אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » האם צריך אדם לוותר על הידור כדי לזכות חבירו בקיום מצוה

האם צריך אדם לוותר על הידור כדי לזכות חבירו בקיום מצוה

כתב המגן אברהם בסימן תרע"א ס"ק א' "אם יש לו שמן בצמצום ולחבירו אין כלל, מוטב שידליק בכל לילה א' ויתן גם לחבירו", והביאו המשנ"ב בס"ק ו'.

יש לעיין אם הלכה זו נאמרה רק בנר חנוכה ומשום מעלת פרסומי ניסא, או שמא כלל הוא בכל המצוות דלעולם יש על האדם לוותר על הידור מצוה כדי לזכות חבירו בקיום עיקר המצוה. ויש מקום לטעון בסברא דאין זה אלא בנ"ח, דעיקר ענין פרסומי ניסא בתוצאה וא"כ עדיף שיתפרסם הנס ע"י שני אנשים בשני פתחים ובשני בתים, משא"כ במצוה שעיקרה בגברא כמו לולב או תפילין ומצה וכדו'. ועוד דמצות פרסומי ניסא גדולה משאר המצוות ורק בה מצינו שצריך למכור כסותו ולחזר על הפתחים משא"כ בשאר המצוות כולן (עיין לקמן סימן י"ג) ואפשר דמשו"ה צריך לותר על הידור דידיה כדי לזכות חבירו בפרסומי ניסא ולא בשאר המצוות. ולשם דוגמא בעלמא נשאל במי שיש לו שני זיתי מצה למוציא מצה ולחבירו אין כלום, האם צריך ליתן לחבירו כזית אחד ולהסתפק בעצמו בכזית אחד מצה.

ויש להוכיח שכן הדין גם בשאר מצוות מדברי המגן אברהם בסימן תרנ"ח ס"ק י"ב שהביא בשם המטה משה דמי שיש בו אתרוג ונתבקש ע"י קהילה אחרת שאין להם אתרוג ליתן את שלו, דאם בידו לברך על האתרוג של הקהל אכן צריך הוא לוותר על שלו ולשלחו לאותה קהילה, אף שבכך יבצר ממנו לעשות נענועים בהלל עי"ש.

ועיין שם בבכורי יעקב ס"ק כ"ג דאף אם יש לו ד' מינים מהודרים ביותר אם הד"מ של הקהילה כשרים לכל השיטות אלא שאינם מהודרים מ"מ מצוה עליו לשלוח את שלו כדי לזכות אחרים בקיום המצוה, אבל אם הד"מ של הקהל אינם כשרים לכל הדעות ויש פקפוק בכשרותם אף אם להלכה אפשר לברך עליהם, אינו צריך לוותר על שלו עי"ש.

ולמדנו מדבריהם דבין אם צריך לוותר על הידור בעצם החפצא דמצוה ובין אם צריך לוותר על מצות הנענועים מצוה עליו לזכות אחרים בקיום המצוה ולוותר משלו, אבל אם יפסיד בכשרות המצוה אף בדבר שיש להקל בו מעיקר הדין מ"מ אין צריך לוותר על שלימות המעשה ולהיות נחות דרגא בקיום המצוות ע"מ לזכות אחרים. (עיין מה שהבאתי לקמן מדברי הדעת קדושים בהלכות מזוזה).

והנה מדברי המטה משה משמע דאין צריך לשלוח את האתרוג שלו אלא כדי לזכות את הרבים דמצוה דרבים שאני אבל לא בשביל היחיד, דז"ל (בדיני נטילת לולב סימן תתקל"ט) "מוטב שיברך על של הקהל וישלח להם כדי שיצאו הרבים ידי חובתן". וכך משמע גם מדברי המהרי"ל סוף הלכות לולב שכתב "אדם אחד היה לו לולב והדס אחד מיוחד לעצמו בכל שנה ושנה, פעם אחת שלחו לו אנשי עיר אחרת שלא היה להם לא אתרוג ולא לולב ובקשו ממנו לשלוח להם את שלו, אמר מוטב שאני יוצא עם אותו של הקהל והרבים ג"כ יצאו יד"ח בשלי".

ומשמע מדבריהם דרק משום זיכוי הרבים צריך האדם לותר על מצותו המהודרת ולא משום מצות היחיד, אך מדברי המגן אברהם בהלכות חנוכה מבואר דגם בשביל היחיד מצוה עליו לותר ממצותו, וצ"ע.

