אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » הקנאת המצה לאורח

הקנאת המצה לאורח

שאלה:

במה ששאל על מה שראה בשמי בהגדה של פסח מנחת אשר דאין בעל הבית צריך להקנות את המצה לאורח משום דעצם נתינת המצה על מנת שיאכלנה הו"ל הקנאה גמורה, ותמה מע"כ דמנ"ל שבעה"ב מתכוין להקנות את המצה לאורח ושמא מתכוין הוא להאכילו משלו.

והביא את דברי הרא"ש (קידושין פ"ק סימן כ') דהמשאיל לאיש טבעת כדי לקדש את האשה, אף ששאלה לא קניא קדושיה קידושין דאמדינן דעתיה דבודאי מתכוין הוא להקנות את הטבעת לחבירו בכל דרך וענין הנצרכים לחלות הקידושין, וכך גם לגבי המזמין את חבירו לליל הסדר ורצונו שיצא יד"ח באכילת מצה.

תשובה:

לענ"ד אין הנידון דומה לראיה כלל ואין דברי הרא"ש ענין לני"ד.

דמלבד מה שדברי הרא"ש אינם מוסכמים, (ואף שדבריו הובאו בשו"ע אהע"ז סימןכ"ח סעיף י"ט, בשו"ת הרשב"א ח"ד סימן רע"ו ובחלק ו' סימן ב' מוכח שלא כדבריו), אין הם שייכים כלל לשאלתנו, דעד כאן לא חידש הרא"ש אלא לגבי מי שנתן טבעת לחבירו בהשאלה, ומודע היה שהוא נותן ומקנה לחבירו טבעת זו לצורך קידושין, אלא שהשתמש בלשון שאלה ע"מ לקבל בחזרה טבעת זו, וכל כה"ג אמרינן שאין כונתו דוקא לדין שאלה אלא לקנין המועיל לקידושין, משא"כ במזמין חבירו שיאכל אצלו שאינו עוסק כלל בהקנאה ואינו מודע שיש צורך להקנות לחבירו את המצה.

וכבר נתקשו האחרונים בשאלה זו, דכיון שמבואר בפסחים ל"ז ע"ב שלמדו מצה מחלה דכתיב בה "ראשית עריסותיכם" דבעינן לכם במצה איך יוצא האורח יד"ח אם בעה"ב לא הקנה לו מצתו. והשפת אמת אכן כתב (סוכה ל"ה ע"א) דצריך להקנות את המצה לאורח.

ובאמרי בינה הלכות פסח (סימן כ"ד) כתב דלא בעינן במצה קנין גמור אלא בזכות אכילה סגי, וכל שיש בו זכות אכילה אדם יוצא בו יד"ח, עי"ש. אך לכאורה זה תימה דהלא בפסחים שם מבואר דכיון דצריך שהמצה תהיה שלו אין אדם יוצא יד"ח במצת מע"ש למ"ד מע"ש ממון גבוה, והרי פשוט דאף למ"ד ממון גבוה מ"מ יש בו זכות אכילה, ואעפ"כ אין אדם יוצא בה יד"ח, וע"כ דלא די בזכות אכילה אלא צריך קנין גמור.

וגם מש"כ ביד המלך (פ"ו מחמץ ומצה ה"ז) דלא נתמעט מגז"ש זה אלא מע"ש דהוי ממון גבוה אבל לא בעינן קנין גמור, דוחק גדול הוא ומהי"ת לומר כן.

אלא שלענ"ד פשוט הדבר, דכל הנותן דבר לחבירו לשימוש המכלה אותו, אין לך הקנאה גדולה מזו, ויסוד הדבר דגדרי הקנין וההקנאה יסודם במציאות של יחסי הממון בין אדם לחבירו ולכל אדם ניתנו ולא רק ליודעי דת ודין. ואף אדם שאין לו מושג כלל בגדרי הקנין והבעלות ואינו מכיר ויודע כלל שיש חלות קנין, כל שמתכוין ליתן לחבירו דבר לצורך שימוש המכלה את החפץ הרי זה עצם כונת ההקנאה, ואין לך הקנאה גדולה מזו.

