אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » חגים וזמנים » הלכות מכירת חמץ

הלכות מכירת חמץ

[יש לציין שההלכות המובאות להלן ומקורותיהם הם בקיצור נמרץ, והובאו כאן לתועלת המעיין]

הרשאת הרב

א. נהגו ישראל ללכת לרב הקהילה בערב פסח, ולהרשותו למכור את חמצם לגוי.[1]

ב. לצורך הרשאת הרב למכירת חמץ, אין צורך במעשה קנין. ומטעם זה, מועילה הרשאה זו גם דרך הטלפון או באמצעות הפקס והמייל וכדומה.

ומכל מקום נהגו לעשות מעשה קנין, לחזק את ענין המכירה. ולכן, בהרשאה הנערכת אצל הרב, מלבד החתימה על שטר ההרשאה, מגביהים מידו של הרב סודר או עט, להוכיח את גמירות דעתו של המרשה.[2]

ג. כשם שאין צורך בקנין בהרשאה, כך אין צורך בעדים שיעידו על ההרשאה או יחתמו עליה.[3]

ד. יש נוהגים ליתן מעות לרב שמרשים אותו למכור חמצם, ויש לזה יסוד ומקור בהלכה.[4]

ה. מקום שיש בו מרא דאתרא המוכר את חמץ קהילתו, אין לאיש מבני העיר רשות להכריז על מכירת חמץ, והעושה כן, יש בזה משום השגת גבול.[5]

ו. מי שהרשה את הרב למכור לו חמצו, אף שאין איסור לילך שוב לרב אחר ולהרשותו גם הוא למכור לו חמצו, מכל מקום אין ראוי לעשות כן.[6]

המרשה

ז. מי שלא מכר את חמצו לגוי, ובא חבירו ומכר עבורו את חמצו, כל שגילה אחר כך בעל החמץ דעתו שנח לו בכך, הועילה המכירה. ויש שכתבו דאף אם גילה שלא נח לו במכירה, מכל מקום הועילה המכירה.[7]

ח. ומכח זה נהגו לכתוב בשטרי המכירה, שהמכירה תחול גם עבור מי מבני הקהילה ששכח למכור.[8]

ט. רשאית האשה ללכת אל הרב במקום בעלה ולהרשותו על מכירת חמצם, אף בלא ידיעת בעלה.[9]

י. אף שלכתחילה קטן פחות מבן י"ג, אינו יכול למכור את חמצו של אביו, מכל מקום יש בידו להעביר לרב את הרשאתו של אביו.[10]

יא. קטן בן שש ומעלה, היודע בטיב משא ומתן, שיש לו חמץ משלו, יש בידו להרשות את הרב למכור את חמצו, ויַקְנֶה הרב את חמצו אגב קרקעו.[11]

יב. יתומים קטנים שמינו להם בית הדין אפוטרופוס לטפל בנכסיהם, יש כח ביד האפוטרופוס להרשות לרב למכור עבורם את חמצם.[12]

יג. חולה שאינו מודע לנעשה סביבו, כגון מחוסר הכרה או שוטה, ומינו לו בית הדין אפוטרופוס, נראה עיקר דרשאי האפוטרופוס למכור עבורו את חמצו, או להרשות את הרב למכור את חמצו.[13]

יד. אף שאבל אסור במשא ומתן, מכל מקום רשאי הוא למכור חמצו על ידי שליח. ואם אין מי שימכור עבורו, מותר לו למכור את חמצו אף בעצמו. וכן הדין גם באונן.[14]

טו. שותף רשאי למכור את חמץ השותפות, אף ללא קבלת רשות משותפו. ואף אם שותפו מוחה בידו, נראה שמועילה מכירתו, לכל החמץ.[15] לפיכך, בחדרי מדרגות, מקלטים, וכל שאר נכסים השייכים לכלל דיירי הבנין, והם שותפים בו, רשאי אחד מהשכנים למכור את החמץ המונח שם אף שלא מדעת שאר השכנים, ויוצאים בזה ידי חובתם. וכן הדין גם בבתי כנסת ושאר מוסדות שכל הציבור שותפים בהם, דהגבאי רשאי למכור עבור כולם.[16]

טז. ישראל שהוא שותף עם גוי בעסק חמץ, יש בידו למכור את חמץ השותפות לגוי אחר במכירת חמץ.[17]

יז. ראוי להשתדל לקבל הרשאה אף מאת מי שאינו שומר תורה ומצוות, בכדי שלא יכשל באיסור חמור זה, וכן בכדי שהקונים ממנו לאחר הפסח, לא יכשלו. ואף אם עבר ומכר בימי הפסח, רבו הסוברים שלא נתבטלה בכך המכירה.[18]

יח. יחיד המוכר חמצו באמצעות הרב או בית הדין, ישתדל שלא להשאיר ברשותו חמץ גמור, אלא רק תערובות חמץ וכיוצא בזה. אמנם בדיעבד, מועילה המכירה אף לחמץ גמור. אולם חנוונים ובעלי מפעלים שיש להם הפסד רב, רשאים למכור אף לכתחילה חמץ גמור במכירת החמץ.[19]

ההרשאה

יט. לכתחילה ראוי לפרט בשטר ההרשאה את המקומות שהחמץ מונח בהם. ומלבד זאת, יכתבו שכן מוכרים את החמץ בכל מקום שהוא. אמנם אף אם לא פירט, הועילה המכירה.[20]

כ. וכן ראוי לפרט את מיני החמץ שמוכר לגוי. אך גם אם לא פירט, הועילה הרשאתו למכירה. [21]

כא. מעיקר הדין אין צורך בחתימת המרשה על שטר ההרשאה, אלא די בשמו וכתובתו.

