אתה נמצא כאן: דף הבית » מאמרים » ברכת שהחיינו בספירת העומר

ברכת שהחיינו בספירת העומר

בס"ד

מפני מה אין מברכים ברכת הזמן ['שהחיינו'], על מצוות ספירת העומר?

רבים מהפוסקים הראשונים והאחרונים הקשו משום מה לא מברכים ברכת שהחיינו על קיום מצוות ספירת העומר; ונאמרו בענין זה ביאורים שונים.

מצוות ספירת העומר אין בה שמחה

יש שכתבו שמברכים ברכת שהחיינו רק על מצווה שיש שמחה בקיומה, כגון: מצוות נטילת לולב, שהתחייבנו בה כחלק משמחת חג הסוכות; מצוות תקיעת שופר שהתחייבנו בה לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים; מצוות מקרא מגילה לזכר הנס וההצלה שעשה לנו ה'; מצוות פדיון הבן שהתחייבנו בה אחרי שמלאו לבן שלושים יום, ויצא מכלל נפל.

אבל מצוות ספירת העומר אין בה שמחה והנאה, אלא נצטווינו בה כדי לזכור את עגמת נפשנו על חורבן בית המקדש שנצטווינו בו בהקרבת קרבנות, וביניהם הקרבת קרבן העומר (בעל המאור פסחים כח א מדפי הרי"ף. הובא בר"ן שם ד"ה וכתוב; ספר העיטור עשרת הדיברות -הלכות מצה ומרור, קלז ע"א; ספר המנהיג הלכות פסח [סי' סד?] עמוד תעט. ראה שם שכתב 'בהנאה ובמעשה תלייא מילתא כדאמרינן בפסחים [קכא ב], וספירת העומר אין בו מעשה ולא הנאה במצוה. וצ"ע' עכת"ד; שו"ת הרשב"א ח"א סי' קכו בשם ספר?; ספר כלבו סימן נה ד"ה בליל שני; רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב ה ח"ד, דף מד טור ד, בשם בעל המאור; ספר אבודרהם, שער ג,  ברכת המצות ומשפטיהם, בשם תשובות הגאונים).

מצוות ספירת העומר אינה מצוה מן התורה אלא מצוה דרבנן 'זכר למקדש'

יש שכתבו שבזמן הזה חייבים במצוות ספירת העומר רק מדרבנן 'זכר למקדש' [ראה כס"מ תמידים ומוספים פ"ז בדעת רש"י במנחות שם ד"ה אמימר; תוס' מנחות סו א; בעל המאור פסחים כח א מדפי הרי"ף; בעל העיטור עשרת הדיברות -הלכות מצה ומרור, קלז ע"א, כמבואר בביאור הלכה סי' תפט ד"ה לספור; טושו"ע סי' תפט, כמבואר בחק יעקב שם, ובביאור הלכה שם ד"ה לספור, ראה שם ד"ה מונה שכך דעת רוב הפוסקים, ובביה"ל ד"ה לספור העומר שכך דעת 'כמה פוסקים', ובשעה"צ סק"כ כתב 'הרבה פוסקים'].  לכן אין מברכים את ברכת הזמן ['שהחיינו'] על ספירת העומר בזמן הזה (בעל המאור פסחים כח א מדפי הרי"ף; רוקח סי' שעא).

לדעה זו, בזמן שבית המקדש קיים היו מברכים את ברכת הזמן על ספירת העומר (פשוט).

אמנם רבים מהפוסקים סוברים שאף בזמן הזה חייבים במצוות ספירת העומר מן התורה, (רמב"ם תמידים ומוספים פ"ז הכ"ב; חינוך; שבולי הלקט ריש סימן רלד, ובסוף הסי' שם בשם אחיו רבינו בנימין; ראבי"ה שהובא באור זרוע ח"א סי' שכט; ראה בביאור הלכה ד"ה לספור שמשמע שכך סוברים רב יהודאי ורב עמרם ורי"ץ גיאות בשם האור זרוע[1]).  לדעתם צריך ליישב באופן אחר משום מה אין מברכים ברכת הזמן על מצווות ספירת העומר.