ובשו"ת בית יעקב סימן קי"ד דן במי שיש לו טלית שלו ונתבקש לשלוח את הטלית למקום שלא היה להם טלית מצוייצת וכתב דאף דיש מצוה מן המובחר לברך על טלית שלו, מ"מ צריך הוא לשלוח את שלו ולברך על טלית של זולתו, אך הדגיש שאין זה אלא כדי לזכות את הרבים במצוה ולא בשביל היחיד כמבואר.

ובאליהו רבא סימן תרנ"ח ס"ק י"ב הביא את דברי הבית יעקב ופקפק בעצם ההנחה דיש מצוה מן המובחר בטלית שלו (והארכתי בזה במק"א), ומשו"כ כתב דאף משום יחיד צריך הוא ליתן את שלו כיון שאין בכך כל הפסד לגביו. ולכאורה משמע מדבריו שהוא מסכים לעיקר סברת הבית יעקב דאין האדם צריך לותר משלו אלא בשביל זכוי רבים ולא בשביל יחיד, אך באמת שיטתו מבוארת בסימן תרע"א שם (סק"ג) הביא את דברי המג"א ודחה מכחם את מש"כ בשו"ת בית יעקב שהרי בדברי המג"א מבואר דאף כדי לזכות את היחיד צריך הוא לותר על ההידור עי"ש.

הרי לן שנחלקו הפוסקים אם צריך לותר על הידור רק משום זיכוי הרבים או אף בשביל יחיד.

ובעצם השאלה לגבי טלית יש לתמוה דהלא אין בכלל חיוב ציצית כל עוד אינו לובש ד' כנפות ומהי"ת שצריך לותר על מצוה דידיה כדי לזכות חבירו במצוה שלא נתחייב בה, ובפרט דפשוט דכל רגע שלובש ציצית מקיים מצוה וא"כ כשפושט טליתו ונותן לחבירו לא הפסיד הידור מצוה בלבד אלא עיקר מצות ציצית ולמה יתחייב לעשות כן כדי לזכות חבירו במצוה שעדיין לא נתחייב בה, אתמהה.

ועיין עוד בדעת קדושים יו"ד סימן רצ"א במי שיש לו בביתו פתחים שיש בהם מזוזות לשם שמירה או לשם הידור בעלמא ולחבירו אין מזוזה כלל דצריך להסיר מזוזה מפתחים אלה ולתת לחבירו שאין לו עי"ש. ושוב עלה ונסתפק אם יש לו פתח שספק אם חייב במזוזה אם צריך להסיר ממנו מזוזה על מנת לתת לחבירו שיש לו פתח שודאי חייב במזוזה, והראה פנים לכאן ולכאן עי"ש. הרי שהבחין בין שמירה או הידור בעלמא שבהם פשיטא ליה שצריך ליתן לחבירו לספק חיוב שבו נטה לומר שאינו צריך ליתן משלו, ועיין מה שהבאתי לעיל מהבכורי יעקב, וצ"ע עדיין.

אך במה דמשמע מדבריו דיש הידור ושמירה בקביעת מזוזה אף בדלת שפטורה ממזוזה, צע"ג, ולכאורה נראה טפי דכל שאין בו מצוה אין בו לא הידור ולא שמירה, וצ"ע. והארכתי בזה יותר במק"א.

והנה יש לעיין בדברי המשנה ברורה בסוגיא זו, דבסוס"י תרנ"ח הביא את דברי האחרונים הנ"ל דחייב אדם לשלוח טלית שלו לעיר אחרת ויברך הוא על של הקהל, ובסימן י"ד בבאה"ל סעיף ד' הביא את דברי הבית יעקב דאינו חייב לתת טליתו ליחיד עי"ש. ולכאורה נראה דס"ל לחלק בין מצות היחיד למצות הרבים וכשיטת הבית יעקב. אך א"כ צ"ע מה שכתב כדברי המג"א בריש תרע"א, והלא שם מעביר הוא על המה"מ כדי לזכות את חבירו היחיד במצוות הנר. ולכאורה סותר דברי עצמו.

ואפשר דס"ל דשאני נ"ח משום שיש בו פרסומי ניסא כנ"ל. ואפשר עוד דשאני ציצית משום שאינה מצוה חיובית כלל אלא מצוה קיומית בלבד ומשו"כ אינו מצווה לותר על ההידור שלו כדי לזכות חבירו במצוה שלא נתחייב בה משא"כ בחנוכה וד' מינים, כמבואר.