כב. צריך הרב המורשה למכור את החמץ, להסביר לבאים לפניו להרשותו, את רצינות מעשה מכירת החמץ, שלא יהיה זה כחוכא ואיטלולא בעלמא. אמנם אף אם בלבם חשבו שאין במעשה זה מכירה אמיתית, דברים שבלב אינם דברים.[22]

מקום הנחת החמץ

כג. מי שיש לו חמץ גמור הראוי לאכילה, ומבקש למוכרו במכירת חמץ, מן הדין צריך להוציאו מרשותו ולא להשהותו בביתו. אמנם במכירת חמץ שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הכנה, ואין לחשוש שמא יבוא לאכלו, די בכך שמייחד לו מקום ועושה היכר מיוחד להבדל ממנו.

וחנוונים ובעלי מכולות שיש בידם אף חמץ גמור הראוי לאכילה, כיון שיש טירחא מרובה להוציא את כל החמץ מרשותם, די בכך שישכירו את מקום החמץ לגוי.[23]

אלא דאף באופן שאין צורך בהוצאת החמץ חוץ לבית, מכל מקום יש צורך לעשות היכר למקום שהחמץ מונח בו, שלא יבואו לטעות ולהשתמש בו.[24]

כד. יש אומרים שבמכירת חמץ צריך המוכר למסור את מפתחות מקום החמץ לגוי הקונה, כדי שיוכל הקונה לממש את קניתו. ויש חולקים, וכדבריהם נקטו האחרונים עיקר. אולם במכירת חמץ הנהוגה בזמן הזה, שהרב הוא שלוחם של כל אותם שהרשוהו למכור את חמצם, מועילה המכירה אף בלא מסירת המפתח.[25]

מעשה המכירה

זמן המכירה

כה. ביום י"ד ניסן, קודם זמן איסור אכילת חמץ, עורך הרב או בית הדין את סדר מכירת החמץ לגוי.

כו. המנהג הנכון הוא מה שנהגו תחילה לשרוף את החמץ, ואחר כך לבטל באמירת "כל חמירא וכו'", בבוקרו של יום, ואחר כך הרב מוכר את החמץ לגוי בשמם של אלו שהרשוהו.[26]

כז. מי שהתמהמה ושכח למכור את החמץ עד שעבר עליו חצות, אין לו למכור את חמצו אלא רק לתתו במתנה לגוי, על ידי שיקחנו הגוי לרשותו. ואם ירצה הגוי, רשאי לתתו לו במוצאי החג. ויש אומרים שאין להקל בזה אלא בצירוף ספיקות נוספים.[27] [וכן בערב פסח שחל בשבת ושכח למכור את החמץ בערב שבת מבעוד יום, ונזכר אחר שחשכה, יש בידו לתת את חמצו לגוי במתנה אף שהוא שבת, וינצל בכך מאיסור החמור של בל יראה.[28] ואם אין גוי מצוי לפניו, יקנה לגוי את חמצו בקנין אודיתא.]

כח. מי שנמצא במדינה אחת, וחמצו נמצא במדינה אחרת רחוקה שיש הבדל שעות ביניהם, יזהר לראות שמכירת חמצו תערך בשעה שגם במקום שהוא שם, וגם במקום שהחמץ שם, עדיין לא הגיע זמן האיסור.[29]

כט. יש שנהגו שמלבד המכירה הנעשית בבוקר יום י"ד בניסן, עורכים מכירה נוספת של השכרת מקומות החמץ לגוי גם ביום י"ג ניסן, וזאת עבור מי שקשה עליו הבדיקה, ובכך שהמקומות מושכרים לגוי, אין עליו חובת בדיקה. ויש מקום להחמיר שלא לנהוג כן אלא למי שאין לו אפשרות אחרת, וגם זאת אחר שישייר לעצמו מקום לקיים בו מצות בדיקת חמץ.[30]

מוצאי הפסח

ל. במוצאי חג הפסח, נהגו שחוזר המוכר וקונה מן הגוי את החמץ. אך אף אם לא עשה כן, אין בזה לגרוע ממעשה המכירה.[31]

לא. יש מקפידים לערוך את הקנין מהגוי, סמוך לצאת החג. ויש שכתבו דאין צורך להקפיד בכך, ורשאים היהודים להשתמש ולאכול מן החמץ מיד בצאת החג על דעת לשלם לגוי מה שישתמשו.[32]

לב. בן חוץ לארץ המוכר את חמצו על ידי רב מארץ ישראל, לכתחילה צריך להתנות עמו בפירוש שאינו ממנהו שליח לקנות עבורו את החמץ בחזרה אחר הפסח, עד אחר שיעברו ימי הפסח במקומו. וכן הרב צריך להתנות כן עם הגוי. אמנם אף אם לא התנו כן בפירוש, נראה שאין החמץ נאסר בקנית הרב לחמץ במוצאי החג בארץ ישראל.[33]

לג. יש מגדולי הפוסקים והאחרונים שהקפידו שלא לאכול לאחר הפסח חמץ הנמכר לגוי כלל. אך מאידך רבים הסוברים שבמכירה הנהוגה בזמן הזה לחנוונים ובעלי המפעלים, הנעשית על הצד הטוב ביותר בכדי שתהיה מכירה גמורה, אין לחשוש לזה.[34]


[1] מנהג זה נזכר בספרי הפוסקים האחרונים, ואם כי יש שפקפקו וערערו עליו, מכל מקום כבר כתב החתם סופר (או"ח סי' קיג) שהמערער על מכירת חמץ ראוי לגערה. וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה (סי' רכא) שאין להרהר על המכירה כלל. ועי' בשדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' ט ס"ק ו ד"ה גם מה) שכתב דכל מה שערערו, יש ליישב על נכון, ואין כדאי להרעיש בדבר זה ולבטל מנהג שנהגו כן מקדם קדמתא, ונתייסד מסתמא ע"פ גדולי הדור שלפנינו.

