אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » מחשבה יהודית » היתר עיסקא כפתרון להמנע מאיסור ריבית

היתר עיסקא כפתרון להמנע מאיסור ריבית

שאלה:

אחד מהאנשים שאני עובד איתם מתעניין בלימוד תורה ומתחיל לקיים מצוות, והוא נעשה קצת בקי בנושאים של מצוות. הוא שואל על ההנהגה שלי ושל חרדים רבים, לגבי איסור ריבית, כיצד זה שאנשים חרדים תלמידי חכמים שאמורים היו להיות שלמים ומזדהים עם איסור ריבית, מחפשים דרך שטכנית עוקפת את האיסור אבל משאירה את הריבית. גם אם איכשהו זה עובד מבחינה הלכתית שזה לא נקרא ריבית, אבל זה מראה שהם לא מזדהים עם התורה ומחפשים דרכים לעקוף אותה. מה אוכל לענות לו?

תשובה:

דרך מקובלת היא 'ללוות' על ידי היתר עיסקה, באופן שאין בזה איסור הלכתי. היתר עיסקה יוצר מצב שבו לא ניתנת הלוואה שהיא באיסור ריבית, אך גם לא מתקיימת באופן חיובי מצוות הלוואה בכל הממון שנותן, משום שחלק מהממון הוא נותן בפקדון. נראה שאכן, לאדם 'עני' שהלוואה דרושה לו לצורך כלכלה בסיסית, גם אם יש היתר לעשות עימו היתר עיסקה, אין זה לגיטמי להלוות לו בריבית בהיתר עיסקה. אך בנוגע להלוואה לאדם 'עשיר' כלומר שההלוואה דרושה לו לצורך הרחבת עסקיו, נראה שאין פגם ביצירת הלוואה שכזו. אדם שרוצה לזכות בקיום מצוות הלוואה באופן חיובי, ראוי לו להקצות חלק מכספו להלוות גם לאדם עשיר ללא ריבית.

הרחבה:

כדי לענות על שאלה זו נברר עניין הריבית. יש לשאול מה טעם איסור ריבית. לכאורה היה נראה שאיסור ריבית הוא חלק ממצוות צדקה, שלא לדחוק את העני והדל בהלוואה שתדחוק אותו עוד יותר, אלא לתת לו הלוואה בלי ריבית. כמו שהייתי נותן לו צדקה, גם כשאני נותן לו הלוואה מתוך רחמים וחמלה על מצבו יש לתת לו הלוואה בלי ריבית.

אך ריבית אסורה בין בהלוואה לעני ובין בהלוואה לעשיר, לפי טעם זה, מדוע אסורה הלוואה בריבית לעשיר? – היה מקום לומר, שהתורה לא חלקה בין עני לעשיר, שבאמת טעם האיסור בעשיר הוא כדי שיחמול על העני, והתורה אינה מחלקת בין עני לעשיר כדי שהמצווה תישמר ביחס לעני, שאם ילוו לעשיר בריבית, יבואו להלוות גם לעני בריבית בסופו של דבר. אך, מעיון בפסוקי הריבית שבתורה ובמפרשי התורה נראה שיש שני סוגים של הלוואה בריבית ששניהם אסורים. הלוואה בריבית לעני שאסורה מטעם זה שיש לחמול על העני ולעזור לו במצבו הקשה, והלוואה בריבית לעשיר שאסורה מטעם שאינה אחווה. לאח יש לעזור בהלוואה, גם בלי ריבית. מאפיין של הלוואה לעני הוא בכך שההלוואה ניתנת לצורך קניית צרכי כלכלה של הלווה, דברי מאכל ובגדים, ואילו המאפיין של הלוואה לעשיר הוא שהיא ניתנת לצורך עזרה בהרחבת מעגל המסחר של הלווה, הרחבת משלח ידו המסחרי בכך שיוכל להשקיע יותר כסף במסחרו.

נעיין במקור הדברים. ניתן לראות שבפרשת משפטים ובפרשת בהר מדובר על איסור הלוואה בריבית לעני, ואילו בפרשת כי תצא, מדובר על איסור הלוואה בריבית לסתם אדם שאינו עני:

בפרשת משפטים, שמות פרק כב, כד: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ".

בפרשת בהר, ויקרא פרק כה, לה-לז: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:  אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ:". כל זה מראה שמדובר על הלוואה לעני.

וכן נאמר בספר יחזקאל פרק יח, ה-ח: "וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה:  אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב: וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד: בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ". הריבית היא עוול משום שהיא ניצול של מצוקת העני שאדם ירא אלוקים היה צריך להתעורר לאכפתיות על מצבו של העני, והמלווה בריבית מנצל אותה כדי להרבות לעצמו כסף.

