אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » הספד על טבח הקדושים

הספד על טבח הקדושים

נטפי דמעה וטללי נחמה

על שבר בת עמי

(דברים שנשא מרן רבינו שליט"א בבית המדרש להוראה)

"והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה נאם אדני" (יחזקאל כ"א י"ב).

א

הן היום קדרו השמים כעפעפי שחר, וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. הצדיקים, הישרים, החסידים והתמימים נטבחו ע"י רוצחים שפלים חיות טרף בעודם עטופי טליתות ועטורי תפילין, ובעודם עומדים בתפלתם מתו מות קדושים וטהורים.

בסערה עלו השמימה ונפשם יצאה בדברם וצקון לחשם על שפתם.

צאו וראו מה שאמרו חז"ל במעלתם.

"אלא המסורת הזה תהיה בידך כל העושה מצוה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת צדקתו חסירה כי אם אותה מצוה והשלימה" (קהלת רבה פר' ג').

כל אחד מן הקדושים… לא היתה מדת צדקותו חסירה אלא אותה המצוה וזכו להשלימה, בעוד שפתותיהם רחושי מרחשין תהלות ה', עלו ונתעלו כעולה תמימה על גבי מזבח קידוש ה'.

א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע, הקב"ה יקום דם עבדיו השפוך, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו.

הרוצחים השפלים שאין שפלים ונבזים מהם, אשם לא תבכה ותולעתם לא תמות והיו לדראון עולם.

ב

ואנו עומדים נבוכים, עומדים ותולים עינינו למרום, על מה עשה ה' ככה, מה חרי האף הגדול הזה.

גדול התנאים, רבי עקיבא בן יוסף אומר (אבות פ"ג משנה ט"ו): "הכל צפוי והרשות נתונה".

והמורה הגדול רבינו הרמב"ם התפעל מעומק חכמתו של רבי עקיבא וכתב (בפיה"מ שם):

"זה המאמר כולל עניינים גדולים מאד, ולא יהיו דברים כמו אלו אלא לרבי עקיבא".

מחד גיסא "הרשות נתונה", ואיש בחטאו ימות, ורשעים תרדוף רעה, אך מאידך "הכל צפוי", יש דין ויש דיין, ועומק הדין מי ישערנו.

חייבים אנו לעשות חשבון נפש ולהתבונן במה צריך להתחזק ומה צריך לתקן. וחלילה לנו לעבור לסדר היום ולהתעלם מן הדם הזועק מן האדמה.

הלא כתב הרמב"ם (פ"א מתעניות הל' א'):

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו".

ועוד הוסיף שם (בהל' ג'):

"אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי".

הרי שהעדר התבוננות דרך אכזריות היא, חייבים אנו לעשות חשבון נפש כדי להינצל מחרון האף, כדי למלט נפשנו ונפש ילדנו ממדת הדין ומגזירות קשות ואכזריות.

רבים נוהגים בשעת צרה וצוקה להאשים את זולתם, ולהטיח אשמה באחרים, קל מאוד להצביע על אחרים ולהוציא את עצמנו מן הכלל. כך רגילים אנו תמיד, לראות את חסרונם של אחרים ולתלות בהם את כל פגעי הדור ולראות תמיד את מעלת עצמנו. אך לא כן דרך החכמים. כאשר עמד נחשול שבים לשבור את הספינה עמד יונה הנביא ואמר בשלי הסער הגדול הזה! יונה הנביא, נביא ה' צדיק וקדוש, נמצא הספינה עם קבוצה של נכרים, ברור כשמש שהיה קדוש ונשגב מהם אלף ידות, ואעפ"כ יודע הוא "בשלי הסער הגדול הזה" (יונה א' י"ב).

ובגיטין (נ"ח ע"א) מסופר "ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו ר' ישמעאל בן אלישע".

ויש לתמוה מה ראה ר' יהושע בן חנניא בדבריו של ילד זה שהביא אותו להתפעלות גדולה, מה ניצוץ של גדלות שמע בתשובתו עד שבטח בו שיהיה מורה הוראה ומנהיג בישראל.

ונראה בזה, דהנה יש לעיין בפסוק זה שבניסוחו ולשונו יש סתירה מיניה וביה, "הלא זה ה' חטאנו לו", אנחנו חטאנו, ושוב כתיב "ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בקולו", הם אשר לא אבו ללכת בדרכיו ולא שמעו בקולו.

