אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » בענין ציון הקברות והרחקת האדם מן העבירה

בענין ציון הקברות והרחקת האדם מן העבירה

"והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (י"ג מ"ה).

"וטמא טמא יקרא – משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו" (רש"י שם).

"אמר רבי שמעון בן פזי רמז לציון קברות מן התורה מנין, תלמוד לומר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. אמר ליה רבינא לרב אשי הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר, וליטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני), מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר, אלא גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. הכא נמי גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא – טומאה קוראה לו, ואומרת לו פרוש. וכן אמר רבי עוזיאל בר בריה דרבי עוזיאל רבה טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש… אביי אמר מהכא ולפני עור לא תתן מכשל… רב אשי אמר ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי" (מו"ק ה' ע"א).

"מציינין את הקברות. שעושין סימנים על הקברות בסיד, כדאמר במרובה (בבא קמא ס"ט ע"א) של קברות בסיד, דחוור כעצמות, כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם" (רש"י שם ד"ה מציינין).

"לפני עור לא תתן מכשול. כלומר עשו דבר על הטומאה שלא יהו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות" (רש"י שם ד"ה לפני עור).

 

א

אם ציון קברות מה"ת

הנה נחלקו הראשונים אם דרשה גמורה היא זו וציון קברות מצוה דאורייתא היא או שמא אין זה אלא תקנת חכמים וקרא אסמכתא בעלמא. ותוס' (מו"ק שם ד"ה הא) כתבו דמה"ת היא, אך בב"ב (קמ"ז ע"א ד"ה מנין) נקטו דהוי מדרבנן, וכן הוכיחו מהמבואר בנדה (נ"ז ע"א) דציון קברות מדרבנן, עי"ש. (ובבהגר"א ירושלמי מע"ש כ"ח ע"ב כתב דהוי דאורייתא, עי"ש).

והנה מלשון הגמ' רמז לציון קברות מה"ת מנין משמע לכאורה דהוי מדאורייתא, וכ"כ התוס' לדייק כנ"ל, אך בהגהת היעב"ץ כתב עפ"י דברי הגמ' בסנהדרין (מ"ו ע"ב) דדברי קבלה כדברי תורה המה, ומשו"כ אמרו לשון זה אף בדברי הנביא. ועיין עוד בהגהות מהר"ץ חיות (נדה שם) שכתב דמצינו לשון זה אף במה דהוי אסמכתא וציין שכבר כתב כן הבאר שבע (תמיד כ"ח ע"ב), עי"ש.

אך בספר המכתם (מו"ק שם ד"ה הא) כתב לבאר קושיית הגמ' "עד דאתי יחזקאל מאן אמרה" משום שאמרו בגמ' רמז מה"ת מנין משמע דהוי מדאורייתא וכן פשוט בכונת התוס' כמבואר.

אמנם יש לציין שבמקומות רבים בש"ס מצינו לשון דאורייתא אף על מה שלמדנו מדברי הנביאים. עיין כתובות (נ"ב ע"ב) בענין כתובת בנין דיכרין. ובגיטין (ל"ו ע"א) בענין עדי השטר. ועוד מצינו לשון "אמרה תורה" על פסוקי הנביא, עיין שבת (קי"ט ע"א) בענין לעשות כסות נקיה ביוה"כ, ובסוכה (נ"ב ע"א) בענין הפרדה שבין אנשים לנשים בשעת הספד ובעירובין (נ"ח ע"א) בענין מדידה בחבל, ואכמ"ל.

ובאמת כבר נחלק הראשונים אם לשון "רמז מה"ת" הכונה שאסור מדאורייתא או מדרבנן כמו שמצינו באיסור ייחוד שאמרו בו (קידושין פ' ע"ב וסנהדרין כ"א ע"ב) "רמז ליחוד מן התורה מנין". עיין שו"ת מנח"א ח"א סימן פ"ו.

ונראה לכאורה דאין זה דרשה גמורה שהרי עוד למדו בגמ' ציו קברות מדכתיב "לפני עור לא תתן מכשול". והרי זה ברור ופשוט דאין אדם עובר בלפנ"ע אלא אם הוא מכשיל את חבירו בקום ועשה, אבל הנמנע מלהפריש חבירו מן העבירה ודאי אינו עובר בלפנ"ע, וע"כ דאין כאן אלא רמז לציון קברות ולא דרשה גמורה.