 

אין היכר בימי ספירת העומר

עוד כתבו שאין מצוה זו ניכרת [שהרי מדאורייתא אין שום דין מיוחד בימי ספירת העומר], ולכן אין לברך עליה ברכת הזמן [שהחיינו] (רוקח סי' שעא. ראה שם שכתב סברא כעין זו בביאור הטעם שעל המצה מברכים שהחיינו רק בשעת אכילתה, ואין מברכים שהחיינו בשעת עשייתה, כיון שאין היכר בעשיית המצה, שהרי אוכלים גם מצה שלא נשתמרה לשם מצה. וכעי"ז כתב המרדכי (סוכה פ"ד סי' תשסט, הובא במג"א סי' תרמא ס"ק א) שעל נר חנוכה אין מברכים בעשייתו, שאין ניכר שהעשייה היא לשם מצוה, שאפשר שידליק אותו לצרכו)

 

ספירת העומר, נצטווינו בה כהכנה לחג השבועות

יש שכתבו שכל מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת, תיקנו שיברך שהחיינו על המצוה העיקרית, ויפטור בכך אף את מצוו ההכנה. אף מצוות ספירת העומר היא הכנה לחג השבועות, ולהבאת הביכורים, שנאמר [ויקרא כג טו-טז] 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה', 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', ועוד נאמר [דברים טז ט-י] 'שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה וגו' ועשית חג שבועות לה' אלהיך'. לכן, די בכך שיברך את ברכת הזמן ['שהחיינו'], על הכוס, בקידוש בליל חג השבועות, וייצא בכך אף ידי חובת ברכת שהחיינו על ספירת העומר (ספר אבודרהם, שער ג, ברכת המצות ומשפטיהם; שו"ת רדב"ז ח"ד סי' רנו)

ספירת העומר ביום הראשון של ימי הספירה, היא רק חלק ממצוות ספירת העומר

בדרך אחרת כתבו הפוסקים; מצוות ספירת העומר בכל ארבעים ותשעה ימי הספירה, היא מצוה אחת מתמשכת [ראה תוס' במנחות סו א ד"ה זכר ובמגילה כ ב ד"ה כל, בשם הבה"ג] שמסתיימת רק ביום האחרון של ספירת העומר. לפיכך אי אפשר לברך 'שהחיינו' ביום הראשון של הספירה, כיון שהספירה של היום הראשון היא רק חלק מהמצוה, ומברכים רק לפני קיום כל המצוה, ולא לפני קיום חלק ממנה; ואין לברך לפני הספירה ביום האחרון של ספירת העומר, אף שאז מסיימים את קיום המצוה, כיון שאין מברכים שהחיינו בסוף קיום המצוה (רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב ה ח"ד, דף מד טור ד בשם יש שנותנין טעם אחר, ראה שם שדחה טעם זה והוכיח כן ממצוות סוכה שמברכים עליה שהחיינו אף שמצווה זו נגמרת רק אחרי שבעה ימים; שו"ת רדב"ז ח"ד סי' רנו).

 

מצוות ספירת העומר אין לה זמן קבוע

יש חולקים וסוברים שבכל יום ויום ישנה מצוה בפני עצמה לספור; ולכן, אדם שלא ספר ספירת העומר באחד מימי הספירה, יספור ביום הבא בברכה [ראה טור או"ח תפט בשם רב האי גאון; תוס' מנחות שם; רא"ש פסחים פ"י סי' מא בשם ר"י. ראה שם דעה שלישית בשם רב סעדיה גאון [בסידור רס"ג עמ' קנה] הובא בטור שם; ר"ן פסחים כח א בדפי הרי"ף בשם רב יהודאי גאון]. לדעתם צריך ליישב באופן אחר משום מה אין מברכים ברכת הזמן על מצווות ספירת העומר.