ונראה דיש ללמוד מדברי הנביא דבכל שעת פורענות, בכל שעה שאנו מוכים ומתייסרים, קודם יש לפשפש במעשינו לפני שאנו מצביעים על אחרים ומאשימים אותם. כי תמיד קל יותר להאשים אחרים ולתלות בהם את כל תחלואינו מאשר לפשפש במעשינו אנו ולבדוק את בדק בתינו, כמה קל היה לתינוק זה בשעת הגזירה להצביע על אחרים, למצוא אותם אשמים ולתלות בהם את הקולר, מלכות רומי הרשעה מצד אחד, הצדוקים והבייתוסים שהרימו ראש לקצץ בנטיעות להפוך את הקערה על פיה, ובתווך הבריונים שפרקו עול חכמים והביאו אסון על כל העם.

אך לא כך הוא עושה. הלא זה ה' חטאנו לו. בשלנו הסער הזה! אנו חטאנו, ועלינו לחזור בתשובה. ורק אח"כ ממשיך הוא ואומר, "ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בקולו".

וזה הנהגה של גדלות! גדלות ברוח וגדלות בנפש, וזה דרכם של גדולי ומנהיגי ישראל. זה הדרך שלמדנו מחז"ל שבכל עיסוקם בחורבן ביהמ"ק הוכיחו אותנו וייסרו אותנו בשוטים. בעוונותינו שרבו חרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתם!

לשמע תשובה זו אמר ר' יהושע "מובטחני בזה שיהיה מורה הוראה בישראל"!

ג

אחים יקרים ואהובים הבה נתבונן במה צריך להתחזק.

לא נביא אני ולא בן נביא, מי יעלה לנו השמימה… אך כל אחד יודע את סתרי לבבו ואת קוצר מעשיו, במה הוא צריך להתחזק.

אמנם מתוך התבוננות בדברי חז"ל וגדולי הדורות יודעים אנו מה הן שורשי הפורעניות, וכיצד אפשר להשפיע רחמי שמים.

ראשית כל דבר צריך להתחזק באמונה תמימה ובאהבת ה' יתברך שמו הגדול.

"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" (דברים ח' ה').

ראה נא מה שכתב אדוננו הרמב"ן עה"פ "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים י"ד א'):

"ור"א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו".

הקב"ה אוהב אותנו יותר מאהבת האב לבנו, וכמה יותר?

ללא סוף וללא גבול.

כאשר מדברים אנו בלשון משל ומליצה אין מנוס מלהשתמש בדימויים המוכרים לנו, ואין אנו מכירים אהבה יתירה מאהבת אב לבנו. אך אין במשל זה לתאר ולבטא את אהבת ה' את עמו ישראל שאין לו שיעור ואין לו קץ ואין לו גבול.

ובאהבה יתירה זו ה' אלוקנו מייסר אותנו, וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

יש ואנו מתקשים להבין את דרכי ה' הנסתרות. יש ומתקשים אנו להביט מאחורי הפרגוד ולראות את האור שמעבר לעלטה ולחושך. אך יודעים אנו שגם הילד הקטן לא תמיד מבין את מעשי אביו הגדול.

ומשום כך מכסה יהודי את עיניו כאשר הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים ואומר "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד". הלא שם אלקים מבטא את מדת הדין ושם הוי' ביטוי הוא למדת הרחמים.

מאמינים אנו שה' אחד, ואין בין הוי"ה לאלקות, אין בין דין לרחמים, ובגנזי נסתרות גם מדת הדין רחמים גדולים הוא, ולכן מכסים אנו את עיננו, גם אם לא נראה זאת בעיננו מאמינים אנו בלבנו, כך למדונו רבותינו, נחום איש גם זו, ורבי עקיבא בן יוסף, וכך נלמד אף אנו את בנינו.

"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס' ע"ב) ו"גם זו לטובה"! (תענית כ"א ע"ב).

ראש וראשון לכל דרכי העבודה ולעורר את מדת הרחמים, תורה היא. "תורה אגוני מגנא, ואצולי מצלא" (סוטה כ"א ע"א), "כי הם חיינו ואורך ימינו", והתורה היא עיר מקלט מפני מלאך המות (ב"מ פ"ו ע"א).