ואף שסברא זו פשוטה בעיני כ"כ עד שתמה אני על גדולי עולם שלא עמדו עליה, הדברים מפורשים בריטב"א בסוכה שם "אלא מצה מי כתיב מצתכם ואסיקנא דאתיא לחם לחם כו'. ובירושלמי פסלו בפסח (מהאי טעמא) מצה גזולה (ו)משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה דקנייה ביאוש ושינוי רשות של מצוה כדלעיל, ואף על פי שאינה באה לרצות אית בה משום מצוה הבאה בעבירה, ובגמרא דילן לא אדכרו הא התם כלל משום דלא משכחת לה, דסברי לה כדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות ל' ע"ב) דמכי לעסיה בפומיה קנייה דלאו בר אהדורי הוא ואין לנגזל אלא דמים, ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה כדפרישנא לעיל גבי לולב וסוכה, ולא משכחת לה נמי במצה שאולה, דשאולה כה"ג במידי דלא הדר בעינא הלואה היא וממונו של לוה גמור הוא ולכם קרינא ביה, ולא משכחת לה אלא במעשר שני ואליבא דרבי מאיר, דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקנייה בלעיסה דכי איתיה דגבוה הוא ולא קרינא ביה לכם לרבי מאיר משא"כ בטבל ותרומה וכיוצא בו וזה מבואר".

וכונתו ברורה דכיון שאינו נותן את המצה לשימוש שיש ממנו חזרה אלא לצורך אכילה וכילוי נתנה, אין זו שאילה אלא מעין הלואה וקנין גמור הוא לאוכל. ומה דנקט לשון שאלה והלואה כונתו דאף אם הנותן מצפה ומתנה לקבל תשלום תמורת המצה, מ"מ אין זו שאלה אלא הלואה שלהוצאה ניתנה אך אם אינו מתנה לקבל תמורה פשוט דהוי מתנה גמורה.

ומשו"כ פשוט בעיני שאין כל צורך להקנות לאורח את המצה דעצם נתינת המצה לאכילתו הוי הקנאה גמורה וכ"ז פשוט. (ועיין מנחת אשר פסחים סימן מ"ז).

ב

וגדולה מזו כתב הגרעק"א בשו"ת קמא סימן ל"ז לגבי דעת אחרת מקנה דלא בעינן בו כונת הקונה, דאף אם אין המקנה מתכוין להקנות בקנין מסויים ובזמן שעשה הקונה מעשה קנין לא היה המקנה מכוין כלל לקנין ולא היה מודע לו, כל שהמקנה מכוין כונה כללית לתת לו הו"ל דעת אחרת מקנה ומהני. ומשו"כ פסק במי שהקנה לגוי בהמה מבכרת או חמץ בפסח בקנין כסף ולא התכונו להקנות ולקנות במשיכה כל שהגוי משכו לרשותו קנה, ואף שלא התכוין לקנות קנה משום דעת אחרת מקנה, כיון שמ"מ דעת הישראל להקנות לגוי, אף שסבורים היו שניהם שכבר קנה בכסף, עי"ש. (ועיין מנחת אשר ב"ב סימן כ"ח).

ויסוד הדבר כנ"ל דגדר הקנאה שורשו במציאות הרצון ליתן לחבירו ולאו דוקא בכונת החלות, ודו"ק בזה כי כלל גדול הוא בקנין.

ג

וכעין זה נראה ברור בגדרי הפקר, דכל שקבעו חז"ל שדרכו של אדם וכונתו לסלק ידו מממונו ואין לו חפץ בו, הוי הפקר אף שלא התכוין להפקירו ולעשות חלות הפקר.

