אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » זיוף שטר שאבד

זיוף שטר שאבד

שאלה:

ראובן הלוה כסף לשמעון, ועשו שטר המוכיח על הענין כמקובל. אולם עם הזמן ראובן איבד את השטר. ושאלתו היא כי מאחר שהוא חושש שמא שמעון יכחיש את ההלואה, האם מותר לו לזייף שטר כדי למנוע משמעון אפשרות להכחיש.

תשובה:

אין זה ראוי לשקר ולזייף שטר חדש, גם במחיר הפסד, כלומר, גם אם יש חשש שחבירו יכפור בהלוואה.

מקורות:

ראשית עלינו להבהיר, כי למרות שמדת האמת גדולה מאד, כפי שאנו רואים הרבה בדברי חז"ל, מ"מ אין איסור מפורש על שקר, אלא בבית הדין, וגם הפסוק "מדבר שקר תרחק" נאמר על איסור שקר בבית הדין, וכמשמעות הרמב"ם הלכות טוען ונטען פט"ז הלכה י' "ועל דברים אלו וכיוצא בהן הזהיר הכתוב ואמר מדבר שקר תרחק", וכן הוא בהלכות סנהדרין פכ"א הלכה ז' ובשניהם מדבר הרמב"ם על עניני שקר בביה"ד. וכן הוא בדבריו הלכות עדות פרק י"ז הלכה ו'. ועיין בספר יראים רל"ה.

ומכאן צדדי השאלה הם כך: מצד אחד ודאי יש כאן שקר ואסור לאדם לשקר בביה"ד ובאופן זה סיכוי גדול יש שיגיע הענין לביה"ד. ואפילו שיש סיכוי שהוא יפסיד ממונו, אל לו לשקר כשם שאסור לאדם לעבור על שאר איסורים כמו שבת וכד' אפילו שהוא יפסיד את ממונו, וכמאמרם: במצוות לא תעשה יש לו לו להוציא כל ממונו כדי לא לעבור. או שמא אין איסור לשקר כדי להציל את ממונו. ומאחר שכל כוונתו הוא רק להציל את ממונו ולא לאפשר לשמעון לחמוק ממחויבותו מותר לו לזייף שטר.

אמנם בבבא בתרא הגמ' עוסקת בדיוק במקרה כזה, שאדם איבד שטר, וזייף שטר אחר במקומו. אולם שם הדיון הוא האם ניתן לגבות עם שטר זה או לא, לאחר שהודה כי הוא מזוייף, ולא דנו שם האם כשר וישר ומצד המלוה לעשות זאת לכתחילה

בשבועות לא,א מצינו דוגמא לשאלה זו: "מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. ומנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו תלמוד לומר – מדבר שקר תרחק".

כלומר, למרות שבשני מקרים אלו בכוונתו רק להציל את ממונו בכל זאת אסור לו לאדם לשקר בבית הדין. שנאמר, "מדבר שקר תרחק". דין זה הובא בש"ך בתחילת סימן עה: "אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אע"פ שהוא זכאי, כגון וכו' ולא ידעתי למה לא הזכירו הטור והמחבר בשום מקום דינים אלו".

אלא שמנגד, מצינו ביומא (פג,א) רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו חפץ אצל אדם פלוני, וכשבאו לדרוש את החפץ, אמר להם – להד"ם. אח"כ באו לביתו, ונתנו איזה סימן לאשתו, ואמרו לה, כי בעלה אמר שתתן להם את החפץ, וקיבלהו מידה. הרי מבואר, כי מותר לשקר ע"מ לקבל את כספו בחזרה.

וראה עוד בכתובות כא,א בענין קיום שטרות, שיכול אחד העדים החתומים על השטר לחתום את חתימתו על "חספא" ובי"ד יכירו אם אכן זהו כתב ידו המופיע על השטר. ומסיימת הגמ' שם "ודוקא אחספא אבל על מגילתא לא משום שיש חשש שמא יאבד את החתימתו, ואדם שאינו הגון ימצא, ויבוא לגבות עם שטר זה, שהרי כתוב הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנסכים בני חורין. דהיינו שיוכל לגבות.