[2] עי' בשו"ע (סי' קפב ס"א) שכתב השו"ע להדיא שאדם נעשה שליח של חבירו בדיבור ואמירה בעלמא וא"צ לזה לא קנין ולא עדים. ועפי"ז כתבו האחרונים שא"צ בקנין לשליחות מכירת חמץ, ומועילה המכירה גם דרך הטלפון או פקס' וכיו"ב. [עי' אור לציון (ח"ג פ"ט שאלה ב, עמ' קח), ארחות רבינו הקהלות יעקב (ח"ב עמ' יג) משם מהר"נ קרליץ שהחזו"א לא קיבל קנין. ועוד.] ומה שנהגו לעשות קנין היינו לחיזוק הענין, כלשון הרמב"ם (פ"ה ממכירה הי"א-יג). אמנם עי' למהרש"ם בספרו תכלת מרדכי (סוף ח"ג, בדיני מכירת חמץ ס"ק צו) שכתב להצריך קנין, אלא שטעמו בכדי שתועיל השליחות גם להקנות אגב קרקע המשלח. ועי' במאמרינו שהבאנו מ"ש בדברי מלכיאל (ח"ד סי' כב ס"ק יד) שכתב דמטעם זה כותבים בשטר ההרשאה, שתהא הודאת השליח כהודאתו, ודי בכך. והוא ע"פ מ"ש בקצה"ח (סי' קכד ס"ק א).

ומ"ש שעושים הקנין בסודר או בעט, כן המנהג לערוך את הקנין גם בעט, וכן מורה ובא מורנו הגאב"ד שליט"א, וכן מנהגו גם בבית דינו. ואין לחוש בזה לטענה דהו"ל פירי דלא עבדי חליפין.

[3] שו"ע (סי' קפב ס"א).

[4] מנהג זה הוזכר בשו"ת זכר יהוסף (חאו"ח סי' קלח דף ד ע"ד) ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כב אות יז), ובשדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' ט ס"ק ו), ויש לכך כמה טעמים. ומכל מקום אין בזה חיוב, ולא נהגו כן בכל המקומות, וכמ"ש בשדי חמד (שם).

[5] עי' בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' טז) שכתב בתוקף על אותם המוכרים דרך השו"ב ולא דרך רב העיר, ושהמעות שנוטל אותו שו"ב, גזל הם בידו. וכ"כ עוד מהאחרונים. ויש שכתב דאף יש ביד רב העיר להכריז כי המוכר חמץ אצל אותו אדם, דין חמצו כחמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. אמנם עיקר דין זה הוא במקומות שנהגו ליתן שכר לרב המורשה למכור את החמץ. ובא"י כבר נהגו שכל בית דין מקיים מכירה משלו. אך גם בלא"ה הזהירו הפוסקים שלא להרשות אדם שאינו ת"ח למכור, מאחר שרבו הדינים וההלכות בדבר זה, וח"ו אם אינו יודען על בוריין, יכול לטעות בקל ולהכשיל את הרבים באיסור כרת.

[6] עי' בשו"ת פרי השדה (ח"ג סי' צא אות ד) שכתב בפשיטות דמי שהרשה רב אחד למכור חמצו, רשאי לחזור ולהרשות רב נוסף לזה, אלא שבהרשאתו השניה מוכיח שחזר בו מהרשאתו הראשונה. וכ"כ בשו"ת בנין עולם (או"ח סי' כג), שהרי בכך שחזר והרשה אחר, או מכר לנכרי אחר, הראה שחוזר בו מהרשאתו הקודמת. אלא דמאחר ופעמים שימצא עי"ז איסור [כגון בנדונו שהמכירה השניה לא היתה תקפה, ואילו הראשונה נתבטלה בעצם מה שהיתה מכירה נוספת], לפיכך אין ראוי לעשות כן. ויש שהעיר שבכך גורם לפסול את השטר הרשאה, שהרי מוכר בה חמץ המכור כבר לאחר.

[7] בתשו' פנים מאירות (ח"ב סו"ס נב) כתב בפשיטות דאם לא היה בעל הבית בביתו, ובא איש אחר ומכר עבורו את חמצו, הוי כשלוחו, כיון שזכות היא לו, והועיל במכירתו. ואחריו החרו החזיקו כמעט כל הפוסקים שמועיל הרשאה למכירת חמץ גם שלא מדעת הבעלים. וכ"כ בשדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' ט אות ב) ובשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"א סי' קצב) ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קעז, וח"ד סי' קמד, וח"ו סי' כג) ועוד. ואם כי יש שכתבו לתלות זאת במה שנחלקו האחרונים אם אמרינן גם זכין "מאדם" שלא בפניו, מכל מקום לענין מכירת חמץ נראה דכו"ע יודו דמהני. ויש שכתבו דאף אם גילה בעל החמץ דעתו דלא ניחא ליה במכירה, מכל מקום הועילה הרשאתם למכירה. ובמקו"א הארכתי.

[8] כ"כ השדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' ט אות ב) שכן תיקן בעירו בשנת התרל"א, וכ"כ בשו"ת ישועות מלכו (חאו"ח סי' לו) ובשו"ת בית ידידיה (סי' א) ועוד, וכ"ה ברבים מנוסחאות שטרי מכירת חמץ, וכ"כ בספר מקראי קודש פסח (ח"א סי' סט, ובנ"מ סי' צד).

[9] עי' מהרש"ם (ח"ו סי' קכב) ובמשנ"ב (סי' תמח ס"ק יד) ועוד, ואף אם אין לנו גילוי דעת של הבעל, וכגון בבעל המחוסר הכרה, או בבעל שאינו שומר תו"מ, גם אז תועיל ההרשאה ע"י האשה, שכן אף במכירה ממש שנעשית על ידה, כתבו שמועילה המכירה, מצד דאשתו כגופו, ובפרט נשי דידן דחשיב כנושאות ונותנות בתוך הבית. ובפרט למה שנת' לעיל דזכין לאדם שלא בפניו.