ומקור הלכה זו בתוספתא פ"ב ממעשרות, סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים פטורים מן המעשרות ואין בהם משום גזל. וברייתא זו הובאה בפסחים ו' ע"ב וברש"י שם מבואר דהוי הפקר. ואף דפשוט שאין דעת הבעלים להפקירן, דאדרבה מקפיד הוא שבני אדם לא יכנסו לשדה כדי לקוטפן שהרי משמר הוא את השדה מפני הענבים שבה, מ"מ הוי הפקר כיון שאין להם כל חשיבות בעיני הבעלים ואין הם מכוונים לממש את בעלותם בתאנים אלה.

ובפסחים שם למדו מזה דאין צריך לבטל פירורין לפני הפסח דפירורין בטלו ממילא, וגם הלכה זו מבוססת על הנחה זו דכל שאין לבעלים ענין בו ודרכן של הבריות להניחו ואין רואים בו דבר בעל שימוש וערך הפקר הוא.

ובמקום אחר ביארתי בדרך זו גם מה דמבואר בב"ב (נ"ד ע"ב) "נכסי עכו"ם הרי הן כהפקר וכל הקודם לזכות בהם זכה". דעכו"ם מכי מטא זוזי לידיה אסתליק ליה וישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידיה. ונתקשו האחרונים טובא דמ"מ הגוי ודאי לא הפקירו דמה ענין יש לו להפקירו. ובשו"ת זכר יצחק (סימן ע"ח) כתב דבאמת אין זה הפקר אלא הוי כאבידת עכו"ם שמותרת, עי"ש. אך מלבד שפירוש זה נסתר מדברי הראשונים שפירשו את לשון חז"ל כפשוטו דהוי הפקר, עי"ש ברשב"ם ובריטב"א, גם עצם הדמיון לאבידת גוי אינו עולה יפה דאין כאן אבידה כלל.

ונראה כנ"ל, דכיון שקבעו חכמים שזו דרכו של עכו"ם ובכל עסקיהם במקח וממכר זו דרכם וטבעם מדמטי זוזי לידיה אסתלקי ליה ושוב אין הוא רואה עצמו כבעלים הרי זה הפקר גמור.

ואין כ"ז דומה למה שנחלקו הרמב"ם (פי"א מהלכות גזילה הי"א) והטור (חו"מ סימן רס"א ס"ד) באבידה מדעת אם הוי הפקר או שממונו הוא אלא שאין באבידה זו מצות השבה, דבזה גופא נחלקו כשרואים אנו שאדם מזלזל בממונו, האם סימן הדבר שאין הוא רואה עצמו כבעלים כלל וממילא הוי הפקר או שמא רואה הוא את עצמו כבעלים אלא שזו דרכו לזלזל בשמירת ממונו, אך כו"ע מודי דכאשר קבעו חז"ל דדרך האדם לסלק ידו מממונו ושוב אינו רואה עצמו כבעלים, הרי ממונו הפקר כמבואר.

ד

וכעין זה נראה עוד לבאר חידוש עצום שכתב רבינו הקצות החשן בסימן ר"מ סק"ג דהשולח שליח להגביה לו או להביא לו חפץ של הפקר ואין השליח יודע שמדובר בהפקר אלא חושב שהשולח הוא בעל החפץ, השולח קונה את החפץ בהגבהת השליח דשליחו של אדם כמותו.

והנתיבות שם הביא ראיה שלא כדבריו וחלק עליו, אך לא ביאר טעמו ונימוקו.

ולכאורה דברי הקצות תמוהים מחדא ותרי טעמי.

א: כיון שהשליח לא נתכוין לקנין אין כאן מעשה קנין ובמה יקנה המשלח.

דלכאורה פשוט דרק עושה המעשה יכול להגדירו ורק השליח שעושה המעשה בפועל יכול לתת למעשיו שם קנין, וכונת המשלח אף דמהני לקנות לא מהני לעשות הגבהת השליח למעשה קנין.

ב: כיון שהשליח לא נתכוין לקנין גם שליחות אין כאן ולא שייך לומר שליחו של אדם כמותו במעשה בעלמא שאין בו כל דין תורה. דכבר ביארתי במק"א דאין גדר שליחות אלא במה שיש בו דין תורה (עיין מש"כ מנחת אשר שמות סימן ט"ז).