והקשה הריטב"א, לשיטת הרמב"ם שאדם נאמן לטעון פרעתי נגד כתב ידו, מדוע צריך לחשוש לזה. הרי, אם מאן דהו יתבע אותו עם שטר כזה, יוכל לטעון נגדו פרעתי ויהיה נאמן. ועיי"ש מה שתירץ. כלומר מבואר בדברי הריטב"א כי מותר לשקר בבית הדין כדי להציל את ממונו, מאדם שנטפל עליו בשקרים.

וצריכים אנו לבאר מה החילק בין זה לבין ההוא שנושא בחבירו מנה, ובביה"ד טען עליו מאתים, שאסור לנתבע לשקר ולכפור הכל, אלא עליו לומר את האמת למרות שהתובע גורר אותו לשבועה שלא כדין.

ובספר משפט הצוואה עמוד סג ביאר, כי באמת אין איסור לשקר בבית הדין. אלא האיסור הוא לעוות את הדין ומשום כך אסור לכפור בבית הדין כדי שלא יגלגל עליו שבועות וכו' משום שהוא גורם לעוות את הדין ולפטור אותו למרות שהוא חייב.

אבל אם הוציא מאן דהוא כתב ידו המוכיח על חוב כלפיו, ותובעו לשלם הסך הכתוב בו, והוא עצמו יודע כי הוא פטור משום שמעולם לא לוה, אלא שיודע כי לא יהיה נאמן בביה"ד אלא רק בטענת פרעתי. יכול לטעון גם פרעתי משום שאין כאן עיוות הדין, כי האמת הוא שהוא פטור. ואין זה משנה בדיוק מהו הנימוק.

וכך דייק שם מדברי הרמב"ם פרק ט"ז מטוען ונטען הלכה ט': "אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו כיצד היה נושה בחבירו וכו". הרי שדקדק הרמב"ם כי הענין הוא לא לעוות את הדין בביה"ד. וכן באמרם מנין לשלשה שנושין באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים מעידים לו. ג"כ יש בזה משום עיוות הדין שגורם לבית הדין לקבל עדות של שקר.

בשו"ת חוות יאיר סי' טו בתוך דבריו: "צ"ע אם ראובן מבקש מלוי שיעיד לו נגד שמעון עדות אמת רק שלוי יודע שפסול הוא מחמת נגיעה או קורבה או מחמת עבירה רק שהב"ד לא ידעו אם רשאי להעיד". "ואם תאמר, הלא ק"ו הוא ממה שאמרו רבתינו ז"ל מקרא דמדבר שקר תרחק שלא יצטרף את חבירו שיודע בו שהוא רשע להעיד וא"כ ק"ו בעצמו ע"כ נפרש שם שר"ל שלא יצרף עמו להיות אצל הדבר לעד או לחתום שטר ובזה אפשר דק"ו אם יודע בעצמו ובכה"ג נמי מיירי חזרה דמועלי שבועות דבגמ' ובח"מ סימן לד סעיף ל"ג מש"כ אם כבר ראה וזה מבקש ממנו שיעיד".

ודבריו הובאו בפתחי תשובה שם. ועוד הביא שם דברי האורים סי' כח סק"ג שחילק בין פסול קרוב שהוא פסול בעצם, לכן אסור לו לבוא ולהעיד אפילו עדות אמת. אבל פסול מחמת עבירה או מחמת נגיעה שאין הפסול אלא רק משום חשש משקר, וכיון שהוא עצמו יודע כי אמת בפיהו, מותר לו לבוא ולהעיד.

ומבואר, כי אם הוא עד פסול אסור לו לבוא להעיד בביה"ד [במקום שאין יודעים על פסלותו] אע"פ שהוא עצמו יודע שאמת בדבריו. [אא"כ אין הפסול הוא בעצמותו, אלא רק משום חשש משקר, וכיון שהוא עצמו יודע כי אינו משקר יכול הוא להעיד]. והטעם כנזכר, כי למרות שהוא מעיד עדות אמת, כיון שהוא עצמו עד פסול שאין לבית הדין לקבלו, ואין להם לדון על פי דבריו, אסור לו להעיד מאחר שזה נחשב הטעיית הדין למרות שהצדק יותא לאור, כיון שאין לביה"ד לקבל עדות מעד זה כלל.

