אתה נמצא כאן: דף הבית » מאמרים » המכנה שם לחברו

המכנה שם לחברו

המכנה שם לחברו – באלו אופנים הדבר אסור?

המכנה שם רע לחבירו, עובר על איסורי התורה שנאמרו לגבי המלבין פני חבירו "לא תשא עליו חטא" ו"אונאת דברים". והחמירו בו חז"ל ואסרוהו בין אם הוא הראשון שמכנה את חבירו בשם זה, בין אם קורא לו בכינוי שכינו אותו אחרים, בין שמכנים רק אותו בשם זה, בין אם מכנים כך את כל בני משפחתו. אף אם חבירו רגיל שמכנים אותו בשם, ואין פניו מתלבנות, אסור לקרוא לו באותו שם, ועונשו חמור כעונש המלבין פני חבירו שאין לו חלק לעולם הבא ויורד לגיהנום ואינו עולה (רבי חנינא בבבא מציעא נח ב וברש"י. ראה מגילה כז ב ותענית כ ב, ולקמן; רמב"ם תשובה פ"ג הי"ד ובכס"מ; ארחות חיים לרא"ש אות ט ואות קיז; טוש"ע חו"מ רכח ה. בענין עונשו ראה גם זוהר פ' משפטים [דף קכב א]).

אף בשעה שהוא מוכיח את חבירו שחטא לא יכנה לו שם רע (רמב"ם דעות פ"ו ה"ח). ואף לקטן, ובדרך שחוק, אין לכנות שם רע (ספר היראה לרבינו יונה. אך ראה תוספות שבת קנ א ד"ה ורבי, ופסחים קיב א ד"ה צוה ויד מלאכי סי' תרא שמשמע שמותר לכנות לחבירו שם גנאי בדרך בדיחותא ושחוק. ובענין כינוי בדרך צחות ראה ש"ך חו"מ סי' תכ סק"ז בשם המהרי"ט).

 יש ראשונים שאוסרים לכנות את חבירו בשם רע, כדי לביישו, אף אם חבירו לא מתבייש מכך כלל, מחמת שהתרגל לכך שבני אדם מכנים אותו בשם זה (רש"י בבא מציעא שם ד"ה דש; טוש"ע חו"מ רכח ה; כסף משנה תשובה פ"ג הי"ד ומהרש"א ב"מ שם בדעת הרמב"ם; חפץ חיים כלל ד בבאר מים חיים סוף אות מו. ראה מהרש"א בחדושי אגדות שם שהקשה האיך חייבו על כוונה בלבד, ובמשחת אהרן ב"מ שם כתב דאף רש"י מודה דאסור רק אם חבירו מתבייש קצת). ויש סוברים שאסור לכנות את חבירו בשם רע רק כאשר חבירו מתבייש קצת מכינוי זה, אבל אם אינו מתבייש כלל אין בכך איסור (רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף ב"מ לג א בדפי הרי"ף; כנסת הגדולה חו"מ רכח הגה"ט אות ה  ובדינא דחיי לאוין ו בדעת הרמב"ם והסמ"ג. ראה שערי תשובה שער ג אות קמ שמשמע שאסור רק כאשר מלבינים פניו). ולכל הדעות כאשר המכנה את חבירו בשם אינו מתכוין לביישו, ואין חבירו מתבייש מכך כלל, אינו עובר על איסור, ולכן היודע שרגילים לכנות את חבירו בשם זה ושאינו מתבייש, אין לו איסור לכנותו בשם זה (כסף משנה שם. ראה לקמן שכך נהגו האמוראים).

המכנה שם לחבירו נידון בדיני אדם כדין המלבין פני חבירו. אך החמירו חכמים יותר במכנה שם לחבירו כאשר יש בכינוי הוצאת שם רע, ואמרו "הקורא לחבירו עבד – יהא בנידוי, ממזר – סופג את הארבעים, רשע – יורד עמו לחייו" (ברייתא בקדושין כח א. ראה שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתרכב ואור זרוע שו"ת סי' תשנא שיש בענין זה גם חרם מרבותינו הראשונים ).