ובביאור שיטת הקצות צ"ל דאכן מהני כונת המשלח להגדיר את מעשה השליח כמעשה קנין כיון דשליחו הוא ושליחו של אדם כמותו, וכיון דהוי מעשה קנין ממילא הוי שליח של אדם כמותו והא בהא תלי' וכגלגל החוזר, וקושי' אחת מתורצת בחברתה. דע"י דיש שליחות מהני כונת המשלח, וכיון דמהני כונת המשלח יש כאן שליחות.

אך יש קושי בדרך זו, דלעולם לא יקדם מסובב לסיבתו ואין להקדים תוצאה למחוללה, ומסתבר טפי לדון היפך הדברים, דכיון דאין שליחות אין קנין וכיון שאין קנין אין שליחות, וכדעת הנתיבות. ובר מן דין גם אם שליחו של אדם כמותו מסתבר טפי שאין ביד המשלח להגדיר את מעשה השליח דרק האדם עושה המעשה מגדיר את מעשהו ולא מהני בזה גדר שליחות כלל, ואכמ"ל.

ואפשר בדעת הקצות בדרכנו הנ"ל, דבאמת כל שליח המגביה חפץ או מושכו ע"מ ליתנו לחבירו, עושה מעשה קנין הגבהה או קנין משיכה, דזה טבע המעשים ומהותן, ואף אם אינו מכוין לקנין, מעשה קנין יש כאן. דזה טבע המעשים, ורק משום שזה טבע המעשים מהני בתורת קנין. והן אמת דאף דיש מעשה קנין בהגבהה ומשיכה אף שלא נעשו לשם קנין, מ"מ אין האדם קונה על ידם דמלבד מעשה קנין בעינן נמי כונת קנין ומלבד הכונה לעשות קנין צריך כונה לקנות, אך כונה זו על המשלח מוטלת כיון שהוא הקונה.

וזו דעת הקצות דכל שליח המגביה או מושך למען חבירו עושה מעשה קנין בשבילו, ושליחו של אדם כמותו, וממילא מהני כונת המשלח לקנות ע"י מעשה השליח. ודו"ק בדקות הדברים, ועדיין צ"ע בכ"ז.

ה

ומ"מ נראה לענ"ד דאין כל צורך להקנות לאורח מצה זו שאנו אוכלים, אך מ"מ נראה דמלבד מע"ש למ"ד ממון גבוה יש עוד נפ"מ במה דבעינן שיהיה המצה שלו. בחרש, שוטה וקטן שהזמינו אורחים לאכול על שלחנם או שנתנו משלהם לאחרים, דהני לאו בני הקנאה הם, ואף אם כונת הקנאה יש כאן, ומעשה קנין יש כאן, מ"מ לא מהני הקנאתם.

אך אף דאין הם בני הקנאה נראה פשוט דבמתנה מועטת מותר לקבל מהם ואין כאן חשש גזל, דאין גזל אלא בנוטל דבר נגד דעת הבעלים או שלא מדעתם, אבל אלה אף שאין להם גמר דעת להקנות יש להם דעת מספקת ליתן רשות לאכול משלחנם בדבר המקובל בין הבריות, כך נראה ברור לענ"ד.

ולפי"ז נראה דהאוכל ממצת חשו"ק אין בו פסול מצוה הבא בעבירה, אך מאידך אינו יוצא יד"ח כיון שאין המצה שלו, ודו"ק בכ"ז.

ו

וראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סימן א' שכתב דהאוכל ממצת חשו"ק יצא יד"ח לפי דברי האמרי בינה דבמצה בזכות אכילה סגי, אך כבר ביארתי לעיל את הנלענ"ד שלא כדבריו.

ובבית האוצר להגר"י ענגיל (אות א' סימן קנ"ז) כתב דשאלה זו אם אורח אוכל משלו או משל בעל הבית נחלקו בה רש"י והר"ן בנדרים ל"ד ע"ב. וז"ל הגמ' שם.

"בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא: ככרי עליך, ונתנה לו במתנה, מהו? ככרי אמר לו, כי איתיה ברשותיה הוא דאסור, או דלמא עליך אמר ליה, עילויה שויתיה הקדש? א"ל: פשיטא, דאע"ג דיהבה ליה במתנה – אסור. אלא ככרי עליך לאפוקי מאי? לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב? א"ל: לא, לאפוקי דאי אזמניה עלה".

ושני פירושים נאמרו בדברי רבותינו הראשונים בביאור סוגיה זו.

רש"י פירש דאם הזמין חבירו לאכול אצלו ושוב אמר ככרי עליך אין מה שניתן בסעודה בכלל האיסור כיון שכבר נתנו לחבירו. ומדבריו הוכיח הגרי"ע דכל שנתן לחבירו לאכול קנה חבירו.

והר"ן פירש דאף אם באוסר ככר שלו על חבירו אמרינן דאם נתנו לו במתנה מותר דלאו דידיה הוא, אם הזמין חבירו לאכול אצלו אסור דבההוא שעתא של בעה"ב הוא. ומדבריו הוכיח הגרי"ע דאף בשעת אכילה אינו אוכל את שלו אלא משל בעה"ב הוא אוכל.

אך לענ"ד אין ראיה לא מרש"י ולא מהר"ן לא לכאן ולא לכאן.

דלכאורה יש לתמוה לפרש"י דאף אם דעת בעה"ב ליתן לאורח את המזומן לסעודה, במאי קנאו, והלא עדיין לא נטלו לידיו ובמה נעשה שלו כיון שלא עשה בו קנין. אלא ע"כ דאף שלא קנאו, מ"מ אמדינן דעת הנודר שלא התכוין לאסור על האורח את מה שכבר נתן לו לאכול. ואין הלכה זו תלויה בבעלות ובקנין, אלא בהבנת דעת הנודר וכונתו.

וכיוצא בדבר נראה גם בדעת הר"ן, דאף שברור שהמזמין חבירו לאכול אצלו נותן לו את מאכלו במתנה גמורה, מ"מ בדעת הנודר שונה זה מהנותן מתנה לחבירו וחבירו נוטלה לביתו ועושה בה כל שימוש שירצה, ואף אם אמדינן דעת הנודר שלא אסר את ככרו על חבירו אלא כל עוד הככר שלו אבל לא כשנתנו לו, מ"מ אמדינן דעתו שאסר עליו אי אזמניה דבדעתו הוי כאילו מאכילו משלו כיון שיושב הוא על שלחנו ולחמו הוא אוכל, ודו"ק בזה.

אמנם לכאורה יש ראיה להבנת השפת אמת מדברי הרשב"א בב"מ פ"ח ע"א, דהנה הקשה שם למה גזרו על הדמאי והלא הוי ספיקא דרבנן דלקוח הלא פטור מן המעשרות, ואם עם הארץ נתנו לו הרי מה"ת פטור הוא מן המעשרות ולמה החמירו בספיקו. ותירץ דאם הזמינו על פירותיו אין פטור לקוח. ולכאורה מוכח מדבריו דאורח אוכל משל בעל הבית ולא משל עצמו.

אך לענ"ד נראה טפי דאין מדברי הרשב"א סתירה בהכרח לדברינו הנ"ל, אלא כונתו דאף דודאי האורח אוכל את שלו ובעל הבית נתנו לו במתנה גמורה מ"מ אין בזה פטור לקוח, דאין לקוח אלא במה שקנה אדם מחבירו בדרכי המכירה והמתנה המקובלות, שבהן אדם מוכר או נותן מתנה לחבירו לכל שימוש שהוא, והדבר עובר מרשות לרשות ע"י קנין כמנהג המקח והממכר, אבל כאשר כל הקנין אינו אלא בשעת האכילה, וכל דעת המקנה וכונתו אינה אלא לצורך אכילה, כל כה"ג אין פטור לקוח, ודו"ק בזה.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

הגב על הנושא


לתחילת הדף