז ולשיטת ר"י הוי כביצה. ובגמ' (שם ל"א ע"ב) מבואר דיסוד שיעור זה הוי משום גמר פרי דבפחות מהכי לא הוי גמר פרי. ולהלכה נפסק כשיטת ר"י דשיעור אתרוג כביצה כמבואר בשו"ע סימן תרמ"ח סעיף כ"ב עי"ש.

ויש לעיין בגדר זה, האם הוי כפשוטו, דאין כאן גדר שיעור כשאר שיעורי תורה שהם הלכה למשה מסיני, דבאתרוג אין גדר מסויים של שיעור בנפחו, אלא דכיון שכתיב ביה פרי עץ הדר, כל שלא נגמר פריו אין זה פרי, ובהכי נחלקו תנאי מתי הוי גמר פרי. או שמא שיעור יש כאן ככל שאר דיני תורה, ומה שאמרו דמשום גמר פרי הוי, כונתם דבעינן שיעור של גמר פרי, וכיון שנחלקו מה שיעור גמר פרי ממילא נחלקו מה שיעור אתרוג, אבל לעולם שיעורים אלה גדרם ויסודם ככל שאר שיעורי תורה.

ויש כמה נפ"מ בשאלה זו ונציין מקצתם:

א. אתרוג שהיה בו שיעור כביצה ונצטמק ע"י יובש האם כשרה. דאם דין שיעור יש בזה, פסול אתרוג זה, כיון דאין בו שיעור בשעת נטילתו. אבל אם אין בזה דין שיעור אלא דכל שאין בו כביצה עדיין לא נגמר הפרי, בודאי כשר אתרוג זה דכבר נגמר פריו והיה בו כביצה.

ב. אם נתקטנו הביצים ממה שהיו בימי קדם, וכפי שאכן נקט הצל"ח כידוע (בפסחים קט"ז ע"ב), האם צריך שיעור ביצה כפול כמו בכל שיעורי התורה, או שמא שאני שיעור אתרוג שאינו אלא משום גמר פרי ומסתבר דאם נתקטנו הביצים גם הפירות נתקטנו ובשיעור קטן יותר כבר נגמר הפרי.

ובשתי שאלות אלה כבר נחלקו הפוסקים.

בחיי אדם כלל קנ"א סעיף ט"ז ובנשמת אדם שם אות ו' כתב דאם נצטמק לפחות מכביצה האתרוג פסול, אך בביכורי יעקב (סימן תרמ"ח ס"ק נ"א) כתב להסתפק בזה וכתב דיטול בלי ברכה, וכן העתיק בביאור הלכה (שם סעיף כ"ב). ודעה שלישית מצינו בחזון איש או"ח סימן קמ"ח אות ב' שכתב דכיון דמבואר בגמ' דמשום גמר פרי הוא מהי"ת לפסול בנצטמק, ונקט להלכה דכשר אף לברכה.

ולגבי עצם השיעור של אתרוג כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קכ"ז וסימן קפ"א) דאף שאכן הביצים נתקטנו וכפי שהוכיח הצל"ח כיון דשיעור אתרוג משום גמר פרי הוא משערין בביצה של זמנינו, אך דעת החזו"א מבוארת בשיעורין של תורה בשיעורי המצוות אות כ"ה דאכן צריך להכפיל את שיעור האתרוג כשני ביצים, ובביאור הלכה (שם סימן תרמ"ח) הביא שבביכורי יעקב נסתפק בזה וכתב שיטול בלי ברכה, עי"ש.

ולכאורה סתר החזו"א בזה את דברי עצמו דלגבי נצטמק נקט דאין בעצם דין שיעור האתרוג אלא דין גמר פרי בלבד, אבל לגבי השאלה אם השיעור עפ"י ביצת זמנינו או לפי ביצת חז"ל נקט דשיעור אתרוג ככל שאר דיני השיעורים, וצ"ע.

