אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » בן חוץ לארץ המספר ביום טוב שני סיפור יציאת מצריים לבנו בן ארץ ישראל

בן חוץ לארץ המספר ביום טוב שני סיפור יציאת מצריים לבנו בן ארץ ישראל

כבוד חתני אהובי יקיר לבבי

הרה"ג ר' בנימין ביינוש נ"י

עברתי על דבריך ושמחתי עליהם כעל כל הון בראותי אותך מפלפל בתורה כאחד הגדולים אשר בארץ. "אם חכם בני ישמח לבי גם אני" (משלי כ"ג ט"ו).

והנני בקצירת האומר להעיר על הדברים ולבאר את הנלענ"ד לגופן של דברים.

שאלת בבן ארץ ישראל המתארח בימי החג אצל אביו בחוץ לארץ האם אביו מקיים על ידו את מצות "והגדת לבנך" בליל יו"ט שני של גלויות, וכאשר הבן הזה שואל "מה נשתנה" האם יש בזה דין שאלת הבן או שמא על האב לחזור ולומר מה נשתנה כדין מי שאין לו בן ושואל את עצמו.

ופלפלת להוכיח ממה שאמרו במשנה (קט"ז ע"א) אם אין לו בן אשתו שואלתו. והרי י"א שאין האשה חייבת בסיפור יצי"מ, ואעפ"כ יוצאים יד"ח בשאלתה, הרי דלא בעינן שאלה של בר חיובא אלא כל ששואל סגי בו לדין זה.

ושוב דנת בחכמה בכל עיקר דין שאלת הבן האם זה דין מסויים בדרך הסיפור ואופיו, דתיקנו שיהיה בדרך שאלה ותשובה ובתקנה זו תיקנו סדר קדימה דהבן שואל ואם אין לו בן אשתו שואלת, ואם אין לו אשה ת"ח שואלים זא"ז ואם בדד יושב שואל את עצמו, ולפי"ז אין קפידא שישאל בר חיובא, או שמא עיקר המצוה הוא הנחלת סיפור יצי"מ לבנו ומעין מצות חינוך יש כאן ולפי"ז צריך שיהיה ב"ח. ועוד דנת בחכמה שמא שאלת הבן משום מצות האב היא וע"י הוא מקיים מצותו בסיפור יצי"מ.

ולגופן של דברים, נראה ברור דשאני שאלת הבן ביסודה משאלת האשה או שאלת אחרים, ד"והגדת לבנך" כתיב. ועוד כתבו "והיה כי ישאלך בנך". וכשיש לו בן עיקר המצוה אכן היא להנחיל לבנו ולבן בנו את סיפורה של יציאת מצרים ואת יסודות האמונה ואהבת ה'. אך כשאין לו בן ואחרים שואלים אין זה אלא מדין סיפור ואופיו שתיקנו שיהיה בדרך שאלה ותשובה. וכך מפורש בדברי הרמב"ם בפ"ז מחמץ ומצה דבהלכה א' כתב "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות וכו'", ובהלכה ב' כתב "מצוה להודיע לבנים". הרי לן דשתי מצוות יש בזה. מצוה לספר בנסים ונפלאות ומאידך מצוה לספר לבנים ובני בנים.

ומאידך ברור דאין זה מצות הבן אלא מצות האב, דלא נצטווה הבן לשאול בשום מקום, דלא אמרה תורה אלא "והגדת לבנך" (שמות י"ג ח'), "למען תספר באזני בנך" (שם י' ב') "והיה כי ישאלך בנך" (שם י"ג י"ד), הרי שלא נצטוה בן לשאול אלא האב הוא זה שנצטוה לספר ולהגיד. ובאמת כך מסתבר דאילו היה זה מצות הבן לא היה חייב אלא גדול בר חיובא ולא קטן ולא מצינו בשום מקום דצריך דוקא שאלת בר חיובא ולכאורה מסתבר דתם וזה שאינו יודע לשאול קטנים הם ואעפ"כ מצות ההגדה בשלימותה מתקיימת על ידם.

וממוצא הדברים אתה למד דלא בעינן שאלה של בר חיובא אלא כל שהבן שואל מקיים האב מצוותו לספר לבנו ואף כשאין הבן שואל כלל מקיים האב מצוותו. דזה דין שאינו יודע לשאול את פתח לו.

ומשום כ"ז נראה לכאורה דאף בן א"י בליל יו"ט שש"ג מצוה לשאול את אביו מה נשתנה מתרי טעמי, משום דרך שאלה ותשובה, ומשום מצות והגדת לבנך דלא גרע מבן קטן או מאשה למ"ד דאינה מצווה בסיפי"מ.

והנה מן הראשונים יש שחידשו דיש מצוה לספר ביצי"מ כל השנה כולה אלא שאינה חובה אלא בליל ראשון דחג (עיין ברשב"ץ ופירוש הקדמון על ההגדה בעבדים היינו, בשבלי הלקט בשם אחיו רבי בנימין, וארחות חיים הל' ליל הפסח סימן ל"ח ד"ה עבדים) ולשיטתם מסתבר טפי דהמצוה מתקיימת אף ע"י בן א"י בחו"ל, ודו"ק בזה.

ב

ולגבי מה שהערת אם יש מצוה שבן קטן שלא הגיע לחינוך ישאל. נראה דמדין דרך שאלה ותשובה יש מצוה גם בשאלתו של קטן שלא הגיע לגיל חינוך דמ"מ לא גרע משאלת חבירו ואשתו. דכך תיקנו חז"ל במצות ההגדה שתהיה בדרך שאלה ותשובה, ונראה עוד דאף בבן קטן מקיים מצות והגדת לבנך כל שהוא בן חכם. אך מסתבר דמצות והגדת לבנך אינה מתקיימת אלא בבן שמבין את הנאמר לו אבל בתינוקות שאינם מבינים כלל את תוכן הדברים ומהותן אין בהם מצוות האב.