והנה בריש מועד קטן מבואר שמותר לציין קברים במועד, והתוס' (שם ב' ע"א ד"ה ומציינין) כתבו "ומציינין – דליכא טירחא". הרי דמותר לציין משום דליכא טירחא. ולכאורה יש להקשות דאת"ל דהוי מצוה מה"ת לכאורה יש להתיר אף אם יש בו טירחא יתירא.

אמנם כבר נחלקו הראשונים במלאכת חול המועד אם יש בו איסור תורה או שאינו אלא מדרבנן, והארכתי בזה במק"א, ואם אכן אסור מה"ת לעשות מלאכה במועד יש לומר דשוא"ת ועדיף, ויש לבטל מצות ציון הקברים בשוא"ת ולא לעבור על מלאכת חוה"מ, אך מכיון שאין טירחא בציון הקברים אין איסור תורה, דכבר הארכתי לבאר דכל גדר מלאכה בחוה"מ אינו תלוי אלא בטירחא ולא כמלאכת שבת ויו"ט, ואכמ"ל.

ב

בטעם ציון קברות

ובכל עיקר הלכה זו דמציינין את הקברות מצינו בראשונים שלשה טעמים ונבאר:

א. כתב הרמב"ם בהל' יום טוב (פ"ז הי"א):

"ומציינין על הקברות שמיחו הגשמים את ציונן כדי שיפרשו מהן כהנים".

הרי לן דציון זה כדי להפריש כהנים מטומאת מת, וכ"כ בפיהמ"ש (מע"ש פ"ה מ"א) ובמס' שקלים (פ"א מ"א), וכ"כ הרע"ב (שם במס' מע"ש) והטור או"ח (סימן תקמ"ד).

ב. מלשון רש"י (במו"ק שם ד"ה מציינין) משמע לכאורה דמצות הציון כדי למנוע מהכהנים להכשל באכילת תרומה בטומאת הגוף, שהרי כתב "כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם", אך מהמשך דבריו (שם ד"ה לפנ"ע) משמע דענין הציון למנוע טומאה מן התרומה שהרי כתב "עשו דבר על הטומאה שלא יהו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות". ועיין עוד ברש"י (שם ד"ה עשו משמרת)"עשו משמרת לאוכלי תרומה וכו'". ואפשר דלשיטתו אכן מציינים משום כל הטעמים הללו, כדי למנוע טומאת התרומה שהרי נצטווינו לשמור על התרומה מפני הטומאה מדין משמרת תרומותי, וגם כדי להציל הכהנים מאכילת תרומה בטומאה, וכדי למנוע טומאה מטהרות.

ג. וברש"י כת"י מבואר שמציינים כדי למנוע צורך שריפת תרומה מחמת טומאה, וז"ל: "שלא יכשלו באותה טומאה לשרוף טהרותיהן".

והנראה עיקר דכל דברי רש"י בזה דבר אחד הם דמשום תרומה וטהרות מציינין קברות לעומת דברי הרמב"ם דמשום טומאת כהנים הוא.

וכן למדתי מחידושי הר"ן (ד"ה ולפני) "ולפני עור לא תתן מכשול כלומר שלא יכשלו בני אדם באותה טומאה לשרוף טהרותן או שיאכלו תרומתן בטומאה". הרי דבחדא מחתא מחית להו.

אך מאידך נראה פשוט דשאלה זו תלויה בדרשות השונות שמצינו בגמ', דאם ממשמרת תרומותי למדין הרי פשוט דהטעם הוא כדי לשמור תרומה מטומאה, ואם משום לפנ"ע הרי הטעם כדי למנוע עבירה מן הכהנים, ומ"מ מדברי הרמב"ם למדנו שנקט עיקר דהטעם היא להציל את הכהנים מטומאת מת כמבואר.

ובשו"ת בנין ציון (ח"א סימן קי"ט) כתב להוכיח מדברי הרי"ף (מו"ק ב' ע"א) והרא"ש (מו"ק פ"ק סי' ז') שהביאו הלכה זו אף שבזמנינו אין אוכלים תרומה וקדשים דע"כ ס"ל כשיטת הרמב"ם דמצוות הציון כדי להציל את הכהנים מטומאת מת.