ואפשר עוד דשאני דין מהדרין מן המהדרין שאין בו חיוב כלל דהלא כל הידור בנר חנוכה, בין מהדרין שמוסיפין לפי בני הבית ובין מה"מ שמוסיף והולך לעולם הוא יותר משליש והרי אמרו בהידור מצוה עד שליש, וכבר כתב הגרי"ז מבריסק דמשו"כ אין חיוב בהידורי חנוכה, ואפשר לפי זה דרק לגבי נר חנוכה נקטינן דיש על האדם לותר על היותו מוסיף והולך כדי לאפשר לחבירו לקיים מצותו אבל בשאר מצוות אינו צריך לותר אלא בשביל זיכוי הרבים.

אך באמת ביארתי במק"א את הנלענ"ד דאדרבה, מהדרין ומה"מ בחנוכה גדולה מצותן ממה שאמרו "התנאה לפניו במצוות" וכו' דכל הידורי נר חנוכה עיקר תקנת חכמים הם ומעיקרא תיקנו אנשי כנה"ג ג' דרכים בקיום מצוה זו וביארתי בזה ענינים שונים בהלכות נר חנוכה (עיין לעיל סימן ה').

ונראה עוד דלשיטת השו"ע חייבין בזמן הזה מעיקר הדין להדליק כמה"מ דכיון שכך נהגו שוי' עלי' חובה, ומזה הטעם לא הביא המחבר הא דנר איש וביתו ולא כתב אלא הא דמוסיף והולך, וז"ל בסימן תרע"א סעיף ב' "כמה נרות מדליק בלילה הראשון מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך א' בכל לילה עד שבליל אחרון יהיו שמונה". וכבר הקשה הפמ"ג במש"ז סק"א למה השמיט הא דנר איש וביתו עי"ש. ונראה עוד דהמחבר הלך בזה לשיטתו בסימן תרע"ד סעיף א' שם כתב דמותר להדליק מנר לנר והרמ"א שם כתב שנהגו להחמיר והמג"א ביאר דכיון דנר ראשון חובה ושאר הנרות רק הידור אסור להדליק מזה לזה, ולדרכנו המחבר לשיטתו שכל הנרות חובה הם ולכן מותר להדליק מזה לזה, ודו"ק בזה.

והנה האור שמח בריש פ"ד מחנוכה דייק מלשון הרמב"ם דצריך למכור כסותו ולחזר על הפתחים בשביל נרות המהדרין ולא רק בשביל נר איש וביתו מדכתב הרמב"ם שמוכר כסותו ולוקח נרות עי"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דלמה יצטרך למכור כסותו על הידור שאין בו חיוב כלל, וגם מה שדייק בלשון הרמב"ם אין בו דקדוק כלל דאנרות בעלמא קאי. אמנם לפי המבואר נראה דכיון דהוי חיוב מכח הקבלה אפשר דאכן צריך למכור כסותו.

ושו"ר שהפמ"ג במש"ז תרע"א סק"א כבר רמז לסתימת השו"ע דמשמע מיני' דהוי חיוב לנהוג כמה"מ, ועוד ראיתי בשו"ת כת"ס או"ח סי' קל"ד שאכן כתב דהוי חיוב אך לפי דבריו אין זה אלא משום קבלת כל אחד ואחד ולפי דרכו כתב דאפשר דהוי כאילו קיבל עליו בל"נ, ולענ"ד נראה יותר דהוי משום קבלה כללית ומנהג, כנ"ל.

ואעפ"כ נראה דבמקום שלחבירו אין לו אף לא להדליק נר אחד אכן עליו להסתפק בנר איש וביתו וליתן לחבירו משמנו, דאדעתא דהכי לא קיבלו עליה וכיון דמעיקר הדין די לו בנר איש וביתו, בכה"ג אף מצד הקבלה אינו חייב יותר, ודו"ק בכ"ז.

ומ"מ נראה לפי"ז דאם צריך לותר מלהיות מוסיף והולך וליתן לחבירו משמנו ה"ה בשאר גדרי הידור מצוה, ודו"ק.

ב

והנה יש לעיין במי שרוצה להדליק בשמן זית דהוי מצוה מן המובחר וכמבואר בשו"ע סימן תרע"ג סעיף א', האם צריך ליתן למי שאין לו להדליק ולהסתפק בנרות שעוה.

