אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » הזיקו זה את זה ברשות הרבים

הזיקו זה את זה ברשות הרבים

שאלה:

לכבוד הרבנים שלום,

מבקש אני לדעת דינם של שנים שנפגשו בצומת ועשו תאונת דרכים, שניהם מודים שהיה זה באשמת שניהם, אך אחד ניזוק באופן חמור, והשני קל. ובאו לשאול האם חובתם לשלם מחצה מדמי כל התיקון, או שמא כ"א יתקן את שלו ושלום על ישראל.

תשובה.

כדרכי, הנני להבהיר שתשובה זו אינה אלא לדעת את יסוד ההלכה, אך לעצם הדין אין לדיין לפסוק אלא אחר שמיעת ב' הצדדים, כדכתיב "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק".

ולענין התשובה לשאלה, נראה ששניהם חייבים לשלם את נזקיהם שוה בשוה.

מקורות:

לכאורה שאלה זו תלויה בדברי הגמרא (ב"ק מח.) דאמר רבא ואיתימא רב פפא, שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה – חייבין, הוזקו זה בזה – פטורין; טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות – פטור, שלא ברשות – חייב. ע"כ. ופירש"י, שניהם ברשות. כגון ברשות הרבים או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס: או שניהם שלא ברשות. כגון שניהן רצים ברשות הרבים: הזיקו. בידים זה את זה ואפילו שלא במתכוין: חייבין. דבנזקין לא שאני לן בין מתכוין לשאין מתכוין, והא דתנן בהמניח (לב.) שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים והזיקו זה את זה פטורים, ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה: דברשות פטור. בין הזיק דבידים בין הזיק דממילא ובלא ידע ליה. וכ"כ הרשב"א בפרק המניח (ד"ה הא דקתני) דהא דקתני הזיקו זה את זה שניהם פטורים לאו דוקא הזיקו אלא הוזקו זה בזה קאמר, אבל הזיקו משלמין במותר נזק שלם, כדאמרינן בפרק הפרה. ע"כ. הרי מבואר מדבריהם שלא אמרו בגמ' בדף לב שפטורים, אלא בכה"ג שהם לא עשו מעשה היזק, אלא הוזקו ע"י דברים שהיו באותה רשות, אך כל שהם הזיקו אחד את חבירו, הרי אלו חייבים.

אולם, עי' בתוס' רי"ד שכתב לדחות דברי רש"י, דהא תנן התם זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה, פטור. שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך, ואע"פ שבעל הקורה הכה בקורתו בחבית שלא בכונה פטור כיון שלא נתכוין להזיק, ואע"ג דאמרי' אדם מועד לעולם, ה"מ בדלא פשע ניזק אנפשיה, אבל היכא דפשע ניזק אנפשיה, אע"ג דאזקיה בידים, כיון דשלא בכונה אזקיה, פטור. וע"כ כתב לבאר, דהתם במתני' מיירי כשבאין זה כנגד זה וכו', ואע"פ שבעל הקורה הכה בחבית שלא בכוונה פטור, משום דניזק פשע אנפשיה דאיבעי ליה לעיוני, אבל הכא מיירי כגון שלא היו באים זה לקראת זה, דלא הו"ל לאזדהורי, הלכך בין שניהם ברשות בין שניהם שלא ברשות, אם הזיקו זא"ז בידים, אפי' שלא בכונה חייבים, משום דאדם מועד לעולם. אבל אם הוזקו זב"ז, פטורין, כיון שלא הזיקו בידיים. ע"כ.