לעתים נדמה לנו שיוצאים אנו ידי חובתנו בתלמוד תורה, רגילים אנו לשמוע תדיר שמעולם לא למדו כל כך הרבה תורה כבימינו. ולא היא כל אחד יודע בלבו שבידינו ללמוד הרבה יותר גם באיכות וגם בכמות וכמה רחוקים אנו מלצאת ידי חובותנו בדביקות והתמדה בתורה. רחוקים אנו מאוד מאוד ממדת ההתמדה של הדורות הקודמים שעמלו בתורה בדביקות עצומה במסירת נפש מתוך הדחק והעוני.

חייבים להרבות בתורה, לעמול יותר בעמלה, לשמוח יותר בשמחתה ולהשתשע יותר בשעשועיה. "אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים" (ויקרא רבה כ"ה), כל אחד צריך להתחזק בתלמוד תורה שהיא נותנת חיים לעולם.

צריך להרבות בתפילה, שהרי אין כמו תפילה להשפיע את מדת רחמנותו ית"ש, הלא כך הגדירו חז"ל את מצות התפילה (ברכות כ' ע"ב) רחמי, ומשו"כ חידשו דאף שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, פשוט שחייבות בתפילה שהרי רחמי נינהו, וכי נשים אינם זקוקות לרחמי שמים!

בשעת צרה צריך להרבות בתפילה ולהוריד כנחל דמעה שהרי שערי דמעות לא ננעלו.

וצריך להתחזק באהבת רעים "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מ"א ו'). שהרי הקב"ה אוהב אותנו כאשר אנו אוהבים זה את זה, וכאשר שונאים אנו זה את זה מעורר הדבר קטרוג בשמים.

ראה נא מה שכתב הנצי"ב (בהקדמה לפירושו עה"ת העמק דבר):

"בחרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, ע"כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובא עי"ז לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית… שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלה".

וכעין דבריו ביתר חריפות כתב המקובל האלקי רבי אברהם אזולאי בספרו חסד לאברהם, שהקב"ה שונא את המקטרגים על בניו אף אם היו צדיקים גדולים.

השנאה מעוררת מדת הדין והאהבה משפיעה מדת הרחמים.

זכורני ששמעתי פעם ממו"ר כ"ק מרן בעל הדברי יציב זצ"ל, שכידוע שיכל את אשתו ואחד עשר ילדיו בשואה הנוראה, שכאשר יצאו שארית הפליטה ממחנות המות לא האמינו שיהודים עוד אי פעם ישנאו זה את זה.

טבעי הדבר שנתווכח ויהיו בינינו חילוקי דעות, טבעי הדבר ואולי אף רצוי, אך אין מקום לשנאה בין יהודי ליהודי, הלא אויבנו שונאים אותנו שנאת מות, שנאה עמוקה ותהומית, ואין צריך להוסיף שנאה על שנאתם.

הלא השונא את ישראל שונא את אביהם שבשמים, כך כתב ראש הראשונים אדונינו רש"י "משנאיך – אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פ"ג ג') ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד" (במדבר י' ל"ה).

אין מקום לשנאה בין יהודי ליהודי לא בין אדם לחבירו ולא בין אשה לשכנתה, לא בין חוג לחוג ולא בין עדה לעדה.

הלא הקב"ה אבינו הוא, אבינו מלכנו, אבינו אב הרחמן, ואין הדעת סובלת שנאהב את האב ונשנא את בניו. שום אב איננו מוכן שאוהביו וידידיו ישנאו את בניו וילחמו בהם. ואם רוצים אנו לאהוב את האב ולהיות נאהבים על ידו, חייבים אנו גם לאהוב את בניו של אלוקנו את בני א-ל חי.

וגם אם נחלוק זה על דעתו של זה, יש לעשות כן בכבוד חברים ואהבת רעים, ברחמים ובחמלה.

חייבים אנו להתחזק בכל אלה וכל אחד בחיפוש מסטרי הנפש ובחורין ובסדקים בבדקי לבבו במה שידוע לו רק לו ולבוחן כליות ולב.

והקב"ה ירחם עלינו ועל שארית פליטת עמו בית ישראל, יקום דם עבדיו השפוך וכפר אדמתו עמו, אב הרחמן יחזק את שבורי הלב, אבי יתומים ודיין אלמנות יחוס וירחם, ונזכה כולנו להתנחם בנחמת ציון וירושלים בב"א.

הגב על הנושא


לתחילת הדף