והנה הח"א שם נקט אף הוא דאין כאן דין שיעור אלא דין גמר פרי ומשו"כ נתקשה למה באתרוג נצטמק פסול וכתב ליישב דמלבד דין גמר פרי יש גם חסרון דלא הוי הדר, אך מפשטות הסוגיא (ל"א ע"ב) מבואר דלא משום הדר הוא אלא משום דלא הוי גמר פרי בלבד ונשאר בזה בצ"ע.

אמנם ברבינו מנוח על הרמב"ם (פ"ח מהלכות לולב ה"ח) אכן כתב דלשיטת ר' יהודה אינו הדר עד שיהיה בו כביצה, עי"ש. וכ"ה בפירוש רבינו יהונתן מלוניל (סוכה שם). ועיין עוד בשו"ת מהרי"ק כלל ס"ב שגם בדבריו מבואר דהוי משום הדר. אך כל דבריו שם קשים להבנה ולא ירדתי לסוף דעתו בביאור הסוגיא, וכ"ז צ"ע.

ובאמת מבואר להדיא בדברי הראשונים דנצטמק פסול. כ"כ הטור בסימן תרמ"ט והמגן אברהם שם בס"ק כ"ז. וכ"כ התוס' (מ"ו ע"ב) והרא"ש (פ"ג סי' כ"ג) וכן היא בתרומת הדשן בפסקים (סימן נ"ב), וע"כ דיש בזה דין שיעור ואין הטעם משום גמר פרי במציאות.

והנה התוס' בדף ל' ע"א נתקשו במה שפסלו אתרוג של אשירה משום דכתותי מיכתת שיעורא והלא אין כאן דין שיעור אלא גמר פרי ומה שייך בזה כתותי מיכתת שיעורא, ותירצו "מ"מ בעינן מינכרא לקיחתה דמה"ט פסלינן לקמן פלפלין".

וכעי"ז כתב הרא"ש (פ"ג סימן ט"ו) והוסיף "וכיון דמיכתת שיעוריה הוי כאילו נשחק כולו והוי כאילו לא מנכר לקיחה".

הרי דמצד שיעור גמ"פ אכן נקטו דלא שייך בזה כתותי מיכתת שיעורא דאין בזה גדר שיעור כשאר שיעורי תורה. אך מאידך גיסא צ"ב במש"כ דמשום מינכרא לקיחתה אמרינן כתותי מיכתת שיעורא.

דהנה בדף ל"ה ע"א אמרו "תנו רבנן פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג ואימא פלפלין וכו' היכי נעביד ננקוט חדא לא מינכרא לקיחתה". וברש"י שם דלא מינכרא לקיחתן "משום קוטנה". הרי לן דפלפלין לא מינכרא לקיחתה משום שקטנים הם, ולכאורה גם בזה אין דין שיעור אלא מצד מציאות הדברים דקטנים הם אין בהם לקיחה ניכרת, ומה שייך בזה כתותי מיכתת שיעורא.

ונראה לכאורה בביאור דבריהם דאף דמסברא היה נראה דכיון דאין שיעור אתרוג אלא משום גמר פרי ולא מצד עיקר דין שיעורים אין לומר בזה כתותי מיכתת שיעורא, כיון דבעינן לקיחה הניכרת שוב מסתבר דצריך לקיחה חשובה וכל שעומד לשריפה כתותי מיכתת שיעורא ואין כאן לקיחה חשובה, ועדיין צ"ע.

ושורש הספק הוא כמבואר לעיל, במה שאמרו דמשום גמר פרי צריך כביצה, סימן הוי או סיבה, דאם סימן הוי פירוש הדברים דבעינן שיעור של גמר פרי, אך לעולם שיעור הוי כשאר שיעורי תורה, או שמא אין כאן גדר שיעור אלא דין מסויים דאין גדר פרי אלא בכביצה.

ונראה ברור דאין גדר גמר פרי גדר עצמי אלא בעינן שיעור של גמר פרי. דכבר כתבו התוס' (ל"א ע"ב) דאין מחלוקת ר"מ ור"י ענין למה שנחלקו ר' עקיבא וחכמים באתרוג הבוסר, דלר"ע פסול ולחכמים כשר, דר"ע וחכמים נחלקו בעצם דין פרי שלא נגמר, ור"מ ור"י נחלקו בשיעור.

