אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » דינים שונים » הזכרת שם האם או שם האב במי שברך

הזכרת שם האם או שם האב במי שברך

שאלה:
אבקש לדעת מה המנהג הראוי להזכיר ב"מי שברך" ובהשכבה, האם את שם האב או את שם האם, ומה טעם הדבר.

תשובה:

ישנם מנהגים שונים בין בני הקהילות, יש שנהגו להזכיר במי שברך ובהשכבה, וכן בכתיבת המצבה, דוקא את שם האם, כדברי הגמרא בשבת (סו:), ועוד, שהאם היא ודאית, ואילו האב רק מכח רוב. ויש שנהגו להזכיר את שם האב, ככתוב "למשפחותם לבית אבותם", ייחסם הכתוב אחר האב. ואין לזה מנהג ידוע בקהילות הספרדים או האשכנזים, ואין בזה עיכובא, אלא כל אחד כמנהגו ינהג, ונהרא נהרא ופשטיה.

מקורות:

דבר זה נשאל בשו"ת תורה לשמה (סימן שצט), והשואל שם כתב דבקמיעות נהגו לכתוב שם האם, וכתב ע"ז: ולא ידענו אם יש לזה יסוד אמיתי. ובפרט ע"פ הכתוב "למשפחותם לבית אבותם", שייחוס האדם על אביו. וכתב התורה לשמה ללמוד מדברי הגמ' בשבת (סו:) דמזכירין שם האם בבקשת רחמים, וכדאמר אביי: "אמרה לי אם" כל מנייני בשמא דאימא, ופירש"י ז"ל: כל לחישות פלוני בר פלונית. ע"ש. וטעם הדבר, משום שעל הרוב ימצא על האיש קטרוגים יותר מן האשה. הא' מפני שהאשה פטורה ממ"ע שהזמן גרמא, וגדולה מזו שהיא פטורה ממצות ת"ת והאיש לא פלט מעון ביטול תורה, וכמ"ש רז"ל פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ועוד, כי האשה היא מוצלת מעון הקרי אשר הוא דבר המצוי בזכרים הרבה. ועל כן קטרוגים של האשה על הרוב הם מועטים משל האיש, לכך יזכירו שם האם עדיף. גם עוד אין המקטרגים מתקנאים בנקבות כמו בזכרים. וסיים: שמעתי אומרים טעם אחר, מפני שהאם היא מבוררת יותר מן האב אבל חזקת האב היא מכח רובא, וכמ"ש בגמרא דחולין, ודילמא לאו אבוה הוא. אלא ש"מ דאזלינן בתר רובא ע"ש. עכ"ד. (ועי' לו עוד בסי' נב).

וראה עוד בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' צא) שכתב כיו"ב משם אביו, שכשהדפיס ספרו הזכיר בראשו לזכרון עולם את האנשים שסייעוהו בהדפסתו ע"ש אמם, פלוני בת פלונית. והעיר לו ע"ז הגר"י שאפאטשניק זצ"ל מלונדון מקרא דכתי' למשפחותם לבית אבותם ולא לבית אמותם וכן קורין גם לס"ת, פלוני בן פלוני. והשיבו כנ"ל, כי אמו ודאית, ואילו אביו הוא מכח רוב. [משא"כ כשקורא לתורה שפיר קורין בשם האב, דגם אם לאו אבוה הוא, אין בכך כלום]. וע"ש עוד שהביא שמנהג פרשבורג להזכיר שם האם, ואילו בגלילות התחתונות שבמדינת הונגריא, נהגו להזכיר שם האב כדעת הגמהר"א מגריידיץ זצ"ל בספרו. וציין עוד לשו"ת לבושי מרדכי (תנינא יו"ד סי' קמט) דמשמע מדבריו להזכיר בכ"מ שם האב, אלא שלא רצה להכריע נגד המנהג שנהגו בא"מ. וכיו"ב כתב בספר גשר החיים (ח"א פל"א ס"ב אות י) שהאשכנזים נוהגים בהזכרת נשמות להזכיר שם הנפטר ושם אביו, וכן הנפטרת ושם אביה, והספרדים נוהגים להזכיר שם הנפטר ושם אמו. וכתב שכיו"ב נהגו גם לענין נוסח המצבה.

אולם מאידך, ציין לספרים רבים, אף מבני אשכנז, שכתבו להזכיר דוקא שם האם. וכ"כ בשו"ת זקן אהרן (פינסק, ח"א סי' יא) שבתפלה על החולה ובמי שמברך יש להזכיר שם האם. וע"כ סיים שכל מקום יחזיק במנהגו, שכולם יסודם בהררי קודש. [ודוקא בסגולות ולחש, יזכירו שם האם כדברי הגמרא בשבת].

וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סי' יא) שהביא משו"ת דודאי השדה (סי' צה) שכתב דמנהג אשכנז לומר שם שניהם – האב והאם. ובעירו נהגו שהלימוד והתפלה שאומרים עליו, מזכירין אותו בשם אמו. ובהזכרת נשמות (השכבה) בשם אביו. ומצא בס' סוכת שלום להגאון ר' אליהו גוטמאכר שהאריך בזה, ודעתו שכאשר מתפללים על החיים כגון על חולה וכיו"ב הכל הולך אחרי האם, והתפלה בעד הנשמות אחר האב, כי נשמת האב והבן נקשרים יחד. וכן א"ל גאון א' לנהוג כן. ע"ש. וכתב לסייעו מד' הספר חסידים (סי' רמב) וז"ל: הנהנה מן המעות שהניחו לזכר נשמת המתים בתוך שנה לפטירתו. צריכים הנהנים ממנו לומר, והוא רחום יכפר עון כו' אודות פלוני ב"ר פלוני, שחטאתו תכופר ונפשו בטוב תנוח וכו'. ע"ש. הרי דנקיט פלוני בן פלוני, ולא בן פלונית. ומיהו לנקבה נראה שיאמר פלונית בת פלונית שהבת אצל האם לעולם. וכ"ה בס"ח (סי' רלז) תלכו ותאמרו לפלוני' בת פלונית או פלוני בן פלוני. ע"ש. וסיים ביבי"א: עכ"פ אין הדברים הללו לעיכובא, ונהרא נהרא ופשטיה, ואין לשנות מן המנהג.

הגב על הנושא


לתחילת הדף