לדעה זו כתבו ראשונים שאין מצוות ספירת העומר, נחשבת כמצוה שיש לה זמן קבוע, ולכן אין מברכים על מצוה זו 'שהחיינו' (ספר המנהיג הלכות פסח [סי' סד?] עמוד תעט).

תחילת ספירת העומר תלויה בקביעות חג הפסח

יש שכתבו שלא נוהגים לברך שהחיינו על ספירת העומר, כיון שזמן תחילת הספירה תלוי בזמן אשר נקבע בו חג הפסח, כמו שנאמר [ויקרא כג טו] 'וספרתם לכם ממחרת השבת', ומשום כך יוצאים בברכת הזמן ['שהחיינו'] שמברכים בקידוש ליל יום חג הפסח. (שבלי הלקט השלם סי' רלד בשם אחיו ר' בנימין; האשכול הוצ' אלבק דף קנט ע"א, ח"ב עמ' 93).

אמנם על מצוות שופר וסוכה ולולב מברכים ברכת שהחיינו, ואין יוצאים בברכת הזמן ['שהחיינו'] שמברכים בקידוש ליל יום ראש השנה וחג הסוכות, [אף שזמן קיום המצוות הללו תלוי בזמן בו נקבעים ראש השנה וחג הסוכות]; כיון שבמצוות הללו יש מעשה, ועל מצוות שיש בהם עשיה חייבים לברך ברכת הזמן בשעת העשיה או בשעת קיום המצוה. לעומת זאת במצוות ספירת העומר אין מעשה (שבולי הלקט שם. ראה ספר המנהיג [סי' סד?] הלכות פסח עמוד תעט, שכתב ' אין מברכים על בדיקת חמץ ועל ספירת העומר זמן, דבהנאה ובמעשה תלייא מילתא כדאמרינן בפסחים [קכא ב], וספירת העומר אין בו מעשה ולא הנאה במצוה. וצ"ע' עכת"ד).

ארבעים ותשעה ימי ספירת העומר אינם זמן אחד

יש סוברים שאדם שלא ספר ספירת העומר בלילה לא יספור ביום, ואם ספר ביום לא יצא, ואותו יום אין לו תשלומים (נחלקו בכך הראשונים, והדעה שהובאה כאן היא דעת תוס' במגילה כ ב ד"ה כל, ומנחות סו א ד"ה זכר בשם ר"ת [בספר הישר חידושים סי' תי]; טור שם ור"ן פסחים כח א בדפי הרי"ף בשם רבנו יצחק; ספר המכריע סי' כט. ראה שם שיש ראשונים שחלקו).

לדעה זו כתבו ראשונים שאין ארבעים ותשעה ימי ספירת העומר נחשבים כזמן אחד, ולכן אי אפשר לברך על המצוה 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', [לספור ארבעים ותשעה יום] (ר"ן סוכה כח א מדפי הרי"ף; שו"ת רדב"ז ח"ד סי' רנו בביאור דברי הר"ן. ראה עוד בשו"ת הרלב"ח סי' סב, בביאור דברי הר"ן. ראה בספר עין הרועים למהרש"ם מבערזאן עמוד נו). אותם פוסקים הוסיפו שאי אפשר היה לתקן שיברך שהחיינו בתחלת ספירת העומר, ואם ישכח ולא יספור בלילה אחד, יחזור ויברך 'שהחיינו' בלילה שלאחריו פעם נוספת, וכך יעשה בכל פעם שישכח לספור, שהרי מצות ספירת העומר היא מצוה אחת, ואין לברך שתי פעמים 'שהחיינו' על מצוה אחת (שו"ת רדב"ז שם).


[1] ראה שם בביאור הלכה ד"ה לספור שרב יהודאי ורב עמרם ורי"ץ גיאות בשם האור זרוע כתבו שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על תמימות משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא מדדחי העיטור לדבריהם מטעם דספירת העומר לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות משמע דלדידהו הוי דאורייתא.

הגב על הנושא


לתחילת הדף