ולכאורה זה תלוי לפי דרכי הבנה שנתבארו לעיל באות א' דאם רק במה"מ מחוייב הוא לותר מסתבר דשמן זית שאני דהוי הידור בגוף המצוה, אך באמת מבואר במשנ"ב בסק"ז בשם הח"א והבנין עולם דמה"מ עדיף מהידור בשמן זית ועדיף להדליק בנרות שעוה ולהדר במוסיף והולך עי"ש. וא"כ פשוט דאם צריך לותר על מה"מ כדי לזכות את חבירו ק"ו שצריך לותר על שמן זית, וז"פ.

ג

והנה בשו"ת בית יעקב ובדעת קדושים שם פלפלו בסוגיא ד"וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". אך באמת נראה דיותר יש לדון בזה בענין ערבות דהנה כתב המג"א בסוס"י תרנ"ה דמותר להביא לולב מחוץ לתחום ע"י גוי דהוי שבות דשבות במקום מצוה, וגם לחבירו מותר אא"כ פשע, דאם פשע לא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך. והמשנ"ב בשעה"צ ס"ק ה' כתב דאין זה ענין להא ד"וכי אומרים לאדם חטא" דכיון דהוי מצות עשה כל ישראל ערבים זל"ז ומצות חבירו הוי ממש כמצוה דידיה וכשם שלחבירו מותר אף בפשע כך גם לו עי"ש. אמנם בדעת המג"א נראה דאף ע"י ערבות אין מצות חבירו כמצותו ממש, וכיון שעובר בעבירה כדי לזכות חבירו אין עליו מצוה אלא באופן שאומרים לאדם חטא שיזכה חברך. אמנם מטעם אחר נפלאו דברי המג"א מבינתי, דכיון שלא אסרו שבות דשבות במקום מצוה אין כאן חטא כלל ומה בין פשע ללא פשע, וצ"ע.

ומ"מ נראה לגבי ני"ד דכיון דערב הוא על מצות חבירו יש לו לבטל הידור שלו כדי לזכות חבירו בעיקר המצוה כשם שלגבי עצמו נדחה הטפל מפני העיקר.

ד

אמנם לאחר כל הנ"ל נראה עוד, דאפשר דאין כונת המג"א בסימן תרע"א דחייב לותר על מה"מ כדי לזכות את חבירו, דלא כתב אלא "מוטב שידליק חבירו והוא יבטל את ההידור", וגם המשנ"ב שם העתיק לשון זה דמוטב לעשות כן. ונראה לכאורה דאין זה אלא מדה טובה ומנהג חסידות ולא חיוב גמור.

ואפשר דהמג"א הולך לשיטתו מסוס"י תרנ"ה דאין גדר הערבות במצות חבירו רובצת עליו כאילו היה מצוה דידיה ממש, אלא שיש עליו מצוה מסוימת לסייע לחבירו לקיים מצותו הוא, ומסתבר לפי"ז דאף שמצווה הוא לסייע לחבירו מ"מ אינו מחויב לותר על מצוה דידיה אף דהוי הידור לכתחלה, ודו"ק בזה.

ה

אם מותר לבטל מצותו ע"מ לזכות אחרים במצוה זו

הנה כל דברינו הנ"ל אינם אלא אם מצוה אדם לותר על הידור כדי לזכות את חבירו בקיום עיקר מצוה, אבל זה פשוט דאינו מצווה לבטל מצותו כדי לזכות את חבירו, דמאי חזית דדמיה דחבריה סומק טפי ודלמא דמיה סומק טפי, וכמו שאמרו (ב"מ ס"ב) "חייך קודמין לחיי חברך".

אך באמת יש לעיין בשנים המהלכין בדרך ויש ביניהם כמות שמן שיספיק רק לנר אחד בחנוכה, והשנים הם תלמיד ורבו או אב ובנו והשמן של הבן והתלמיד הוא, וכיוצא בדבר ביש ביניהם כזית אחת של מצה, האם מותר ליתנו למי שגדול ממנו על מנת שיקיים הוא את מצות ה'. ולענ"ד נראה דאם כונתו טהורה ולשם שמים מתכוין להרבות בנח"ר וכבוד שמים מותר לו לתת את שלו לאביו ולרבו, שהרי ממ"נ רק אחד מהם יוכל לקיים מצותו ומוטב שהמצוה תתקיים ע"י גדול ולא ע"י קטן, ומה גם שהקטן מקיים בזה מצוה של כבוד רבו וכבוד אביו.