הראשונים דנו באופנים שונים בהם אין לחייבו בעונשים הללו, כגון כאשר קרא כך לחבירו בזמן מריבה, או כאשר אמר לו כך רק ברמז, כגון שאמר אני איני ממזר, או שאמר הרי אתה כממזר, ויש שהקלו אף כשמכנה אותו בכינוי שאפשר לפרש שאינו כינוי גנאי (רמ"א חו"מ סי' תכ סעיפים לח ומז וסי' תכא סי"ג, בנושאי כלים, ובמקור הדברים. ראה שו"ת מהר"ם גלאנטי שכתב שאף מכנה שם לחבירו שלא קראו ממזר עבד או רשע, ורגיל בכך מנדים אותו). אמנם בכל האופנים הללו אף שאינו נענש באותם עונשים, עבר על איסור מכנה שם לחבירו, וצריך לפייס את חבירו  (ראה שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תפ וח"ח סי' קצא, ים של שלמה בבא קמא פ"ח סי' מב – נב).

באיזה שם אסור לכנות את חבירו? 

מעיקר הדין אסור לכנות את חבירו רק בשם רע שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה, אבל בשם שאין בו גנאי אין איסור (תוס' מגילה כז ב ד"ה ולא; שו"ע חו"מ רכח ה; וכגירסת הגמרא (ב"מ שם) שלפנינו "המכנה שם רע", אמנם יש גרסאות בגמרא שנאמר בהם "המכנה שם" כמבואר בדקדוקי סופרים. ברמב"ם תשובה פ"ג הי"ד שלפנינו סתם ולא כתב "שם רע", ופירש הכס"מ שכוונתו לשם של גנאי, וראה בשינויי נוסחאות שאף ברמב"ם  יש שגרסו "שם רע").

יש שכתבו שאסור לכנות את חבירו רק בשם גנאי שיש בו איבוד משמעות שמו האמיתי של האדם, כלומר שאין בו שייכות לשמו האמיתי, כיון שרק בכך חבירו מתגנה (מהרי"ק שורש קסב. ראה שורשים לרד"ק שורש כנה ושו"ע אבהע"ז קכט טז).  ויש סוברים שאף שם גנאי שיוצא ממשמעות שמו האמיתי של האדם, אסור (השואל בתשובת המהרי"ק. ראה שו"ת הב"ח הישנות סי' צה, שכך משמע בתוס' ובר"ן ריש נדרים).

האמוראים נהגו להחמיר על עצמם באיסור זה, ואמרו שבזכות הנהגה זו האריכו ימים (רבי זכאי במגילה כז ע"ב, ורב אדא בר אהבה ורבי זירא במגילה כ ב ובתענית כ ב, ובירושלמי תענית פ"ג הי"א). יש שביארו שהיו מחמירים על עצמם שלא לכנות אף בשם שאין בו גנאי ופגם משפחה, אף שאין בכך איסור מעיקר הדין (תוס' מגילה כז ב ד"ה ולא, ומהרש"א בביאור דבריו; רשב"א ותוס' הרא"ש שם). או שהחמירו על עצמם לקרוא לכל אדם בשמו הפרטי, ולא זלזלו בו לקרוא לו "בן פלוני" (תוס' הרא"ש שם בפירושו השני. ראה במדבר רבה פרשה יח אות יז, והגהות היעב"ץ מגילה כז ב, וספר לחקר שמות וכינויים בתלמוד עמ' י-יא ובהערות שם). ויש שחילקו בין שם של גנאי לשם שיש בו פגם משפחה, ולדעתם מעיקר הדין אסור לכנות אדם בשם שיש בו פגם משפחה, והאמוראים החמירו על עצמם שלא לכנות אף בשם של גנאי שאין בו פגם משפחה (שו"ת נאמן שמואל סי' לא; ראה בארות המים ומשנה כסף על הרמב"ם תשובה פ"ג הי"ד שדנו בדבריו).  ויש שכתב שלא הוסיפו חומרא, אלא שהקפידו מאד שלא לכנות בשם גנאי אף שרוב בני האדם נכשלים בזה (מהרש"א בחדושי אגדות תענית כ ב ד"ה ולא בדעת רש"י ובדעת תוס' שם. ראה מהרש"א מגילה כח ע"א ד"ה ולא).