[10] שכן בהרשאה די בגילוי דעתו של הבעלים שרצונו במכירה, כמ"ש במשנ"ב (סי' תמח ס"ק יז).

[11] הן מצד זכין לאדם, והן מצד גילוי דעתו של בעל החמץ. ומ"ש דיקנה הרב את חמצו אגב קרקעו – של הרב, היינו משום שעד היותו בן כ', אין אדם יכול להקנות או להשכיר את קרקעו, כמבו' בשו"ע (חו"מ סי' רלה ס"ט) ובסמ"ע (שם ס"ק כד), אך אם הרב מקנה אגב קרקע שלו, יש מהפוסקים שנקטו דשפיר מועילה המכירה בכה"ג.

[12] שו"ע (חו"מ סי' רצ סעי' טו).

[13] כ"נ ע"פ דברי השו"ע (חו"מ סי' רצ סעי' טו), והארכנו בזה במאמר.

[14] כ"נ פשוט, וכ"כ בשו"ת בית ישראל (לנדא, ח"א סי' קמא), דאף דקי"ל (יו"ד סי' שפ ס"ג) דאבל אסור לישא וליתן בסחורה, מ"מ ע"י שליח רשאי הוא למכור חמצו, וכמ"ש בפ"ת (יו"ד סי' שמא ס"ק ו) לענין בדיקת חמץ, או שיתן חמצו לאחר במתנה, והאחר ימכרנו. אמנם אם אין מי שיעשה זאת עבורו, ודאי מותר גם לאבל עצמו למכור חמצו, שהרי פסק מרן בשו"ע (יו"ד שם) דבדבר האבד שאם לא ימכור יפסיד מהקרן, רשאי למכור ע"י אחרים. והרמ"א (שם ס"ה) היקל אפילו ע"י עצמו. ע"ש. וא"כ ודאי דמהני המכירה ע"י שליחות אחר לכך, ואם א"א, גם על ידי עצמו. ע"ש. [וע"ע בשו"ת בנין צבי (מייזליש, סי' מה – מו) באחד שמכר את כל נכסיו לחבירו קודם פטירת קרובו, כדי שיוכל להמשיך להפעיל את חנותו בימי אבלותו, אי מהני מה שמכר אח"כ חמצו לגוי, או דחשיב מוכר דבר שאינו שלו. והעלה להתיר דהועיל במכירת החמץ, ע"ש.] וכ"כ בשו"ת שיח יצחק (וייס, סי' תעו) וביאר, דאין זה כשאר מקח וממכר. וע"ע בילקו"י (אבילות סי' ז סע"ג) שכתב דה"ה דרשאי אונן בערב פסח למכור חמצו. ע"ש.

[15] הנה מלבד מה שמועילה מכירת השותף לחמץ השותפות מדין זכין, שכן נתבאר דמועיל מכירת חמץ עבור חבירו אף ללא רשותו מדין זכין לאדם, וכל שכן בשותפין שיש לכולם חלק בחמץ השותפות, שודאי מועיל מדין זכין, וכן העלה בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"א סי' קצב). הרי מאחר ויכול למכור את חלקו לגוי, וחלקו מעורב בחלק חבריו השותפים, שוב אין ברירה, וכל החמץ מותר בהנאה. ומטעם זה נראה דאפילו אם השותף צווח שאינו מעונין במכירה, הועילה מכירתו. וכ"כ השו"מ (שם) וכן הסכימו עוד מהפוסקים. אלא דלטעם זה, אם חלקו אחר הפסח את חמץ השותפות, נתברר למפרע שהחלק שביד זה שמכר את חמצו, מותר בהנאה. והחלק שביד זה שלא מכר, אסור בהנאה. וכ"כ השאגת אריה (סי' צא), החק יעקב (סי' תמח ס"ק ב) והמשנה ברורה (סי' תמח ס"ק ב).

[16] וכ"ה בקובץ מבית לוי (ניסן, פסקי הלכות בדיני שטר הרשאה ס"י) מבית מדרשו של מהרש"ה וואזנר. ע"ש. ובפרט שהוא הוא הממונה מטעם הציבור לעשות כל מה שיש צורך לביהכנ"ס, וגם זה בכלל. וע"ע בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן מח) לענין תוקף מכירת חמץ של הקדש.

[17] כ"מ מתשו' מהר"ם שיק (או"ח סי' רכו) וביאר, דכיון שהם שותפים הרי חלקו של כ"א משועבד גם לשותף השני. ועוד, דשותפין המה אחראין זה לזה, וכל שלא מכר הישראל את חמץ השותפות, עבר גם על חלק הנכרי בבל יראה, וקי"ל דחמץ של גוי שקיבל הישראל עליו אחריות, הרי"ז עובר בבל יראה. וא"כ ודאי שיש בכחו למכור את חמץ השותפות לגוי, וגם לגוי יש רצון בכך, כדי שגם שלו לא ייאסר. ואמנם הבית אפרים כתב לדחותו דלא חשיב אחריות כנ"ל, מ"מ מודה דלענין זה ודאי יש בידו כח למכרו. וכ"כ בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' מו) ע"ש. וכ"נ מתשו' יד יוסף (שטרזברג, או"ח סי' כו) שדן בישראל שהוא שותף עם גוי ושכח למכור את חלקו, ונזכר מכך בפסח, ע"ש. ומתשו' אמרי יושר (ח"ב סי' לט) הנ"ל. וכ"כ בשו"ת לחם שערים (סי' כ). וכ"נ מתשו' מהר"ם מינץ (סי' ג) ומתשו' רד"ד (או"ח מהדו"ק סי' כט) ומשו"ת שארית יעקב (דניזון, ח"ב סי' יט) ומשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קד), ע"ש. וכן נראה מדברי הארץ צבי (תאומים, או"ח סי' כח) שכתב בפשיטות דמהני ביטול חמץ של הישראל עבור חמץ זה. וכ"כ בשו"ת זכר יהוסף (חאו"ח סי' קסג).  וכ"נ פשט הדברים בספרי הפוסקים.