לעומת זאת בפרשת כי תצא, דברים פרק כג, כ-כא, לא מוזכר שמדובר בעני. נאמר בפסוקים שהגמול על הלוואה ללא ריבית היא ברכה במשלח ידו של האדם, וניתן להבין שזו מידה כנגד מידה – הנושא המדובר בפסוקים אלה הוא הלוואה שנצרכת כעזרה לאדם שאינו עני להרחיב את מסחרו ואת משלח ידו, והגמול על נתינתה הוא ברכה במשלח ידו של המלווה: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

וכך מפרש 'חזקוני' על דברים פרק כג פסוק כ: "לא תשיך לאחיך למעלה דבר בעני וגר, וכאן באחיך ואפילו לעשיר".

כאמור, נראה שההבדל בין עני לעשיר הוא הצורך שלגביו ההלוואה ניתנת. כאשר הלווה זקוק להלוואה כדי לקנות מזון או ביגוד, הרי זו הלוואה לעני, וכאשר הלווה זקוק להלוואה כדי להרחיב את עסקיו, הרי זו הלוואה לעשיר.

איסור הלוואה בריבית לעני טעמו לאפשר חיות לאחיך העני. ואילו איסור הלוואה בריבית לעשיר, תלוי במציאות האחווה, הראיה שהצלחתו של אחיך בעסקיו היא הצלחה שלך. יש לקיים בעשיר מצוות הלוואה כי אחיך הוא.

ובספר תורה תמימה כתב וז"ל:

"והגה דבר ידוע הוא שבדורות האחרונים המציאו היתר הלואה ברבית בהיתר עיסקא שנבאר ענינו בסמוך ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה ולא נתבאר היסוד והבסיס על מה ראו חז"ל לבנות עמוד ההיתר.

ונראה בזה שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין וחי אחיך עמך שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל – עבודת האדמה והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם כי מי שהיה לו תבואות בהמון היה נחשב לעשיר והכסף לא היה נחשב להם לעיקר ויסוד החיים וכשהיו לווים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין רק למען השג על ידיהם לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו.

ולפי"ז, ממילא מובן כי להעני הלוה הזה לא היה כל חשבון לשלם רבית וגם להמלוה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלואת כספו בלא רבית אחרי כי בכלל לא היה להם עסק כספים ולא שייך בשניהם בזה 'וחי אחיך עמך'. אבל בימי הבינים, שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית כי הכסף נעשה ליסוד עיקרי לאמצעות החיים והמסחר ונעשה עסק הרבית עסק שווה גם להלווה גם להמלווה ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה וחשבו שלדעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה, כך נ"ל.

והנהיגו בדבר רבית בדרך הלואה לכתוב בהשט"ח שנותן לו המעות בתורת עיסקא ומבואר ענינו ביורה דעה סי' קס"ז ס"א ובסימן קע"ז ס"ג, והיינו שיתעסק הלוה במעות המלוה לריוח המלוה בערך הריוח שמשתוים, והמותר ריוח יהיה להלוה. ובאופן כזה אם הפסיד הלוה בעסקו אסור להמלוה לקבל השכר הזה. אך לענין הרבית בדרך מקח כפי שכתבנו הוא מעשים בכל יום בלא כל הוראת היתר וכ"מ בתוספתא פ"ה לב"מ הלוקח מכר מחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד י"ב חודש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית ע"כ וצ"ע על מה נשען היתר כזה. וצ"ל משום דמחשבים ערך שווי הסחורה פחות כשנמכרה במזומן מאשר בהקפה, וא"כ הוי זה דרך עיסקא. עכ"ל התורה תמימה.

ותורף דבריו שריבית בדרך של היתר עיסקה אינה פוגעת לא באיסור ריבית משום שנעשית באופן שאין כאן הלוואה ברבית, וגם אינה פוגעת בטעם המצווה של איסור ריבית, שטעם איסור ריבית הוא במקום שההלוואה באה לאפשר ללווה חיותו, ומצד המלווה אינה פוגעת ביכולת שלו לחיות ולהתפרנס, כגון במצב שבו עיקר הפרנסה אינו ממסחר של מעות אלא בדרך אחרת. אבל במצב שהכסף הוא יסוד המסחר העיקרי, בזה מצד הלווה ההלוואה אינה פוגעת באפשרות שלו להתפרנס אלא מאפשרת לו להרחיב את מסחרו, הרי בזה המלווה והלווה שווים במסחר הריבית, ובזה אם נעשה באופן של היתר עיסקה שאינו עובר על האיסור, גם אינו פוגע בטעם המצווה.