כתבו האחרונים שראוי לנהוג במדת חסידות זו שלא לכנות את חבירו אף בשם שאין בו גנאי, בין בשם שמכנים אותו בין בשם שמכנים את כל בני משפחתו, ולכן לא יקרא לרבנים בשם משפחתם "הרב קארו", "הרב אלשיך" וכדומה (פלא יועץ ערך כינוי. ראה תפארת ישראל  סנהדרין פ"י אות ז, שכתב שמהנהגת האמוראים מוכח שמדרבנן אסור לכנות אף בשם שאין בו כינוי גנאי של פגם משפחה. וכעין זה בפסקי תוס' מגילה אות צז, וברד"ע בספר הליקוטים לרמב"ם הל' תשובה שם). ויש שלא חששו לזה והתירו לקרוא בשם משפחה משום שיש בכך כבוד לרב שאין קוראים אותו בשמו הפרטי, וכמו שקראו הראשונים לרי"ף "הרב אלפאסי" (יפה ללב ח"ה יו"ד סי' רמב סק"ח. ראה בן יהוידע תענית כ ב ושו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רז שדרך העולם להקל בזה. עוד ראה שו"ת תשב"ץ ח"א סוף סי' טו).

אדם שיש לאביו כינוי שם של גנאי, אסור להזכיר לו את שם אביו (ספר חסידים סי' תקעד. ראה דברי השל"ה לקמן שאסור לכנות שם לחבירו אף שלא בפניו, וא"כ יש בכך איסור משום מכנה שם לאביו של חבירו. עוד ראה שו"ת המבי"ט ח"ג סי' טז וסי' קסה, ושו"ת מהר"י וויל סי' נט שדנו באומר לחבירו 'בן השפחה' וכדומה, אם צריך לפייס את האם או את הבן).

לכנות אדם בשם של שבח מותר לכל הדעות, ואמוראים רבים קראו לחבריהם בכינוי שם של שבח, כגון רב שנקרא 'אבא אריכא', שמואל שנקרא 'אריוך' ו'שקוד', רב יוסף שנקרא 'סיני' ועוד (תוספות תענית כ ב ד"ה בהכינתו; רש"י חולין קלז ב ד"ה אבא. אך ראה תוס' חולין לח  א ד"ה צריכא שסובר ש'אריכא' הוא שם גנאי; שבת נג א ורש"י שם ד"ה אבא; כתובות מג ב. ראה דברים רבה פרשה ד אות ח, שאדם אחד נקרא אבין רמאה, כשבח על כך שהיה מרמה במצוות).

לכנות אדם בשם גנאי שאינו מקפיד עליו

לעומת כינויי השבח שנמצאו כאמור בדברי האמוראים, מצאנו אמוראים אחרים שכינו את חבריהם בשם שנראה כשם של גנאי כגון שמואל שקרא לרב יהודה 'שיננא', על שם שיניו הגדולות (שיטה מקובצת כתובות יד א בשם רב האי גאון. ראה תשובות הגאונים הרכבי סי' תה, וערוך השלם ערך שן), רבי יוסי החורם שנקרא כך על שם חוטמו השקוע (רש"י מנחות כז ב. ראה תוס' שם שביאר באופן אחר),  רבי אליעזר נקרא שמותי משום שנידוהו (רש"י נדה ז ב. ראה ריטב"א שם), ורבי עקיבא נקרא 'קרח' נקרא על שם קרחתו (בכורות נח ב. ראה תוספות שבת קנ א ד"ה ורבי, ותוס' פסחים קיב א ד"ה צוה;  ובשו"ת תשב"ץ קטן סי' כה כתב שרבי יצחק מקורביל נקרא בעל החוטם).  וביארו האחרונים שבזמן האמוראים היו רגילים בני האדם לכנות את חבריהם בכינויים הללו ולא הקפידו על כך, ומשום כך לא היה בכך איסור (שו"ת תורה לשמה סי' תכא. ראה יעיר אוזן עין זוכר מערכת ש סי' יד. וראה לעיל בשם הכסף משנה שכשאין כוונתו לבזותו ואינו מתבייש אין איסור לכל הדעות).

יש להזהר מאד  שלא לכנות תלמיד חכם בשם שמבזה אותו, ומי שאינו נזהר בכך עונשו חמור (קדושין ע ב; שו"ת ראנ"ח סי' קיא.