[18] ידועים דברי השדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' ט) שכתב שאם נכנס הישראל ומכר מן החמץ בפסח, הראה בכך שמבטל את המכירה למפרע. וכ"כ עוד מהפוסקים. אך בשו"ת קרן לדוד (גרינואלד, סי' קכג) והאג"מ (או"ח ח"א סי' קמט) ועוד כתבו דאין יכול לבטל את המכירה למפרע, שהרי כבר מכר בקנין גמור, ולא חשיב אלא גזלן לגבי החמץ שעבר ומכר. אך לגבי שאר החמץ, שרירא המכירה וקיימת. ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' לא) כתב דגם השדי חמד מודה לזה, ולא כתב כן אלא למגדר מילתא במקום שאפשר. ומ"מ משמע מדברי הני פוסקים שאין לחוש לחסרון גמירות דעת בכך שאינם שומרים תורה ומצוות. והארכנו בזה במקו"א.

[19] רבים מהאחרונים כתבו ללמוד מדברי הגר"א במעשה רב (סי' קפא) ועוד שאין למכור חמץ גמור לגוי. וכתבו לבאר טעמו, משום דיש לחשוש להערמה, ועל כן לכל הפחות באיסור דאורייתא בחמץ גמור, יש להחמיר. ועוד יש טעם להחמיר בזה, משום שבחמץ גמור הראוי לאכילה מיד, מדינא יש צורך להוציא את החמץ מרשות הישראל. וכן נהגו גדולי הפוסקים להחמיר שלא למכור חמץ בעין לגוי, וכן הובא בספר שלמי מועד (פרק ע) משמו של הגרש"ז אויערבאך. וכ"כ גם בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"ט ס"א). וכ"כ מו"ר הגר"א וייס בספרו הגדש"פ מנחת אשר (שערי תשובה סי' יז, עמ' שכז) דנוהגין שלא למכור חמץ בעין. ע"ש. וכ"כ הגר"נ קרליץ בספר חוט שני (ריבית קו"א עמ' קצג). אמנם הגרא"י ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן נא אות ב), כתב בזה"ל:  ידענא גם בתלמידי חכמים וגדולי תורה עוד מהדור הקודם שמכרו גם חמץ בעין, ובמוצאי חג הפסח האחרון היו מכבדים בהם בני תורה שבאו לכבדם ולאחלם, עם צאת החג. ע"כ. אך עם זאת כתב: מובן שמכמה בחינות יותר מן ההידור הוא זה שמבערם. ע"כ. וע"ע שו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קכ)

אלא דאף לשיטת הסוברים שאין למכור חמץ גמור, היינו דוקא ביחיד המוכר חמצו לגוי, כיון שאין בזה הפסד מרובה, אך בחנוונים ובעלי מפעלים המוכרים חמצם, כיון שיש בכך הפסד מרובה, כתבו להקל. עי' בזה בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"ט סי' א, וע"ע שם סי' ה) ובקובץ מבית לוי (פסקי הגר"ש וואזנר, חודש ניסן תשנ"ו עמ' כו הע' ה)

[20] כ"כ לעורר בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כד אות לט) דיש צורך בפירוט מקום החמץ, בכדי שתהיה המכירה ע"ד מסוים. וכן כתבו עוד מן האחרונים, וכ"ה גם בנוסחאות שטרי מכירה של רבים מן האחרונים. אולם מהר"ש ענגיל (ח"ה סי' לז) כתב שא"צ בפירוט המקומות. ע"ש. ומ"מ מן הראוי לפרט כן, וכן מנהגו של מורנו הגאב"ד שליט"א בשטר מכירת חמץ שלו. אלא שכתב באגרות משה (או"ח ח"א סי' קנ) דכל שמזכירים את כתובת מגוריו של המוכר, די בכך.

[21] במקור חיים (סי' תמח ס"ק ט) כתב, דלפי מה שפסק מרן בשו"ע (חו"מ סי' רט) כדעת הרמב"ם דבדבר שאינו מסוים לא מהני קנין, א"כ יש צורך לפרט את כל מיני החמץ הנמכרים כדי שלא יהיה בכלל דבר שאינו מסוים, וכן הסכימו כמה אחרונים. ולשיטתו זו, בזה"ז שנהגו להרשות את הרב למכור את החמץ, יש לפרט כן בשטר ההרשאה שיצורף לשטר המכירה. אולם רבו האחרונים שכתבו לדחות את דברי המקו"ח וכתבו כמה וכמה סברות ליישב המנהג שא"צ לפרט את כל מיני החמץ. ועל כן, אם יש אפשרות בקל לפרט את מיני החמץ, כתב בשדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' ט אות ו) דראוי לעשות כן לחוש לדברי המקור חיים, ולפרט את מיני החמץ בשטר ההרשאה. ע"ש. וכן מנהגו של מורנו הגאב"ד שליט"א בשטר מכירת חמץ שלו. אולם אם יש טירחא בכך, או שבדיעבד לא עשו כך, ודאי יש לסמוך על כל הני פוסקים ומהני המכירה גם ללא הפירוט.

[22] עי' בפרי מגדים (סי' תמח ס"ק ח) ובקצשו"ע (סי' קיד ס"א) ועוד.

[23] כ"פ מרן בשו"ע (או"ח סי' תמח ס"ג) ע"פ דברי תרוה"ד (סי' קיט- קכ), דהחמץ הנמכר צריך להיות חוץ לביתו. וכ"כ האחרונים בביאור דבריו. אלא דהט"ז (שם ס"ק ד) כתב שכל זה דוקא באינו מייחד לו קרן זוית. והחק יעקב הוסיף דהיינו באינו עושה מעשה קנין אחר, דאילו אם הקנה לגוי את החמץ בקנין המועיל שעי"ז בא החמץ לרשות הגוי, כגון ע"י קנין אגב, אודיתא וכיו"ב, ו/או ייחד לו קרן זוית, שוב אינו נחשב כנמצא בבית ישראל, ומהני המכירה.