 

ג

האם מצות הציון נוהגת רק בקבר או אף בשאר איסורים

הנה מבואר במשנה במס' מעשר שני (פ"ה מ"א):

"כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה ושל ערלה בחרסית ושל קברות בסיד וממחה ושופך אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בשביעית והצנועים מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו".

הרי לן דלא רק את הקברות מציינים אלא גם אילן של כרם רבעי ושל ערלה. ובירושלמי שם (כ"ח ע"ב) אמרו:

"מניין לציון רבי ברכיה ב"ר יעקב בר בת יעקב בשם רבי חוניא דברת חוורן רבי יוסי אמר לה רבי יעקב בר אחא בשם רבי חנניא דברת חוורן רבי יחזקאל רבי עוזיאל בריה דרבי חוניא דברת חוורן בשם רבי חוניא דברת חוורן (ויקרא י"ג מ"ה) וטמא טמא יקרא כדי שתהא הטומאה קורא לך בפיה ואומרת לך פרוש. רבי הילא בשם רבי שמואל ב"ר נחמן (יחזקאל ל"ט ט"ו) ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון". (ובבהגר"א שם מנין לציון "פירוש מדאורייתא").

וכ"ה בירושלמי שקלים (פ"ה ה"א) וסוטה (פ"ט ה"א), עי"ש.

הרי לן דמציינין לא רק על הקברים אלא אף להפריש אדם משאר עבירות אלא שנחלקו האם מציינים להפריש את הגנב או שמא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות. ומדברי הגר"א משמע לכאורה שלפי דברי הירושלמי מן התורה חייבים אנו לציין ולמדו ציון בשאר איסורים ממה שאמרה תורה לציין את הטומאה שנאמר וטמא טמא יקרא.

אמנם אף דמשמע מדברי הירושלמי שלמדו מצות הציון בערלה ורבעי מציון קברות באמת מבואר בדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשין קי"ב) שמצוה זו אף שהיא מצות עשה ממש וכפי דרשת חז"ל בביאור הכתוב "וטמא טמא יקרא", מ"מ אין בכלל זה אלא ענין הטומאה וכל טמא צריך להודיע על טומאתו עי"ש, אך ציון ערלה ורבעי ודאי אינם מצוה דאורייתא.

ויתירא מזו כתב המשנה למלך (הל' יו"ט פ"ז הט"ז ד"ה וראיתי, והביאו הגרעק"א על הרמב"ם פ"י מטומאת צרעת ה"ו) דרק מצורע מוחלט צריך להודיע טומאתו מה"ת ושאר המטמאים אדם אינם מצווים אלא מדרבנן, עי"ש. ואף שמפשטות לשון הרמב"ם בסהמ"צ משמע דכל הטמאים בכלל, לפעמים כולל הרמב"ם בספהמ"צ אף הלכות שהם מדרבנן כידוע, ואכמ"ל.

ד

על הבי"ד או על כל ישראל

והנה במשנה בריש מו"ק וגם בריש מס' שקלים כרכו בחדא מחתא ציון הקברים ועקירת הכלאים. במו"ק אמרו דבמועד "עושין כל צורכי הרבים, ומציינין את הקברות, ויוצאין אף על הכלאים". ובשקלים אמרו דבחמשה עשר באדר מציינין את הקברים ויוצאין על הכלאים.

ויש לעיין בהלכה זו מה מקורה וטעמה ועל מי היא מוטלת האם על הבית דין או על כל אחד ואחד מישראל.

וראיתי בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא א' ח"א סימן צ"ד בתו"ד) שכתב "כיון דהמקיים כלאים בכרם עובר א"כ כל ישראל מצווין לעקור הכלאים אף בכרם חבירו ושלוחי ב"ד היו יוצאים לעקר כלאים". והגאון סתם ולא פירש למה מצוה זו מוטלת על כל ישראל. ולכאורה כונתו פשוטה מדין לאפרושי מאיסורא, וזה שכתב דכיון דהמקיים כלאים לוקה נמצא שבעל הכרם עובר עבירה בכל שעה ושעה משו"כ מצוה לכל אחד ואחד לעקור כלאים שבכרם חבירו כדי להצילו מן החטא.

