אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » בישול בסיד וגדר מלוח כמבושל

בישול בסיד וגדר מלוח כמבושל

כבוד הרה"ג המצויין ר'…

בדבר שאלתו האם מותר להשתמש בשבת בהמצאה חדשה שבו מרתיחים אוכל ע"י סיד רותח, וענינו כך, כאשר סיד בא במגע עם מים נוצרת תגובה כימית שבו הסיד רותח ומגיע לדרגות חום גבוהות. ויש מיכל שבו אוכל מבושל והמיכל הזה מוכנס לכלי בעל שתי דפנות, בחלל הפנימי יש סיד ובחלל החיצוני מים, ובפתיחת הכלי נשפכים המים לתוך החלל הפנימי שבו הסיד, והאוכל שבמיכל הפנימי מתחמם באופן מיידי, ונשאלת השאלה אם מותר לפתוח כלי כזה בשבת.

הנה יש לעיין אם דין חום זה כדין תולדות אור ואסור מה"ת, או שמא כתולדות חמה הוא ואינו אסור אלא מדרבנן, ושמא הוי כבישול בחמה ומותר לכתחלה.

ולכאורה מסתבר דמותר לכתחלה דכמו שמותר לבשל בחמה דאין בישול אלא באש ותולדותיו, כך מותר לבשל בסיד זה דהלא אין כאן אש כלל, ולכאורה אין זה דומה לתולדות חמה שגזרו אטו תולדות האור דלא מצינו גזירה בחום הסיד, ועוד דמינכרא מילתא ולא מחלפא בתולדות האור.

אמנם בשבת ל"ט ע"ב אמרו דאין מגלגלין ביצה ע"ג סיד רותח וברש"י שם דהוי תולדות אור ובפשטות משמע כונתו דמיירי בסיד שנרתח ע"ג האש. אך המאירי כתב בזה שני פירושים וז"ל "סיד זה יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכח האור אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו יש מקילין, ואינו כלום שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זזה ממנו רתיחה שמכח האור אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי".

וכדי להבין כונתו צריך להקדים אופן עשיית הסיד, ואבאר. כאשר שורפים אבני גיר בכבשן, הם ניתכים והופכים לחומר אבקתי והוא הסיד (עיין רש"י בראשית י"ט כ"ח דסתם כבשן הוא כבשן שבו שורפין אבנים לעשות סיד). ודרך הסיד להתחמם קצת ע"י הלחות שבאויר שנספג בו, אך כאשר שופכים עליו מים, נגרם תהליך הקרוי כיבוי סיד, ואז מגיע הסיד לדרגת חום גבוהה. והפירוש הראשון במאירי סובר דרק כאשר הסיד עודנו חם כתוצאה משריפתו בכבשן הוי תולדות האור, אך המאירי נוקט דאף לאחר שנצטנן הוי תולדות האור כיון שע"י שניתן באש קיבל תכונה זו שגורמת רתיחה במגע של מים.

ונמצא דשאלתנו במחלוקת הראשונים היא שנויה אם חום זה שנוצר ע"י כיבוי סיד נחשב תולדות האור ולשיטת המאירי הוי תולדות אור משום שאין הסיד מקבל תכונה זו אלא ע"י חום הכבשן והוי כהמשך של חום האש, ולא מצינו מי שחולק עליו, ועוד דאף אם יהא ספק הוי ספיקא דאורייתא.

ב

והנה ראיתי במנ"ח במוסך השבת שכתב ליישב מה דמשמע מדברי הר"ן בסוף מסכת עבודה זרה דמולח הוי כמבשל אף לענין מלאכת שבת, והנודע ביהודה יו"ד סימן כ"ג כתב שנחלקו שם הר"ן והרמב"ן אם המולח הוי כמבשל לגבי שבת מה"ת. אך בשעה"מ פ"ח מחמץ ומצה כתב דבודאי אין בזה בישול מה"ת דהלא בעינן תולדות האור וכ"כ המהרש"ם בהסכמתו לספר מגן אבות למהר"ם בנעט, והמנ"ח בסוף מלאכת האופה כתב לחלק בין מלח המופק ממי הים כהא דשבת ע"ג ע"ב למלח המופק ממשרפות דהוי תולדות האור עי"ש.