אלא שרבים מהפוסקים כתבו דמה שיש צורך בהוצאת החמץ מרשות המוכר, היינו דוקא בחמץ גמור, שבכה"ג כתב הרדב"ז (ח"א סי' רמ) שיש לחוש שמא יבא לאוכלו. אך בחמץ שיש טירחא בהכנתו, וכן בשאר דברים שגם בימי החול בדילי אינשי מיניה, ויש לומר דעד שיכינו שיהיה ראוי לאכילה יזכר באיסורו, אין צורך להוציאו מביתו, ודי לסוגרו במקום המיוחד לו בהעמדת מחיצה י' טפחים ובסימן היכר.

[24] עי' בביאור הלכה (סימן תמ ד"ה כדי) שכתב דגם בחמץ שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא, מ"מ בעי' מחיצה י' טפחים. ובזמנינו שנותנים את החמץ בארונות המטבח, ושם קביעת הדירה גם במשך כל ימי הפסח, אכתי יש לחוש שמא ישכח. ומטעם זה נהגו לעשות סימן היכר על המקומות שהחמץ שם. וכ"כ ללמוד בדבריו בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"א סי' קי אות ה). וכ"כ בשו"ת אז נדברו (ח"י סי' כג). ובשו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' קפט) כתב לבאר מה שנהגו העולם לסגור את אחד הארונות שבביתם ובו מאחסנים את כל החמץ, והיינו משום שארון זה חשיב כמחיצה המבדלת. וע"ע בספר הליכות שלמה (ניסן עמ' קלז) שהובאה תשו' בכת"י מהגרש"ז אויערבאך שכתב בזה"ל: אבל בארונות וכד', העיקר הוא להפריד בין החפצים השייכים להנכרי לחפצי עצמו, מפני החשש שישתמש בשל הנכרי, ולכן אם השאיר את הנמכר לנכרי במקומם הרגיל בארון יחד עם הדברים המותרים ואינו בודל מן הארון, אין כאן מחיצה, אפילו אם הארון גבוה י' טפחים, ואף שמקום החמץ עצמו מכור או מושכר לנכרי, מ"מ צריך גם להיות דוקא באופן שיד ישראל לא תגיע לשם בפסח, ולכן צריך ודאי לאסוף את כל מה שמוכר לנכרי ולהצניעם במקום מיוחד ולמכור או להשכיר מקום זה להנכרי ולסוגרו, ולהודיע לבני ביתו שהמקום הזה נמכר לנכרי, וגם יצניע את המפתח או יסגור בדבק וכד', ואז שפיר סגי בכך גם אם אין מחיצות הארון גבוהות עשרה. עכ"ל.

עוד הראוני בספר אשרי האיש (עמ' שכט) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב בצורך סימון המקומות שיש בהם חמץ, בכדי שאף מי שקשה לו לפרט את מקומות החמץ בשטר, יכתוב בשטר שמשכיר את כל המקומות המסומנים. וע"ש עמ' שלד. ע"כ. וע"ע במ"ש בזה להלן.

[25] הט"ז (או"ח סי' תמח ס"ג) הזהיר שלא יסגור המוכר את מקום החמץ, ואדרבה צריך הוא למסור את המפתח ליד הקונה. ובעקבותיו כתבו כן נושאי כליו של מרן השו"ע (שם). וכן הסיקו כמה מן האחרונים עיקר. אולם רבים מהאחרונים כתבו לתמוה על דברי הט"ז, והעלו עיקר שאין צורך במסירת המפתח, ובפרט בדיעבד לענין דינו של חמץ שנמכר – לאחר הפסח. והמשנה ברורה (סי' תמח ס"ק יב) כתב שדי בכך שיאמר הישראל לגוי שבכל עת שירצה, יוכל לבא וליקח המפתח ממקום פלוני וליכנס וליטול את חמצו. וכ"כ השו"מ (תנינא ח"ב סו"ס עז).

אלא דבלא"ה במכירת חמץ הנהוגה בזמן הזה, שהרב הוא שלוחם של כל אותם שהרשוהו למכור את חמצם, כתבו בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק סי' יח) ומהר"ש ענגיל (ח"א סי' לד) שמועילה המכירה גם ללא מסירת המפתח. וכן העלו האחרונים. וכן המנהג.

אמנם, אף אם מסר את המפתח לגוי בשעת המכירה, רשאי הוא לקבלו מיד הגוי לאחר המכירה ולשומרו אצלו, כל שהגוי חפץ בכך.

[26] ידועים דברי הבכור שור (פסחים כא.) בטעם הא דמועילה מכירת חמץ אף שלכאורה אינה אלא הערמה, משום שמדאורייתא די במה שכבר ביטל את חמצו, ואין הערמה אלא לדרבנן. ועפי"ז כתבו האחרונים דיש לדקדק לבטל את חמצו קודם למכירת החמץ. אמנם כבר הקשה החת"ס (או"ח סי' סב ועוד) ע"ד, דמאחר וביטל את חמצו, כבר אינו ברשותו למוכרו. ואי נימא שבמעשיו הוכיח שרצונו לבטל את ביטולו, מה הועילו חכמים בתקנתם. וע"כ כתב דאדרבה צריך למכור, ואח"כ לבטל. ומ"מ כבר נהגו בזה"ז לבטל את החמץ בבוקרו של יום אחר שריפת החמץ, ורק אח"כ מוכרים הרבנים או בתי הדין את החמץ שהרשום למכור. ובפרט שהמכירה נעשית על ידי בי"ד עבור כל הקהל המרשים, וכמ"ש המנחת יצחק (ח"ח מא) ומקראי קדש (ח"א הנ"מ סי' צב).