אך באמת לא מצינו אלא שמצוה על האדם להזהיר חבירו על החטא ולהפרישו מן העבירה ע"י תוכחה, אבל שיהיה האדם מצווה לבזבז זמנו ומרצו וליכנס לתוך שדה חבירו ולעקור כלאים מכרמו, זה לא מצינו. וכבר נחלקו הקצות והנתיבות (סי' ג') במה שאמרו (כתובות פ"ו ולחולין קל"ב) האומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין ותו עד שתצא נפשו, אם לבית דין אמרו או לכל אדם ואדם, והארכתי בזה במנח"א ויקרא (סימן ב'), ואכמ"ל.

ויתירא מזו כתב במקדש דוד (כלאים סי' ד') דמצוה לעקור כלאים אף בשל נכרי כיון דהוי עצם עבירה, וזה כונת הגמ' (עבו"ז ס"ד ע"א) דמותר לעקור כלאים משדה גוי משום למעוטי תיפלה, עי"ש.

והדברים מחודשים ביותר דלכאורה אין כל איסור בכלאים אלא בישראל ולא בגוי, אך אף אם נאמר דיש חפצא של כלאים אף בשדה נכרי מה חובה יש על כל ישראל לעוקרו. אך לכאורה מוכח כן שם בעבו"ז דאף שהישראל מקבל שכר עבודה על עקירת הכלאים וא"כ רוצה בקיומו מ"מ התירו כדי למעוטי תיפלה הרי דיש מצוה במעוטי תיפלה ועקירת כלאים של הגוי.

אך מדברי התוס' (שם ד"ה ר"ע) יש פירוש אחר בסוגיא ולדבריהם אילולי שכונתו למעוטי תיפלה היה אסור לו להתעסק בעקירת הכלאים משום דהוי בכלל מקיים בכלאים עי"ש בדבריהם המחודשים. ומ"מ לפי דברי התוס' אין ראיה מדברי הגמ' דיש מצוה לעקור כלאים של נכרי.

ולולי דבריהם היה נראה פשוט לענ"ד דדין אחד לציון הקברות ולעקירת הכלאים ואין ענינים אלה מוטלים אלא על הבית דין ולא על כל יחיד ויחיד, דבכלל חובת הבית דין לדאוג לכל צרכי הציבור ולהעמיד הדת על תילה שומה עליהן לתקן את הצריך תיקון בין בגשם ובין ברוח, ובשתי המשניות הנ"ל אמרו בחדא מחתא גם שמתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים בהדי ציון הקברות ועקירת הכלאים, דכשם שעל הבי"ד לדאוג לצרכי הרבים בעניני הגשם כך גם ברוחניות, ובכלל חיובם זה מציינים קברות למנוע מכשול מרבים וכן עוקרין את הכלאים כיון שבזמניהם היו רב בנ"י בעלי שדות וכרמים ומכשול זה היה מצוי ביותר ביניהם ראו בי"ד צורך לגדור גדר ולעמוד בפרץ ומשו"כ היו מכריזין בא' באדר שיהיו כל ישראל נזהרין לעקור כלאים משדותיהם ובט"ו בו היו בי"ד יוצאים לבדוק ולעקור וכמפורש במב"ם הל' כלאים (פ"ב הט"ז).

ואפשר שכל עצם הנחה זו דיש על הבית דין להתעסק באופן מעשי בהפרשת האדם מן העבירה, ולא רק בהרבצת תורה ודברי תוכחה, ובכפיית האדם בשוטים לקיים מצוותיו, אלא אף בפעולות מעשיות כגון ציון הקברות ועקירת הכלאים למדו חז"ל ממצות התורה בציון קברות.

ולפי"ז נראה עוד ליישב מה שהערנו לעיל (אות א') דאם אכן ציון הקברות מצוה דאורייתא היא למה אין מציינין במועד אלא משום דאין בה טירחא, דלפי המבואר אין ציון קברות מצוה גמורה מצד עצמה ואין היא תלויה בזמן מסויים ואין ביטול מצות עשה בכל שעה ושעה שאין בי"ד עוסקים בה, אלא כל גדר המצוה לדאוג לצרכי הרבים ולהפרישן מן המכשול, ואפשר למצוה זו שתיעשה לאחר המועד, ואם אכן היה בזה איסור גמור לא היו עוסקין בכך במועד, וכ"ז פשוט.