ולכאורה דבריו תמוהים דלא מצינו תולדות האור אלא במה שהוחם ובושל ע"י האש ולא נתקרר, ומה ענין מלח לתולדות האור כיון שאינו חם כלל אלא שיוצר ע"י האור, אך לכאורה יש למנ"ח בית אב בדברי המאירי הנ"ל, שהרי גם הסיד כבר נתקרר מחום האש ואעפ"כ ס"ל דהוי תולדות האור.

אך באמת נראה שאין זה דומה כלל, דהסיד מבשל בחום ותכונת האש נולדה בו ע"י צירוף בכבשן וע"י כח האש שבו יש בו התחממות גם ע"י המים ומשום כך כתב המאירי דהוי תולדת אור, משא"כ מלח שאין בו חום כלל ואין בישולו ע"י החום אלא ע"י תהליך עיבוד שנעשה על ידו, ומה שאמרו מלוח כמבושל לא אמרו אלא לענין בליעה, וא"כ תימה לומר דהוי תולדות אור משום שתהליך הפקתו וייצורו ע"י אור.

ובאמת אין המלח מופק ע"י האור אלא שע"י האור מאדים את המים ונשאר המלח, ומ"מ ברור שאין זה דומה למש"כ המאירי לגבי סיד ודו"ק בזה. ומשום כך נראה טפי כשיטת האחרונים דלכו"ע אין במליחה בישול דאורייתא.

וכיוצא בדבר מצינו לגבי כבוש דהוי כמבושל שכתב הרמב"ם בפכ"ב משבת ה"י דגם לענין שבת הכובש הוי כמבשל והפלתי ביו"ד סי' ק"ה סק"ב נקט דהוי כבשול מה"ת, אך המשנ"ב בסי' שכ"א ס"ק ט"ז נקט דבודאי אין זה בשול דאורייתא כיון דאין כאן תולדות אור ע"ש.

משום כ"ז יש לדחות מש"כ בספר שבות יצחק חלק ב' לחלק בין חשמל המיוצר ע"י מפלי מים וכדו' לחשמל המופק ע"י קיטור שע"י אש דהוי תולדות אש, ובאמת זה טעות גמור (וכבר טעו בזה כמה רבנים לפני כמאה שנה טרם נודע מהות החשמל ועניינו). דמה לן במקור האנרגיה שעל ידו מסובבים גלילי התיל בשדה המגנטי ואין זה דומה כלל לדברי המאירי, ואף דברי המנ"ח רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב, וז"פ.

אלא דצ"ב בדברי הר"ן בסוף עבו"ז, דהנה הרמב"ן הוכיח דאף שכלי שני אינו מבשל מ"מ מבליע לענין איסו"ה ממה שאמרו דמלוח הוי כרותח אף שאינו מבשל, והר"ן דחה ראייתו דאף דמבואר בשבת ע"ה ע"ב דאין המולח חייב משום מעבד מ"מ אפשר דיש בו משום מבשל עי"ש, ולכאורה מבואר בדבריו דאכן מולח חייב משום מבשל, אך זה תמוה דמלבד מה דלא הוי תולדת האור הרי אין כאן חום ובודאי שאין ענין הבישול אלא בחום.

ונראה לענ"ד בכונת הר"ן דבודאי אין המולח חייב משום מבשל אלא דכונת הר"ן דמ"מ יש במליחה ענין הבישול ומהותו ותיקונו דומה לתיקון שע"י בישול ומשו"כ אין תימה במה דהוי כרותח לענין איסור והיתר, אלא דאינו חייב בשבת מטעם הנ"ל, משא"כ בכלי שני שאינו מבשל משום שאין חומו רב בזה מסתבר דה"ה שאינו מבליע (ומש"כ דאינו חייב משום מעבד אם התרו בו אין מזה ראיה דחייב משום מבשל דאילו היה בו ענין העיבוד אין סיבה שלא יתחייב משא"כ בבישול דבעינן ביה תולדת האור, ודו"ק) כנלענ"ד ביאור דברי הר"ן.

ומ"מ נראה דיש חשש איסור תורה בבישול בסיד כמבואר בדברי המאירי וכיון דבחשש דאורייתא עסקינן יש להחמיר בו.

אמנם לכאורה אין איסור משום בישול המים והסיד אלא מצד בישול האוכל ע"י כיבוי הסיד, וכיון שכן אם באוכל מבושל עסקינן שצריך רק לחממו לכאורה יש להקל. אך כבר דנתי במק"א דאפשר דיש איסור מבשל אף בעצם כיבוי הסיד והרתחתו. (עיין לקמן סימן הבא).

הגב על הנושא


לתחילת הדף