אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » בזאת אני בוטח

בזאת אני בוטח

עומדים אנו בשלהי חודש אלול, ימי הרחמים והסליחות, ימים שכל כולם התבוננות וחשבון נפש, הבה נתבונן מעט במהות הימים והמתחייב בהם.

הנה שני מנהגי אלול יש בידנו מבית מדרשם של גדולי אשכנז, תקיעת שופר בכל יום ויום, ואמירת מזמור כ"ז בספר תהלים "לדוד ה' אורי וישעי", ויש לעיין האם חוט שני קושר את מנהגי ותיקין אלה או שמא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ולא קרוב זה אל זה.

ונראה דאכן יש קשר בין שני מנהגים אלה. דהנה תקיעת שופר נועדה להרעיד את מיתרי הלב, וכדברי הנביא (עמוס ג' ו') "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". קול שופר מעיר אותנו מתרדמת ההרגל, השברים והתרועה מזכירים לאדם את קול הגניחות והיללות, וכבר כתב השל"ה הק' בכוונת התקיעות שהחולה גונח, והיללות בדרך כלל על המת הם באים לרמוז לאדם ולהזכירו את ימי החולי והחדלון, הגשמי והרוחני, ומה הפלא איפוא שכאשר יתקע שופר בעיר אכן "ועם לא יחרדו"?

ומה עושה האדם כאשר יראה ופחד אופפים אותו, זאת למדנו מפרק זה בתהלים "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד" כאשר הקב"ה מעוז חייו של אדם והוא אורו וישעו ילך בבטחה ואין עליו יראה ופחד, ובמה יזכה האדם "אם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" וכבר דרשו חז"ל במדרש שם בזאת אני בוטח, "זאת התורה אדם כי ימות באהל, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם" כאשר אנו עמלים בתורה וממיתים עצמנו באהלה בטוחים אנו בחסדיו ית"ש ואין אנו מתיראים מכל כח בעולם.

וכבר כתב החזו"א באגרותיו (ח"א מכתב ג') לבאר כונת חז"ל "מי שממית עצמו עליהן" דהיינו התנתקות מן הנטיה הטבעת של רדיפת התענוגות והנוחות דהלא כך אמרו חז"ל "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל וכו'" (פ"ו באבות)

וכאשר אנו עמלים בתורה, אין יגיעה זו מכבידה על נפש האדם וגורמת לעצבונה, אלא משמחת את הנפש ומרוממת קרני הודה, תא חזי מה שכתב רבינו יונה בפ"ב ממס' אבות משנה י"ד "וכשאתה מיגע את עצמך בתורה תשתעשע בה שמצינו שאמרה תורה ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. וכתיב בתריה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. הנה לך כי הקב"ה היה משתעשע בה ויש לך לעשות כן". וחידוש גדול למדנו מדבריו, הלא בנוהג שבעולם שהיגיעה והשעשוע תרתי דסתרי המה, האדם עובד את אדמתו בימות השבוע ושוב ניתן לו יום לשעשוע. לא כן בני תורה "וכאשר אתה מיגע עצמך בתורה תשתעשע בה" התורה היא עמלנו והיא גם שעשוענו. משתעשעים אנו בעמלה של תורה ועמלים אנו בשעשועיה.

ככל שאנו מתרחקים מתענוגות הבשר זוכים אנו לנועם הנשמות ותענוגים רוחניים, שעשוע של תורה תחת תענוגות הבשר ההבל והריק.

ועוד חידוש עצום למדנו מדבריו הבהירים של רבינו יונה, דהנה נחלקו שנים מצדיקי פולין וגדוליה ב"דרכה של תורה" לפני יותר ממאה שנים. בספר ישמח ישראל ר"פ בחוקותי כתב האדמו"ר מאלכסנדר זצ"ל "כי הלומד בתורה ומבין ומכיר בפילפול וסברת התורה ומתענג, לזה לא נקרא לימוד התורה עבודה ויגיעה ועמל, כי בזה שאדם נהנה ושמח ולא ייעף, ולא ייגע… וכמאמרם ז"ל (ע"ז י"ט) ליגרוס איניש וכו' ואע"ג דלא ידע מה קאמר, ואצל זה הלומד על אופן זה אצלו נקרא עבודה ויגיעה ועמל כי לא ירגיש התענוג מהתורה". ובדרכו פירש "שתהיו עמלים בתורה" ללמוד לשם שמים ללא כל הנאה ותענוג מעצם התלמוד, ומשמע מדבריו דעיקר מעלת ת"ת היא בלומד בעמל ללא הנאה. ולעומתו יצא האדמו"ר מסוכטשוב בהקדמתו לאגלי טל בדברים חוצבים להוכיח שעיקר קנין תורה רק בשמחה ובתענוג עיין בדבריו שלהט קודש עולה מהם.