אמנם עדיין יש לעיין בציון כרם רבעי וערלה על מי היא מוטלת, דלא מצינו שבית דין התעסקו בכך כפי שמצינו שהתעסקו בציון קברות. ולכאורה מסתבר דמצוות אלה מוטלת על בעל הכרם ושדה האילן.

אך לפי המבואר במשנה דלדעת רשב"ג אין מצוה לציין אלא בשביעית והרי פירות שביעית הפקר המה. אך באמת אין עצם הכרם והשדה הפקר אלא הפירות בלבד וכמבואר במס' נדרים (מ"ב ע"א) וא"כ מסתבר שאכן חובה זו על הבעלים רובצת.

וכך מפורש ברמב"ם (הל' מע"ש פ"ט הל' ז'):

"מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו עד שיפדו".

הרי שבעל השדה צריך לציין. אך ראיתי בדרך אמונה שם (ס"ק ס"ד) בשם ערוך השלחן דבכרם של הפקר החיוב מוטל על הבית דין, עי"ש.

ולכאורה ברור דחובת עקירת כלאים מוטלת על הבי"ד שהרי עוקרי הכלאים לוקחים שכרם מתרומת הלשכה וכבר כתב המאירי (ריש מו"ק) דחובה על הבי"ד לשכור פועלים לעקור את הכלאים ולפיכך נוטלים הם שכרם מתרומת הלשכה, עי"ש.

והנה שני גאונים רעים האהובים הגר"מ זעמבא והגר"א לופטביר נחלקו בביאור דברי התוספתא (פ"ד ממס' כלאים) דבכלאי הכרם אין בהם משום גזל. ובספר זרע אברהם (סימן י"ח אות א') כתב הגרא"ל דכל ישראל מצווים לכלות את הכלאים וכמו חמץ שהכל מצווין עליו לבערו (ב"ק צ"ח ע"ב) ולפיכך אין בו גזל. והגרמ"ז (סימן כ' אות י"ב) תמה עליו דשאני חמץ שהבעלים עוברים עליו בכל שעה ומשו"כ כל ישראל מצווין לבערו משום ערבות משא"כ כלאים שאמנם כל עוד הם מחוברים לקרקע עוברים הבעלים בכל רגע אבל שריפת כלאים אינה עבירה בכל שעה ואין הכל מצווין עליו לבערו.

אך נראה ליישב דעת הגרא"ל בשתי דרכים:

א. כיון דכלאי הכרם מן הנשרפין אפשר דחובה רובצת על הבעלים לשורפן תיכף ומיד כמו חמץ ומשו"כ הכל מצווין עליו לשרפו. ועיין מש"כ בזה במנחת אשר פסחים (סימן א').

ב. אפשר דמה שאמרו דכלאי הכרם אין בהם גזל היינו למי שעוקרן מן השדה לא לענין שריפתן.

ועיין עוד ברמב"ם (הל' טומאת מת פ"ח ה"ט):

"כל המוצא קבר או מת או דבר שמטמא באהל מן המת, חייב לציין עליו כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ובחולו של מועד היו יוצאין מב"ד לציין על הקברות".

הרי שגם על היחיד יש מצוה לציין קברות.

ולכאורה היה נראה דלא הטילו חובה זו אלא על הבי"ד כשאר צרכי הרבים אבל מהי"ת להטיל על היחיד לטרוח בגופו ולהוציא הוצאות למנוע ספק מכשול עתידי לכהן לא נודע. אך בטלה דעתי מאחר ולהדיא כתב הרמב"ם שכל אחד חייב לציין קברות.

אך מ"מ נראה פשוט דאין היחיד חייב לציין אלא אם מצא קבר, אך על הבי"ד לחפש ולצאת ממקומו וגדרו בכל שנה ושנה לאחר עונת הגשמים על מנת לציין קברות כמבואר במשנה, וז"פ.