הרמב"ם (פ"ו מהלכות חובל ומזיק ה"א, ג), כתב וז"ל: המזיק ממון חבירו, חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס, הרי הוא כמזיד. במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק, אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון, אבל בשגגה או באונס פטור. וכן אם היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה, פטור. ע"כ. ומלשון הרמב"ם משמע לכאו' דלא כפירש"י, שכן לדבריו אין החילוק בין הסוגיא דדף לב לסוגיא דדף מח, בהוזקו או בהזיקו, אלא אם היה זה בכוונה או לא, דאם היה זה שלא בכוונה, פטורים. וכן כתבו בדעת הרמב"ם המ"מ (שם) והלח"מ (פ"א הט"ז, ופ"ו שם). וכ"כ הגר"א (חו"מ סי' שעח ס"ק יז). וע"ע בסמ"ע (סי' שפג ס"ק ג). אך הראב"ד שם כתב כדברי רש"י. [אולם, עי' ביש"ש (ב"ק פ"ה סי' ט) שכתב לבאר דהרמב"ם מחלק בין אדם לממון, והיינו בין אם הזיקו זא"ז בגופם, לבין אם הזיקו בממונם, דבנ"א שהזיקו זא"ז, חייבים, אבל אם הזיקו זה את ממון זה, שלא במתכוין, פטור. והביאו בט"ז (סי' שעח).]

מעתה, לכאורה נדון דידן תליא במח' הראשונים הנ"ל, שכן לדעת רש"י לכאו' בכה"ג שהזיקו זא"ז, חייבים לשלם זל"ז. ועי' באבן האזל (פ"ו מחובל ומזיק ה"ג ד"ה ומה שכתב) שביאר את החילוק בין הוזקו להזיקו לדעת רש"י, דדוקא אם הזיקו זא"ז, חייבים, אבל אם פגעו זה בזה דרך הליכתם, פטורים, שכ"א הביא עליו את הנזק. ע"ש. וא"כ בכה"ג שלא היה זה דרך הליכתם, שכן לשניהם לא היה רשות לילך שם, אין לזה גדר של הוזקו, אלא של הזיקו.

אולם לדעת התורי"ד דתליא אי היה ההיזק בידיים, או שהוזקו ממילא זב"ז, הרי בשאלה שלפנינו אף שההיזק נעשה בידיים, מ"מ אף אחד מהם לא בא להזיק לחבירו בידיים, אלא שמחמת מעשיהם הוזקו זה בזה. וגם לדעת הרמב"ם דתליא אם היה כאן כוונה להזיק או לא, נראה דמאחר ואף אחד לא נתכוין לילך ולהזיק את חבירו, אלא שלא שמרו על חוקי התנועה, באו לידי היזק, לכאו' יש לפוטרם.

ברם, עי' בחזו"א (ב"ק סי' ד אות ב-ג) שאחר שפי' דברי הרמב"ם כנ"ל, כתב לבאר עוד, דבשניהם שלא ברשות או בשניהם ברשות אינו פטור אלא בשלא בכוונה, אבל בשגגה ובאונס, דהיינו שלא שמר עצמו מלהזיק ברוח שאינה מצויה, בזה הרי הוא חייב, דכל שאינו מהלך כדרכו, אלא עושה איזה שינוי במהלכו, כגון שעולה על הגג וכיו"ב, לא מקרי שלא בכוונה, אלא שוגג ואנוס, ושלא בכוונה היינו מהלך כדרכו ופוגע בחבירו בהיסח הדעת. ע"כ. הרי מבואר מדברי החזו"א שגם לדעת הרמב"ם דהכל תליא בכוונה, אין לומר שכאשר אדם הולך בצורה עקומה, בכלל שלא בכוונה הוא, ולא פטר הרמב"ם כאשר עשה שלא בכוונה, אלא כאשר היה מהלך בדרכו, ופגע בחבירו בהיסח הדעת. אך כל שעשה איזה שינוי במהלכו, זה אינו בכלל שלא בכוונה שפטרו הרמב"ם, אלא בכלל שוגג, דקי"ל בו שאדם מועד לעולם. וכיו"ב מבו' גם בתשו' רבי אליעזר גורדון (סי' ב ענף ב). ע"ש.

ובאמת שהדברים מסתברים, דאף שהגמרא קראה להם "שניהם אינם ברשות", מ"מ אין הכוונה אלא שהמקום ששניהם היו בו היה מקום שאין להם רשות להיות בו, אך ודאי שא"א לפטור, כאשר עשו פעולת היזק שהיה להם אפשרות להמנע ממנה.