אך בדברי רבינו יונה למדנו דלא זו בלבד שאין פגם בשעשועי תורה ואין שמחה זו פוגמת בדביקות, אדרבה המשתעשע בד"ת ממלא רצון ה' ודבק בו, ובשעשועי תורה הוא אף מקיים הלך בדרכיו מה הוא משתעשע בד"ת אף אתה תשתעשע בה.

ובדרך זה יש להבין מה שמצינו במדרש (שיר השירים רבה א' י') "בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו, אזלון ואמרין לרבי עקיבא, בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו, הלך אצלו ואמר לו שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך, אמר לו הן, א"ל שמא בחדרי מרכבה היית עסוק, א"ל לאו, אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן, וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו ניתנין".

רבי עקיבא סבור היה שחזיון פלאי ומבהיל זה של קדושת התורה עד שאש של מעלה תרד מן השמים כשם שירדה על המזבח לא תיתכן אלא ע"י מעשה מרכבה מכבשונו של עולם, וחידש לו בן עזאי שאפשר להשיג את עוצם הדביקות ע"י שמחת התורה, כאשר הדברים שמחים ומאירים ואנו משתעשעים בתורה כשם שהקב"ה השתעשע בה חוזרים אנו למעמד הר סיני וכי "לא באש ניתנה תורה".

וכך היא תורתם של מעתיקי השמועה, תורתם שמחה ומאירה והוא שאמר ריש לקיש (שמות רבה מ"א ה') "כל המוציא דברי תורה ואינם ערבים על אזני שומעיהן ככלה שערבה לפני החתן מוטב לו שלא אמרן" כשם שהתורה היתה שמחה ומאירה בנתינתה מסיני כך צריכה היא להימסר מדור לדור.

ב

ויגיעת התורה ועמלה ושמחתה הן העומדות לנו בשעת צרה וצוקה. פוק חזה מה שכתוב בזוה"ק (זוה"ק וירא דף צ"ח ע"ב) "תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר הגדול ההוא יומא ערב שבת הוה… עאלו חכימי דרא למבקר ליה. אוליט להו (קילל אותם) על דלא אתו לשמשא ליה (על שלא באו לשמשו כל אותה תקופה) דתנינן גדולה שמושה יותר מלמודה. עקיבא עקיבא למה לא אתיתא לשמשא לי (למה לא באת לשמשני) אמר לו רבי לא הוה לי פנאי. ארתח (כעס) אמר אתמהה עלך אי תמות מיתת עצמך. לטייה דיהא קשה מכולהון מיתתיה (קיללו שמתתו תהיה קשה משל כולם). בכי רבי עקיבא ואמר ליה רבי אוליף לי אורייתא".

מעשה נורא זה מסופר גם בסנהדרין ס"ח ע"א אך שם לא אמרו אלא עד דברי ר' אליעזר לתלמידו רבי עקיבא שלך קשה משלהם, ובזוה"ק נתחדש לנו איך הגיב רבי עקיבא לשמע הבשורה הקשה והנוראה על מיתתו תוך יסורים נוראים, "רבי אוליף לי אורייתא". שהרי תלמוד תורה מעלה חן על לומדיה כדכתיב "אילת אהבים ויעלת חן" (כתובות ע"ז) ותורא אגוני מגני ואצולי מצלי (סוטה כ"א).

ברגעים הקשים ביותר כאשר אימה ויראה אופפים אותנו מכל עבר, התורה היא מעוז חיינו והיא משוש לבבנו.

וזה שאנו נוהגים לומר בימי אלול "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח".

ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

הגב על הנושא


לתחילת הדף