[27] כ"כ בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תנינא או"ח סי' סג) ובספרו צל"ח (פסחים ו:). והביא דבריו גם בשו"ת באר יצחק (סי' ב ענף ג). וכ"ה להלכה גם בשו"ת אבן הראשה (סי' לט דף נא ע"ב). וכ"כ גם בשו"ת בית שלמה (או"ח ח"ב סי' סט) ועוד. אמנם עי' בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קיד) שהחמיר בדבר, דהא לדעת רוה"פ דחמץ בער"פ אחר חצות אסור מה"ת, א"כ הרי דין מכירתו לגוי, כאילו מכרו בפסח עצמו, דאף שהגוי קנאו בקנין גמור, מ"מ עובר ע"ז, וממילא נאסר אחר הפסח ככל חמץ שעבר עליו הפסח, אך לדעת בעל העיטור דס"ל שחמץ בער"פ אחר חצות עד הלילה אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן, א"כ נהי שהמוכר עבר על איסור דרבנן במכירתו, מ"מ מה שמכר מכר, ותו כשיגיע הפסח לא יעבור עליו, דבכה"ג לא נאמר שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, וממילא יהיה מותר אחר הפסח, ומכ"ש להרז"ה והראב"ד דס"ל דמותר אפילו מדרבנן בערב פסח אחר חצות א"כ ה"ל מכירה מעליותא ותו לא יעבור עליו בפסח. וסיים, וז"ל: היוצא מדברינו אלו, דאי הי' הסולת עדיין ביד ישראל הייתי מורה להשליכו לנהר דקיי"ל כדעת רוב הפוסקים דחמץ בערב פסח אחר חצות אסור בהנאה מן התורה, אך הואיל ושתים רעות עשה כי כבר מכרו אחר הפסח והמעות חליפי החמץ הם בידו, וקיי"ל דאינו תופס דמיו וחליפי איסורי הנאה מותרים דקיי"ל מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, ונהי דהאחרונים חששו לדעת רש"י פ"ק דחולין (ד: ד"ה מפני) דס"ל דלדידי' עכ"פ אסורים החליפין, מ"מ הכא דחמץ אחר הפסח איסור דרבנן בעלמא הוא, ולרז"ה והראב"ד והעיטור הנ"ל מותר לגמרי כיון שכבר מכרו בערב פסח אחר חצות, וגם לתיתה דהסלת אינו אלא ספק חמץ גמור, ע"כ נראה להתיר החליפין אפילו להמחליף ויחוש לעצמו מחטא בל יראה שעבר והוא רחום יכפר. עכ"ל. הרי דרק בצירוף כל הני ספיקות הסכים להתיר חליפי החמץ, אך לולי זאת, נראה שדעתו להחמיר. וע"ע בספר חקר הלכה (לנדא, אות א ס"ק יב דף יא ע"א) ובשו"ת חלקת יואב (מהדו"ק או"ח סי' כ).

[28] חק יעקב סי' תמד ס"ק ח.

[29] עי' שו"ת עונג יו"ט (חאו"ח סי' לו). ולדינא העלו הפוסקים דאזלי' בתר מקום עמידת בעל החמץ, ולא בתר מקום החמץ, וכ"כ בשו"ת חסד לאברהם (תאומים, מהדו"ק חאו"ח סי' לה) ובשו"ת משנת יעבץ (ז'ולטי חאו"ח סי' יג) ובשערים המצויינים בהלכה (בהל' פסח עמוד פ) בשם הגאון בעל ערוגת הבושם. והביאם מו"ז מרן שליט"א בספרו חזו"ע (פסח ח"א עמ' סב הע' מו), ונראה שכן נוטה עיקר. וכן הביא עוד גם בספרו טהרת הבית (ח"ב עמ' רפ בהע'), מדברי מהרצ"פ פרנק בספרו מקראי קודש (פסח, סי' נה) שכתב דהגרי"מ טיקוצינסקי בספרו היומם העלה שהדבר תלוי במקום החמץ, והוא עצמו השיג ע"ד דלדעתו מסתבר לומר דבל יראה חל אקרקפתא דגברא. וע"ע גם בשו"ת אור לציון (ח"א סי' יד ד"ה ובנוגע) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כה). וע"כ לדינא, ודאי שלכתחילה יש להחמיר ולהזהר בזה. וכן כתב בשו"ת בית אבי דודאי לכתחילה ראוי למכור את החמץ שהשאיר במקומו בזמן מכירת חמץ במקום שנמצאו הבעלים, וכן להיפך, אם בעל החמץ נמצא באמריקה וחמצו נמצא בא"י, בודאי צריך להתחשב עם מקום החמץ ולמכרו טרם הגיע זמן איסור חמץ בא"י, ולחוש לכתחילה למקום הגברא והחפצא. ע"כ. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' צד) וז"ל: ולכן למעשה כיון שכתר"ה הוא בא"י, ימסור בא"י החמץ ע"י מה שיעשה שליח לרב העוסק בזה למכור החמץ לנכרי דהא הוא קודם זמן האיסור. ע"כ. וכן האריך בזה גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כה), וכתב דרוה"פ ס"ל דאזלי' בתר גברא. אלא דלמעשה בודאי יש להחמיר לכתחילה לילך גם בתר מקום החמץ. וע"כ, בן ארה"ב שנמצא בא"י בערב פסח, אשר זמן איסור חמץ במקום מגוריו מאוחר מבא"י, לדינא חל עליו זמן איסור חמץ כמו בא"י שהוא שם עכשיו, ומחויב הוא או שליחו למכור לנכרי ולבער ולבטל החמץ אף שבמקום הנ"ל, קודם זמן איסור בא"י. ובודאי יכול לעשות המכירה גם בא"י אף שהחמץ בארה"ב. אמנם אם מניח בני ביתו בארה"ב ומשתמשים עוד עם החמץ שם עד זמן איסור בשם, צריך קודם נסיעתו או אח"כ ע"י מכתב או טלפון קודם זמן איסור בא"י ליתן להם החמץ במתנה. אלא דכיון דקנו החמץ, פשיטא דצריכים הם מה שנשאר למכור לנכרי או לבער, וגם לבטל קודם זמן איסור במקום ההוא. ואם נשאר חמץ מה שלא נתן להם, צריכים הב"ב ג"כ למכור לנכרי קודם זמן איסור בא"י, מטעם נפקד כאשר יבואר להלן. ובן א"י שנמצא בער"פ בארה"ב, ויש לו חמץ בא"י, לחומרא צריך הוא או שליחו למכור ולבער ולבטל חמצו שבא"י קודם זמן איסור בא"י, ואם לא עשה כן בשוגג או במזיד, צריך הוא מדינא לעשות כן בזמן איסורו שבארה"ב. ואם בני ביתו בא"י, צריכים גם המה למכור לנכרי, ולבער ולבטל. ע"ש באורך.