אלא שאף אם נפרש כן בדעת הרמב"ם, מ"מ מצינו מבוכה גדולה בדעת מרן השו"ע, דהנה בסי' שעח (ס"ז) כתב בזה"ל: היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה, פטורים. אבל אם ראו זה את זה, אף על פי שלא כיונו, חייבים. לפיכך שנים שהיו רצים ברשות הרבים, או שהיו מהלכים והוזקו זה בזה, פטורים; הזיקו זה את זה, חייבים. עכ"ל. מלשונו של מרן משמע שהחילוק הוא שלא כדברי הרמב"ם, שכן כתב להדיא שהחילוק אינו בין אם נתכוונו להזיק, אלא בין אם ראו זה את זה, או שלא ראו. אך לכאו' כוונתו לפסוק כדברי הרמ"ה שהביא הטור (שם) שכתב בזה"ל: היו שניהם ברשות, כגון שנתן בעל החצר לשניהם רשות ליכנס. או שהיו שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה שלא ראו זה את זה, פטורין. ראו זה את זה, אף על פי שלא כיונו, חייבים. לפיכך שנים שהיו רצים בר"ה או שהיו מהלכים שניהם והוזקו זה בזה, פטורים. הזיקו זה את זה, חייבין. ע"כ. אך לעיל מיניה בסעי' ו פסק כדברי רש"י. וכבר הרגיש בזה הגר"א וכתב שהרכיב שי' רש"י עם הרמב"ם. ע"ש.

וכן ראיתי בשואל ומשיב (תנינא ח"ד סי' לז) שכתב לתמוה, דהא לעיל מיניה כתב מרן בשו"ע (שם ס"ו) דאם ראוהו שנכנס, אם הוזק בו, פטור. ומדוע הכא כתב שאם ראו זה את זה, חייבים. והביא שהגאון מוהראו"ו כתב שמ"ש לפנינו "אע"פ שלא כיוונו", לא נמצא, ויש למחוק זאת. אך השו"מ גופיה כתב להגיה בטור ובשו"ע במקום "והוזקו", "והזיקו", ובא להוציא מדברי הרמ"ה שכתב דאף בהזיקו פטורים, דבהזיקו חייבים, אף ששניהם עבדי מעשה. וז"ש לפיכך, שניהם רצים והוזקו, פטורים. דבא להורות דמ"ש במשנה והזיקו, צריך להיות והוזקו, כמ"ש רש"י ותוס' שם. וז"ש בבאר הגולה שמקור דברי מרן השו"ע הם רש"י. וכתב להכריח כן, שהרי בסי' תכא (ס"ז-ח) כתב מרן להדיא דבהוזקו פטורים ובהזיקו חייבים, ודלא כהרמ"ה. ע"ש.

ומ"מ נלע"ד דמאחר ואין לנו הכרח בדעתו של מרן השו"ע, ואילו לדעת רש"י בנ"ד יש לחייבם, מאחר ולא היה זה דרך הליכה. וגם לדעת הרמב"ם יש לחייבם, מדין אדם המזיק, כמ"ש החזו"א הנ"ל. לפיכך יש לשניהם דין אדם המזיק, והרי אלו חייבים לשלם נזקיהם.

ואמנם באופן שהזיקו זה את ממונו של זה, כל אחד יהיה חייב רק במה שהזיק הוא לשני, ואם אחד ניזוק בצורה קשה יותר מחבירו, אין חולקים בנזק, אלא כל אחד ישלם את נזקו. אך בנ"ד שהנזק נעשה ע"י תאונת דרכים, אין לשער נזקו של זה מול נזקו של זה, שהרי קשה לנו לחרוץ דין כל אחד מהם שהוא הזיק נזק גדול או קטן, שכן מה שאנו רואים בעינינו שאחד ניזוק נזק גדול יותר, אינו מוכרח משום שהמזיק של נזק זה הוא הזיק נזק גדול יותר, שכן גורמים רבים תלויים בזה, הן עוצמת המכה, הן תנאי הדרך, הן סוג פלדת הרכב וכל כיו"ב.

וע"כ נלע"ד ששניהם חייבים לשלם את הנזקים שוה בשוה.

הגב על הנושא


לתחילת הדף