ולאידך גיסא, בהלוואה לצורך קנייה של מזון, ולא לצורך עסקה, לרוב הפוסקים כלל אין מועיל בזה היתר עיסקא, שהרי היתר עיסקה מבוסס על רווחים שמקבל ההלוואה ירוויח בחלק הפקדון שקבל, ואם אינו עוסק בזה, אין בזה עיסקה כלל ומה שמשלם הוא ריבית אסורה.

וכן למדו ממה שכתב הרשב"א בתשובה, (ח"ד סי' רלב) הביאו בית יוסף סימן קס: "הא דמעות יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד פירשו בירושלמי (שקלים פ"ד ה"ב) כגון שהלוה מתנה שאם יהיה שם ריוח שיקבלו היתומים מחצית אותו ריוח ואם ימצא שום הפסד לא יקבלו היתומים כלום אלא הקרן קיימת להם וכגון שהתנו שיעמדו כל המעות מיוחדים ושיקבלו היתומים מן הריוח הנמצא שם ממש, אבל לא שיוציאם הלוה לצרכו ושיפרע לאחר מכאן כלום כי זה רבית גמורה היא"[1].

ולדברינו לעיל, אם מלווה בהיתר עיסקה לעני שאינו עושה במעות עיסקה אלא נצרך להם לקנות לחם ושמלה, אף אם יכול לסמוך על איזו סברה לקולא שההיתר עיסקה קיים (יעויין דברי הגר"ח ברלין זצ"ל שהובאו לעיל בהערת שוליים) מ"מ אין זה ראוי לעשות כן, שמבטל טעם מצוות איסור ריבית לעני, שהוא שייך לעניין מצוות גמילות חסד שלא יראה במצוקת העני ויימנע מלעזור לו ויקח על הלוואתו ריבית למוטט העני יותר.

ואם מלווה לעשיר להרחיב עסקיו בהיתר עיסקה אין בזה פגם, אלא מסתבר שאין מקיים בזה מצוות הלוואה.

אדם לאדם מן המעמד הבינוני שיש לו שמחה (ברית, בר מצוה, חתונה וכד') נראה שמותר לקחת מהבנק הלוואה בריבית בהיתר עיסקה, למרות שזה לצורך מאכל משתה וביגוד ולא לעסק כלל, כיון שיש לו רכוש שאינו בכלל רכוש בסיסי, שהיה יכול למוכרו, או תכנית חיסכון, והוא מעדיף לקחת הלוואה בריבית, כי זה עדיף מבחינה כלכלית. נראה שמעבר לשאלה אם היתר עיסקה מותר במקרה מסויים אם רוצים לשאול אם ראוי להלוות או ללוות בריבית במצב זה, צריכים לשאול האם נתינת צדקה לצורך שאותו אדם מבקש היא בכלל צדקה או שבתור צדקה לא היית נותן זאת. כל דבר שהוא בכלל צדקה, מסתבר שלא ראוי להלוותו בריבית בהיתר עיסקה, אף אם הלכתית הדבר מותר, כיון שהוא כביכול עוקף את הטעם של מצוות התורה להלוות בלי ריבית לאדם נצרך. אך הלוואה לצורך שאינו כלול במצוות צדקה, כגון רצונו של אדם לערוך שמחה יקרה, ויש לו כנגד ההלוואה רכוש או חסכונות שאינו רוצה למכור, כאן ההלוואה בריבית בהיתר עיסקה, היא למעשה עיסקה שמאפשרת לו להמשיך להחזיק בנכסים, ולפי מה שהעלינו לעיל, לכאורה אין בזה חסרון אפילו מצד הטעם של מצוות ריבית.

ראוי להוסיף שהלוואות בריבית מבנקים או השקעות בקרנות השקעות שונות, כתב מו"ר הגר"א וייס שליט"א בשו"ת מנחת אשר ח"א סי' ק"ה – ק"ו, שיש צד נוסף להקל – כיון שמדובר על חברות בע"מ, שאינן בכלל "עמיתך". לפי האמור לעיל, כיון שזו לא הלוואה לעני אלא הלוואה לצורך הרחבת עסקיו, ועושה אותה באופן שאין בזה איסור ריבית, אין בזה חסרון מצד טעם מצוות ריבית.