 

ה

אם יש מצוה לשרוף חמץ חבירו

והנה בשני מקורות בדיני בדיקת חמץ מצינו שיש מצוה על אדם לבדוק ולבער חמץ של זולתו משום ערבות.

א. בסימן תמ"ג ס"ב מבואר דמי שיש בידו חמץ של חבירו מצוה עליו למוכרו לפני זמן איסורו ואם לא מכרו מצוה עליו לשרפו. ובב"ח וכן במשנ"ב (שם ס"ק י"ד) מבואר דהטעם משום ערבות.

ב. בשו"ע הגרש"ז (סימן תל"ו סעיף ג') כתב דמי שנבצר ממנו לבדוק ולשרוף חמצו בני ביתו מצווין לעשות כן משום ערבות, עי"ש.

ולמדנו מדבריהם דלעולם צריך אדם לקיים מצות חבירו משום ערבות. (ועיין אג"מ או"ח ח"ד סימן צ"ד שפקפק בזה, והארכתי בעיקר דברי הגרש"ז במק"א).

והנה אמרו חז"ל (ב"ק צ"ח ע"ב) גזל חמץ ובא אחר ושרפו פטור עליו משום "דהכל מצווין עליו לשורפו", ולא נתבאר בגמ' טעם חיוב זה, ומצינו בזה ה' דרכים:

א. כתב בצל"ח (פסחים כ"ט) משום דכל ישראל ערבים זה בזה. וכהא דשומר שצריך לשרוף חמץ שבידו אף אם לא קיבל עליו אחריות ואינו עובר עליו.

ב. בקצה"ח (סימן שס"ג סק"א) וכ"ה בזרע אברהם סימן כ') נקטו דבאמת אין כל מצוה על האדם לשרוף חמץ שאינו שלו וכל כונת חז"ל אינה אלא דכיון שבעל החמץ או מי שהחמץ באחריותו מצווין לשורפו ממילא אין לחמץ כל שוויות וערך וממילא אין חיוב תשלומין על השורפו.

ג. הנתיבות במקור חיים (סימן תל"א) כתב דמשום מצות תשביתו אמרו דאף שרק הבעלים עוברים על בל יראה מצות תשביתו רובצת על כל ישראל.

ד. המשנ"ב בשעה"צ (סימן תמ"ג ס"ק כ') וכן בקובץ שיעורים (פסחים אות ז' וב"ק אות קל"ד) כתבו לפי שיטת הגר"א דישראל עובר בב"י על חמץ חבירו שבידו, ומשו"כ הכל מצווין עליו לבערו, עי"ש.

אך לענ"ד כל הדרכים הנ"ל קשים ורחוקים, וכמב כתבתי במנח"א פסחים (סימן י') את הנלענ"ד דהיות חמץ מאיסורי הנאה הנשרפין היא הסיבה דהכל מצווין עליו לבערו, עי"ש ודו"ק בפשטות הדברים.

 

ו

מצוות שכל ישראל חייבין בהן אם המצווה לא קיימן

והנה בשלש מצוות מצינו דאם מי שמצווה בה לא קיימו על אחרים לקיים את המצווה במקומן:

א. במצות מילה דרשו (קידושין כ"ט ע"א) דאם לא מלו אביו חייבין בי"ד למולו. ובספר המקנה שם וכן בספרו פנים יפות (פר' לך לך) כתב דאין הכונה לבית דין דוקא אלא לכל איש ישראל ואפילו נשים בכלל עי"ש. וכבר הארכתי במק"א דכדבריו מפורש בפיה"מ להרמב"ם (שבת פי"ט) וברא"ש (חולין פ"ו סי' ח').

ב. בכיסוי הדם דרשו חז"ל (חולין פ"ז ע"א) דעל השוחט לכסות את הדם ואם לא כסהו חייבין כל ישראל לכסותו, "שנאמר ואומר לבני ישראל, אזהרה לכל ישראל".

ויש לעיין למה במילה אמרו שמצוה על הבי"ד, ובכיסוי הדם אמרו אזהרה לכל בני ישראל.

ג. בחולין (ח' ע"ב) מבואר דאם הנידון ברח מבית דין חייבין כל ישראל במצוה זו ד"ובערת הרע מקרבך", ומצוה על כל יחיד להביאו (איש או בהמה) לביה"ד או להורגו.