כינוי שם תוך כדי לימוד והתנצחות בהלכה

תלמידי חכמים שמכנים את חבריהם בשם גנאי תוך כדי לימוד וכדרך מלחמתה של תורה, לא עוברים על איסור זה, ומשום כך מצינו פעמים רבות שאמוראים וראשונים קראו לחבריהם בכינוי שיש בו גנאי, כגון רבי אבהו שקרא לרבי זירא 'ירוד נאלי' כלומר תנין שוטה (סנהדרין נט ב וברש"י), ורבה שקרא לרב עמרם 'תרדא', כלומר משועמם (ב"מ כ ב וברש"י; תפארת ישראל סנהדרין פ"י אות ז)

יש שכתב שתלמיד חכם המוכיח את חבירו יכול לכנותו בשם שאין בו פגם משפחה  (תפארת ישראל שם בביאור דברי רבי במועד קטן טז ב שקרא לרבי חייא 'עייא', ולשטתו שלכנות בשם שאין בו פגם משפחה אסור רק מדרבנן).

 

לכנות אדם בשם גנאי שלא בפניו

אסור לכנות שם לחברו אף שלא בפניו (ספר היראה לרבינו יונה; של"ה שער האותיות – אות ש' שתיקה. ראה משנת חכמים ל"ת ו כ-ג  שדייק כן מדברי התוס' במגילה כז ע"ב). ויש שכתב שאינו אסור מדין "מכנה שם לחברו" אלא משום איסור לשון הרע (שו"ע הרב חו"מ הלכות אונאה וגניבת דעת סכ"א. ראה שו"ת מהר"י ברונא סי' רב). אף לכתוב שם גנאי של חבירו אסרו הפוסקים, ולכן כשכותבים את שם המגרש אשה בגט, ויש לו כינוי שם שהוא גנאי לו, כגון משומד שעשה תשובה, שיש לו שם שקראו לו כשהיה גוי, אין כותבים שם זה בגט, כדי שלא לביישו (רמ"א אהע"ז קכט טז; ים של שלמה גיטין פרק ד סי' טו, ומשמע שנחלקו אם יכתבו בגיטו "וכל שום וחניכה דאית ליה").

מצוה לכנות אדם חוטא בכינוי גנאי

בדברי חז"ל ובהלכה מצינו מקרים רבים בהם אדרבה צריך לכנות אדם בשם רע, ובהם, המהפך בחררה, והנוטל ריבית, והרגיל בנדרים והלווה ע"מ להוציא את ההלוואה שלא לצורך כך שלא יהיה לו ממה להחזיר, והמרים יד על חבירו, שנקראים רשעים, ומכריזים על כך בבית הכנסת (רמ"א יו"ד סי' קסח-קסט סי"ג, שם סי' רג סס"א, חו"מ סי' צז ס"ד וסמ"ע שם סק"א, ושם סי' תכ ס"א. ראה שם סי' רמח ס"ג, ומשנה ברורה סי' צ סקט"ז). וכמו כן אדם שעבר על אחת ממצוות התורה והוכיחו אותו, ולא חזר בו מותר לבזותו ולכנות לו שם, עד שיחזור למוטב (רמב"ם דעות פ"ו ה"ח).  מקור להיתר זה אנו מוצאים ביעקב שקרא לעשו בשם הגנאי "אדום" בעקבות חטאיו ומעשיו הרעים (רשב"ם בראשית כה ל; ישמח משה שם. ראה כרם צבי [גולדברג] שם).

יהודי שהמיר את דתו אין קוראים לו בשמו, אלא מכנים לו שם, כגון אם שמו אברהם קוראים לו אפרם, ואם שמו אשר קוראים לו אשרה, ונלמד דין זה ממה שנאמר (תהלים קלה יח) "כמוהם יהיו עושיהם", כלומר כמו שמצוה לכנות את העבודה זרה בשם גנאי (עבודה זרה מו א) כך מצוה לכנות עובדי עבודה זרה בשם (ספר חסידים סי' קצא; ספר הישר חלק התשובות סי' כה; ובשו"ת יוסף אומץ סי' יא אות ג האריך במחלוקת הפוסקים אם מותר להזכיר שם של משומד כשמעלים את בנו לתורה). אפילו צדיק שהמיר את דתו למראית עין מצוה לכנות לו שם, כאשר תועים אחריו (ספר חסידים שם. ראה בית המדרש ח"ו ט).

הגב על הנושא


לתחילת הדף