[30] בדורות האחרונים הנהיגו שמלבד המכירה הנערכת ביום י"ד ניסן בבוקר, יערכו מכירה נוספת ביום י"ג, בה משכירים לגוי את בתי אלו שהרשו את הרב לעשות כן, בכדי להשתמט מחובת בדיקה [לצאת י"ח המקו"ח (סי' תלו ס"ק ד) דס"ל דגם מקומות הנמכרים ביום י"ד, חייבים בבדיקה בליל י"ד]. אלא שיש שערערו על כך, הן ע"פ דברי הגמ' בברכות (לה:) וגיטין (פא.) דחז"ל התרעמו על מי שעושה פעולות ועצות כדי להפטר מן המצוה, והן ע"פ מ"ש האחרונים שאין מועיל הערמה במכירת חמץ אלא בדרבנן, דהיינו אחר שביטלו כבר את החמץ, משא"כ במכירה הנעשית בי"ג שעדיין לא ביטלו את החמץ. ומ"מ באופן שמשייר לעצמו מקום שבו יקיים את מצות הבדיקה, נראה דיש מקום להקל בזה למי שיש לו צורך בזה. וכן יש לנהוג לגבי חדרי מדרגות ומקומות משותפים שיש קושי רב בבדיקתם.

[31] כ"כ בשדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' ט אות כג) דיש צורך שיחזור הישראל ויקנה מן הגוי במוצאי החג את החמץ, דאל"ה נראה הדבר כהערמה. וכתב ללמוד כן מדברי רבים מהפוסקים. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ב יו"ד סי' קיז), ע"ש.

[32] בערוך השלחן (סי' תמח סעי' כח) כתב דנכון לקנות מהגוי בחזרה, תיכף אחר הבדלה של אחרון של פסח, כדי שלא יפתחו הבעה"ב את עסקיהם קודם הקניה בחזרה. וכן נהגו כמה מן האחרונים.

אמנם גם לדעת הסוברים שיש צורך לערוך קנין מחדש, מ"מ באופן שלא בא הגוי מכל סיבה שהיא, כתב השואל ומשיב (חמישאה סי' פה דף צ ע"א) דרשאים להשתמש בחמץ, וטעמו עמו א. דהא כל מה דגזל הגוי אסור היינו משום חילול ה', ובכה"ג דליכא חילול ה', שכולם יודעים סיבת המכירה, שפיר דמי. ב. כיון שדעתו לשלם על מה שנוטל, שוב אין בכך גזל. וכ"כ עוד מהאחרונים, כיעוי' בדעת משפט. ובפרט לפמ"ש המנח"י (ח"ה סי' מו) דכיון שהנכרי לא בא להשלים דמי המכירה, הרי מעשיו מוכיחין דמסכים שיעכב הישראל החמץ בשביל חובו. ועפי"ז נראה, דאף אם הקניה מהגוי נערכת כשעה או שעתיים לאחר צאת החג, רשאים להשתמש בחמץ עם צאת הכוכבים של יום שביעי של פסח בא"י, או שמיני של פסח בחו"ל.

[33] כן כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' צד) שמתחילה יתנו עם הרב שאינם ממנים אותו לשליח לקנות עבורם אלא לאחר החג בחו"ל. וכן הרב יתנה עם הגוי שאינו קונה את חמצם. אמנם בדיעבד, אף אם לא התנו, נראה שאין בכך כלום, כיון שאין ברצונם לזכות בחמץ, ואין בכח הקניה של הרב כדי לגרום להם לעבור על איסור. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' מה).

[34] בספר מעשה רב לרבינו הגר"א (אות קפא) הובא שהיה נוהג להחמיר שלא להשתמש אחר הפסח בחמץ הנמכר לגוי. וכן העיד על עצמו מהר"ב פרנקל בשו"ת עטרת חכמים (סי' טו) שנזהר בזה. מאידך ידועים דברי החת"ס (או"ח סי' קיג) שכתב שהמערער אחר המכירה, ראוי לגערה. וגם בדברי הגר"א י"ל דלא איירי אלא בזמנו שהיה נהוג שכ"א היה מוכר את חמצו בעצמו לגוי, וע"ז חשש דשמא לא ידע למכור כדין, אולם כיום שהמכירה נעשית ע"י בתי הדין בכל מיני חיזוקים כדי שיועיל לדעת כו"ע, שפיר י"ל דבמכירה הנעשית לחנוונים ובעלי מפעלים, מהני המכירה, ואיכא גמירות דעת מצד הרב המוכר. וכן מסקנת האג"מ (או"ח ח"ד סי' צה) ועוד. ויש מגדולי החסידות שנהגו בזה חומרא עד חג השבועות.

הגב על הנושא


לתחילת הדף