וכך נראה מדברי הרמב"ם בפ"ז ה"ב מחמץ ומצה "לפי דעתו של בן אביו מלמדו… אם היה הבן קטן או טיפש אומר לו אביו 'עבדים היינו במצרים כמו שפחה זו או כמו עבד זה". הרי שצריך להמחיש לילדים בכל דרך כדי שיבינו, ומסתבר א"כ דכאשר מדובר בילדים קטנים שאינם מבינים כלל אין כאן מצות והגדת לבנך, אבל מ"מ נראה כנ"ל דיש בזה מעלה מצד דרך שאלה ותשובה.

ג

ולגבי עצם השאלה אם נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים, יפה דנת ויפה הערת. והנני מוסיף הערות קצרות על דבריך היקרים:

א. במה שכתב החיי אדם (כלל ק"ל סעיף כ"ב) דמשום חיוב נשים בד' כוסות צריכות הן לומר הלל והגדה דזה דין ד' כוסות שיאמר עליהם הלל והגדה.

לכאורה יש טעם בדברים לשיטת התוס' בסוכה ל"ח ע"א "דלא תיקנו ד"כ אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה". דכיון דזה עיקר מצות ד' כוסות פשוט דכל המחוייב בד"כ מחוייב לומר עליהם הלל והגדה, אבל אם עיקר מצות ד' כוסות שתיה היא, אלא שהוסיפו לתקן שעל ארבע הכוסות יאמרו הלל והגדה, וכפשטות לשון הגמ' (קי"ז ע"ב) "ד' כוסות תיקנו חכמים דרך חירות כל חדא וחדא ליעבד בה מצוה". מסתבר טפי דרק מי שמחוייב לומר הלל והגדה מצווה לאמרן על הכוסות, אבל נשים שאינן מחוייבות לומר הגדה ודאי פטורות מלומר הלל והגדה על הכוס, דלעולם אין העיקר נגרר אחרי הטפל לו.

וכבר הארכתי במנח"א לפסחים סימן ע"ו בשתי הדרכים בהבנת מצות ד' כוסות, עי"ש בעומק הדברים, ואכמ"ל.

ב. ולכאורה נראה בפשטות, דהנה כתב הר"ן בשם ר"ת בשבת (מ"ד ע"א מדפי הרי"ף) דנשים חייבות בשלש סעודות ובלחם משנה דכל שישנו בשמור ישנו בזכור "ובכלל זה הוי כל חיובי שבת" דמדרשה זו ילפינן "שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין", עי"ש.

ונראה דה"ה בני"ד דמה שאמרו "כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה" (פסחים מ"ג ע"ב) בכלל זה כל חיובי דפסח והשוה הכתוב אשה לאיש בכל מצוותיו של חג המצות ובכללן מצוה זו דסיפור יצי"מ.

ג. ונראה עוד דכיון ד"רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלה לא יצא יד"ח, פסח מצה ומרור שאנו אוכלים על שום מה" וכו', הרי לן דיש קשר אמיץ בין מצות אכילת מצה ומרור ומצות סיפור יצי"מ. ובכלל מצות הסיפור לבאר למה אוכלין אנו מו"מ, מסתבר דכל שחייב במצה ומרור חייב גם בסיפור יצי"מ, דמצוות אלה כחדא המה והכל זכר ליציאת מצרים גם מצוות האכילה וגם מצות הסיפור, והכל מכוון להביא לכך שבכל דור ודור יראה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

ד

ובענין אף הן היו באותו הנס ואם יש בסברא זו כדי לחייב נשים בסיפור יצי"מ, יש בזה ג' דרכים בתוס'. בפסחים ק"ח ע"ב כתבו דכל עיקר סברא זו לא נאמר אלא במצוות דרבנן דהיינו ד"כ מגילה ונר חנוכה אבל לא במצוות דאורייתא, ולפי"ז אין מקום לחייב נשים בספי"מ מטעם זה.

בתירוץ הראשון בתוס' מגילה ד' ע"א כתבו דאכן גם במצוות דאורייתא אמרו סברא זו אבל אין בזה אלא מצוה דרבנן דאין סברא זו מה"ת, ולפי"ז אפשר דנשים מצוות מדרבנן במצוה זו. ובתירוץ השני שם בשם רבי יוסף איש ירושלים כתבו דבאמת יש לחייב מה"ת מכח סברא זו אלא דבמצה בעינן לדרשה דכל שישנו בב"ת חמץ משום דהו"א לפטרו מגז"ש ט"ו ט"ו מחג הסוכות, עי"ש. ולדרך זו אפשר דנשים חייבות מה"ת מכח סברא זו דאף הן היו באותו הנס.

מודה אני לך על הידיעות החשובות שלא היו ידועות לי. דברי בה"ג (פסח אות ב') והתשב"ץ (ח"א סימן ג') שכתבו דנשים חייבות בפסח (התשב"ץ) ובמצה (הבה"ג) משום דאף הן היו באותו הנס, ואף דשתי אלה גזה"כ הן כתבו טעמא דקרא כדרך הראשונים בכ"מ, וחזינן מדבריהם דעצם סברא זו מה"ת היא.

הנני חוזר ומודה על רב תענוג ונחת שעשית לי בקראי דבריך המאירים, כה יתן ה' וכה יוסף עמלה של תורה ושעשוע אהבה בתענוגים להגדיל תורה ולהאדירה.

באהבה רבה

ואהבת עולם

אשר וייס

הגב על הנושא


לתחילת הדף