ויסוד הדבר דכאשר נותן הוא את שלו לאחרים אין כאן ביטול מצות עשה דרק כאשר יש בידו לקיים את המצוה ואינו מקיימה מבטל הוא מצ"ע, משא"כ לאחר שנתן את שמנו לזולתו ומעתה שוב אין שמן בידו, אלא שאסור לעשות כן מפני שמבטל רצון התורה, (וכבר ביארתי את הנלענ"ד בדרך זו במנחת אשר דברים סימן נ"א, עי"ש). וכיון שאין כאן עבירה אלא על רצון התורה, כאשר כונתו לש"ש אין כאן שום פגם וריעותא אלא אדרבה עשיית רצונו ית"ש.

ויתירא מזו נראה דאף אם יהא בזה ביטול מצות עשה, עדיין אני אומר ביטולה זו קיומה ומותר לו לבטל מצותו כדי לזכות את הגדול ממנו בקיום המצוה זו גופה, ואין זה ענין לחטא כדי שיזכה חברך כיון שמבטל מצוה כדי לאפשר לזולתו לקיים מצוה זו עצמה.

ועצם ההנחה דיש לו לאדם להיות טוב לב גם במצוות וענינים רוחניים למדתי מדברי הגר"א במשלי (כ"ב ט') "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל" ופירש הגר"א דמיירי במי שיש תחת ידו פת כדי שביעה והוא מחלקו בין עשרה המסובים ואינו משייר לעצמו אלא כזית, ונמצא שביטל מצוה דאורייתא, ואעפ"כ יבורך כי זיכה את כולם לברך ולזמן לאלקינו, וע"ז אמרו טוב עין הוא יבורך וכו'. הרי דגם במצוות יש מדה זו של טובת עין והוא מוותר על מצוה דאורייתא כדי לשתף את כולם במצוה. ואף שידעתי דאין מזה ראיה לעניננו, דשם אינו מבטל מצוה שכבר נתחייב בה דכל עוד לא אכל כדי שביעה לא נתחייב בברכת המזון, אך מ"מ יש מדברי הגאון אור העולם ראיה דגם ברוחניות ובמצוות יש מדה של טובת העין והמוותר משלו לחבירו עושה רצון קונו, ודו"ק בדקות ענין זה.

ובשו"ת לב חיים ח"א סי' צ"א האריך באחד שנתן לרבו את הטלית קטן שלו והכריע שלא עשה כהוגן וע"ע בשערי תשובה סוס"י תרנ"ח, וכבר הבאתי מש"כ בזה השע"ת בסי' תפ"ב שדן בשנים המהלכים בדרך ויש ביניהם כזית מצה, והביא מספר אחד דעל האדם לזכות במצוה כדי להשלים נפשו אפילו בגניבת דעת והביא ראיה מיעקב אבינו בברכה ובבכורה עי"ש, ואין זה סתירה לדברינו דודאי שראוי לעשות כן אלא דמ"מ נראה דאם כונתו לשם שמים כדי שתיעשה המצוה בשלימות יתירה רשות בידו, וקצת נראה כן מסו"ד השע"ת שכתב דכאשר לכל אחד יש חצי זית דיטילו גורל ואף אם יעשו ע"י פיוס וריצוי ולא ע"י גורל אין בזה פגם כיון שכונתו שתיעשה המצוה בשלימות, ויש להעיר דמ"מ למה מותר לו לותר דרך פיוס והלא יכול לעמוד על כך שיטילו גורל ואולי יזכה במצוה, אלא נראה דכיון דכונתו רצויה ולא בזלזול עשה אלא מתוך רצון טוב שתיעשה המצוה בשלימות אין בכך כל פגם, אך השע"ת כתב דכאשר יש לאחד כזית אינו רשאי לבטל מצותו. ולענ"ד נראה דכאשר הוא מבטל משלו די שתעשה המצוה ע"י גדול וצדיק אין בכך פגם ואפשר דאף השע"ת יודה בכך דלא מיירי בתלמיד ורב או הדיוט וצדיק אלא בשני אנשים שוים בקומתם הרוחנית.

וגם הח"א בבינת אדם שער איסור והיתר שעי"ז (י' – י"ב) כתב דאסור לאדם לבטל מצותו כדי שיעשה המצוה ע"י מי שגדול ממנו, עי"ש. ואני את הנלענ"ד כתבתי ודו"ק.

הגב על הנושא


לתחילת הדף