והנה זה ברור דשאני מצות אלה שבהן הטילה התורה חובה בעצם על כל אחד ואחד, ואין זה ענין למצות האדם לקיים מצוה של זולתו מדין ערבות. אך מה שיש לעיין בזה האם המצוה על הבי"ד או על כל יחיד ויחיד באשר הוא.

והנה מצות ובערת הרע מקרבך מצד עצם טבעה ומהותה על הבי"ד מוטלת שעליה לעשות דין ומשפט, אלא שחידשה תורה שכל יחיד ויחיד מצוה לסייע ביד בית דין או לעמוד במקומה.

לעומת זאת בכיסוי הדם פשוט דאין מצוה זו ענין לבית דין כלל, דמה ענין בית דין למצות הפרט של כיסוי הדם. ומשו"כ אמרו שם אזהרה לכל ישראל.

אלא שיש לעיין לגבי מצות מילה בתינוק שאין לו אב, האם זה דומה לכיסוי הדם ובעצם היא רובצת על כל יחיד ויחיד וכדברי הגאון בספר המקנה, אך אפשר דאם לא מלו אביו המצוה רובצת אכן על הבי"ד בהיותן אבוהון של כל ישראל ובן ישראל שאין לו אב בית דין במקום אביו עומדים. אלא שכל ישראל צריכים לסייע ביד בי"ד או לעמוד במקומן.

ואם נאמר שגם במילה המצוה מוטלת על כל ישראל יש לעיין למה אמרו בגמ' שהמצוה מוטלת על הבי"ד בניגוד ללשונם לגבי כיסוי הדם.

ואפשר דכיון שרק בי"ד יש סיפק בידו לעשות ואין היחיד צריך להוציא הוצאות ולשלם למוהל ושאר עניני הטורח והוצאות הממון הכרוכים במצוות מילה, לכן הטילו המצוה בעיקר על הבי"ד, ודו"ק בכ"ז.

 

ז

חובת הבי"ד להעמיד את הדת על תילה

ומלבד כל אלה, יש חובה כללית על הבי"ד להעמיד את הדת על תילה ולכוף את היחיד ואת הציבור לקיים מצותיהם, וכמבואר בכתובות (פ"ו) וחולין (קל"ב) דהאומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו, ובקצוה"ח (סי' ג' ס"ק א') כתב דכפיה זו מוטלת על הבי"ד.

והבי"ד מצווה להעמיד מפקחים על המשקולות כמבואר בב"ב (פ"ט ע"א).

וכן מצווים בי"ד לבדוק סכיני השוחטים כמבואר בתבואות שור (יו"ד סימן א').

וכן "חייבים ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו משוטטים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה, אלא יהיו כולם קדושים" (שו"ע או"ח סי' תקכ"ט סעיף ד').

וכן כיוצא בזה לפי הענין והזמן וכל זה מן החובה הכללית שעל בי"ד להעמיד הדת על תילה.

והנה נחלקו שנים מגדולי תלמידי החת"ס בכל עיקר חובת הבי"ד לכוף את בני האדם על מצוותיהם האם זה משום מצוות הערבות שעל כל ישראל והבי"ד שלוחי ישראל המה אף במה שכל ישראל ערבים זב"ז או שמא יש חובה בעצם על הבי"ד לקיים ולחזק את יסודות הדת.

בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן קמ"ד) כתב להגר"ח סופר בעל מחנה חיים לדחות דבריו דמצוות הבי"ד משום ערבות היא וכתב דמעצם מצוות מינוי השוטרים והשופטים היא או ממה שהקשו בסנהדרין (דף ז') דיש כח לבי"ד לכוף ולהכות למדנו שעל הבי"ד לכוף ישראל על מצוותיהם ואין זה ענין לערבות.

אך אין הכרעת תלמיד הכרעה וכבר כתב החת"ס בתשובה לגדול תלמידיו זקנינו מהר"ם א"ש (שו"ת חו"מ סימן קע"ז אות ד') דחובת הבי"ד למחות ולהעניש משום דכל ישראל ערבים זה בזה ובעצם אין בין בי"ד לכל אדם, אלא במה שבי"ד עיני העדה המה, עי"ש.

הגב על הנושא


לתחילת הדף