וזה המבואר בשו"ע שם (סי' תרמ"ח סעיף כ"ב) דאתרוג שיש בו שיעור כביצה כשר "אפילו אם הוא בוסר שעדיין לא נגמר פריו". ובמשנ"ב שם ס"ק ס"ו כתב דאם אין בו כביצה פסול "ואפילו אם אנו משערין שאיננו בוסר שאין סופו להתגדל יותר" ומקורו בדברי התוס' שם.

הרי שאין זה אלא גדר שיעור, דבעינן שיעור של גמר פרי.

ועיין ברמב"ם פ"ז מלולב ה"ח שכתב בחדא מחתא את כל שיעורים של לולב אתרוג הדס וערבה, ובקרית ספר שם כתב דכולן הלכה למשה מסיני, וכ"כ בשו"ת חות יאיר סימן קצ"ב. אמנם אף אם נניח שאין זה הללמ"ס אלא כדמשמע מפשטות לשון הגמ' דמשמעות לישנא דקרא דפרי עץ הדר למדו דבעינן גמר פרי, מ"מ מסתבר דכונת הדברים דבעינן שיעור של גמ"פ כמבואר.

ולפי"ז אתי שפיר דאם נצטמק האתרוג וקטן מכביצה שוב פסול הוא כיון שאין לו שיעור בעת נטילת המצוה, ומאידך גיסא יש טעם בדברי החת"ס דאפשר שאין צריך שיעור ביצה של תורה אלא שיעור ביצה של כל דור ודור כיון דבעינן שיעור של גמר פרי ואם קטנו הפירות קטן גם שיעור גמר פרי, ואין כל סתירה בין הלכות אלה.

ומ"מ נראה עיקר דאף שאמרו בגמ' דבעינן גמ"פ ולפיכך ס"ל לר"י דצריך כביצה אין זה אלא גדר שיעור, ולדעת הקרי"ס והחוו"י הוי הללמ"ס. ומצינו כעי"ז לגבי שיעור כותבת ביוה"כ דמחד הוי הלמ"ס וכמבואר בעירובין ד' ע"א, בסוכה ה' ע"ב ובברכות מ"א ע"ב, ומאידך אמרו חז"ל ביומא פ' ע"ב דהוי משום דקיי"ל לחכמים דבהכי מייתבא דעתו של אדם. ונראה כנ"ל דאף דהוי שיעור, גדר הדבר דהוי שיעור של יתובא דעתא. ואפשר דזה גופא הוי הלמ"ס דצריך שיעור יתובי דעתא וקבעו חכמים ברוחב דעתם מה שיעור זה.

וכעי"ז דנתי במק"א לגבי שיעור לולב, דמחד צריך ד"ט כדי לנענע בו וכמבואר בסוכה (ל"ג ע"ב) ומאידך נראה פשוט דהוי שיעור ככל שיעורי תורה, ובקר"ס שם כתב דהוי הלממ"ס.

ועוד מצינו כעי"ז בדברי הרמב"ם בהלכות טומאת מת (פ"ב ה"ב) דאף דהלממ"ס דמת מטמא בכזית נתנו חכמים טעם בדבר דתחילת ברייתו של אדם בכזית לפיכך שיערו חכמים טומאת בשרו בכזית וכ"כ בפיה"מ פ"ב דאהלות משנה ב' לגבי רביעית דם מן המת דמטמא כיון שבשעת ברייתו יש בו רביעית דם אף דהוי הלממ"ס, עי"ש.

וכן הגדר לגבי גמ"פ, דאף דידענו מלשון התורה או מהללמ"ס דצריך שיעור גמר פרי, חכמים הם שקבעו מה שיעור זה.

ודו"ק בכ"ז כי נכונים הדברים.

 

הגב על הנושא


לתחילת הדף