[1] ויעויין מה שכתב בשו"ת הגר"ח ברלין אב"ד מוסקבה זצ"ל: "אם הלוה אינו מקבל המעות לעשות בהם איזה מסחר אלא לשלם איזה חוב או אם הוא אינו איש מסחר כלל ויקבל המעות לאוכלם או להשיא את בתו וכיו"ב, וא"כ הוי הערמה והערמה בדאוריתא לא התירו ומאי מהני השטר עיסקא? – הנה אם היה באה לפני השאלה בלכתחילה אם מותר ללות עפ"י היתר עסקא אם הלוה אינו מתעסק בהם, הייתי מחלק בזה לפי האומדנא דאם הלוה הוא סוחר ונושא ונותן במעות אז אין חילוק אם יוציא הלוה דוקא אלו המעות מהלואה זו לעסק זה או אם יקח המעות הללו לעסק אחר שהיה לו מקודם שלוה המעות האלו וכן פירש"י בפ' המקבל ק"ד ע"ב ד"ה לא יעסוק דמתוך שתשתכר בשלך תטרח ותעסוק בה יפה ואם ע"י מעות ההלואה האלו נתרחב גבולו שיוכל לעסוק בעסק הזה במעות אחרים מה איכפת ליה להמלוה בזה ובפרט אחרי שהמנהג כן וכה"ג כתב הרמ"א בריש סי' קע"ו דכל המוכר אדעתא דמנהגא מוכר אפי' לא התנה כך בפירוש וכ"כ עוד להלן בסי' קע"ז ס"ה דאם נהגו שלא להקפיד בכך מסתמא כאילו התנו דמי וכ"ז באדם שהוא מקהל הסוחרים ונושא ונותן במעות אבל אם הלוה אינו בעל מסחר כלל כגון שהוא מחובשי ביהמ"ד וכדו' דלאו בר הכי הוא ודאי לא שייך ביה היתר עסקא וכדאמר רבא בפ' המקבל שם להכי קרו ליה עסקא דאמר ליה כי יהיבנא לך לאיעסוקי ביה ולא למשתי ביה שכרא וכן פירש"י בפ' האיש מקדש מ"ז ע"א ד"ה להוצאה דכל עסקא מחוייב להעמיד המעות שיהיו מצויים בכל עת שיתבענו. אבל כ"ז אינו אלא בבא לשאול לכתחילה, אבל בדיעבד אם כבר נתן לו הריבית שפיר יש לסמוך על סברת מעכ"ת שי' שאף אם הוא בעצמו לאו בר הכי הוא יוכל למסור המעות לאיזה סוחר אחר להתעסק בהם. והגם שלא התנה כן בפירוש, שוב יש לצרף בזה סברת הרשב"א בחי' לשבת שהבאתי למעלה אות ג', דלב בי"ד מתנה עליהם שנותן לו המעות גם על מנת כן שיוכל למסור המעות לסוחר אחר שהוא יתעסק בהם בשבילו כנלענ"ד". תשובת הגר"ח ברלין, אב"ד מוסקבה, נדפסה באבן ציון – ספר זכרון". וצ"ע מדברי הרשב"א, על מה מה שכתב שבדיעבד יש לסמוך על סברה זו שהלווה היה יכול לתת הכסף לסוחר אחר. ויש לומר, שהרשב"א איירי באופן שאינו רשאי על פי תנאי ההלוואה למסור הכסף לאחר שלא יפסיד נכסי היתומים המלווים, משא"כ בנידון דידן שהמלווה מרשה ללווה לעסוק בכסף מה שירצה, ויוכל למוסרו למלווה אחר. ודברי הגר"ח ברלין צ"ע דמה בכך שיכול למסור הכסף לאחר, הא סוף סוף לא מסר הכסף לאחר. ויתכן שכוונתו שאם מסר כסף אחר שיש לו לסוחר שיעסוק בשבילו, בזה מה שמקבל הלוואה נחשב שאותו ריווח שיש לו ממה שמסר לסוחר אחר, הוא ריווח שיש לו ממעות אלה שקבל בהיתר עסקה כיון שאם לא הלוואה זו לא היה יכול למסור הכסף לסוחר שסוחר בשבילו. ולפי זה גם לפי דברי הגר"ח ברלין אין היתר כשלווה לצורך אכילה ולבוש אלא כשיש ללווה כסף שסוחר בו, או שנותן לאדם אחר שיסחור בשבילו, אבל בעני שאין לו כסף אחר, אין שום דרך לעשות עימו היתר עיסקה להלוות לו בריבית.

הגב על הנושא


לתחילת הדף