אלא שאין דין זה מוסכם על הכל. ובשו"ת הרשב"א ח"ג סימן פא מצינו שנשאל, בכגון זה, האם מותר לשקר בביה"ד כדי להוציא דין לאמיתו של דבר. ואף הביא השואל הסוגיא הנ"ל בב"ב בדין אדם שזייף שטר כראיה אולי שמותר לזייף בביה"דה לצורך הוצאת האמת לאור.

ועל כך השיב לו הרשב"א: "חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא ואפילו במקום פסידא, דכתיב "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. וגדולה מזו אמרו בפרק שבועת העדות, שאפילו באומר אמת, אלא שהדבור אינו על אותו דרך שאמרו, אסרו, וכדאמרינן התם מנין לשלשה וכו' (כמבואר לעיל)". וסיים הרשב"א אלא ודאי שנוי השקר ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז". ע"כ לשונו של הרשב"א.

ודבריו ברורים שלדעתו אין לשקר כלל בביה"ד אפילו במקום הפסד. ואף הביא ראיה לזה מהסוגיא בשבועות הנ"ל. ולא חילק כנ"ל בין שקר בביה"ד לבין עיוות דין.

יתרה מזו צריכים אנו להעיר, שהרשב"א לא ציין את הפסוק מדבר שקר תרחק כמו שמבואר בגמ', אלא הביא את הפסוק "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב". ופסוק זה אינו מדבר רק על איסור שקר בביה"ד.

אכן בקובץ שיעורים (ב"ב אות קפז) למד מדברי הרשב"א אלו, לגבי השאלה הנידונת כאן: "ואם מוציאים עליו שטר מזוייף, אסור לו לזייף שוברו כנגדו".

וכך מבואר גם בשיטה מקובצת בבא מציעא יג,ב שהביא את דברי התוס' בסוגיא שם הדנים לגבי טענת מזוייף של הנתבע כנגד שטר חתום בידי עדים שמוציא התובע מולו, וכתבו שם התוס' כי ודאי שיכול אדם לטעון על כך מזוייף, שהרי אם לא כל אדם יוכל לזייף שטר על חבירו ולהוציא ממנו כסף.

ועל כתב כתב שם בשיטה מקובצת: אולי אכן אין לטעון מזוייף מול שטר חתום בעדים, ויש לומר כי אין חשש שאדם יזייף שטר משום שהנתבע יוכל כמו כן לזייף שובר כי כבר פרע את החוב. ודחה קושיא זו: "ועוד, דשמא אין רוצים לעשות שקר, והכי פירושו לא שבקת חיי [לא הנחת חיים] לכל הרוצים לעשות כדין". הרי שלדבריו, אלו הרוצים לעשות כדין אין להם לזייף שובר גם אם מוציאים נגדם שהם יודעים בודאות כי הוא מזוייף.

אולם אפשר ג"כ, כי אין כוונתו שיש איסור לזייף שובר במקרה כזה, דהיינו איסור שקר בביה"ד – מדבר שקר תרחק. אלא שאין זה מן הראוי, ולכן אנשים "הרוצים לעשות כדין" כוונתו לאנשים הנמנעים מלעשות דברים שאינם ראויים גם אם הם מותרים.

ודוגמה לזה מצינו לענין קנין "אודיתא" המבואר בפוסקים שאדם המודה שדבר זה אינו שלו אלא של חבירו הודאתו תקיפה משום הודאת בעל דין כמאה עדים. אולם יש דעה בפוסקים שהודאתו זו יכולה גם לפעול כמעשה קנין – זאת אומרת למרות שאנו יודעים בבירור כי הדבר שהודה כי אינו שלו אכן שייך לו, מ"מ מעכשיו כיון שהודה עובר הדבר שרשות מי שהודו לו. ואין כאן המקום להאריך בכל עינייני קנין "אודיתא".

ובגיטין דף יג מובא כי ראו חז"ל שאין מעשה קנין שיכול לאפשר מכירת חוב לאדם שלישי – [ראובן חייב לשמעון כסף, ועתה רוצה שמעון להעביר את החוב ללוי כדי שראובן יהיה חייב ללוי באופן ישיר]. לכן תיקנו קנין הנקרא "מעמד שלשתן". ושוב, כאן אין המקום לבאר קנין זה.

והקשו שם התוס', מדוע אין אפשרות להקנות חוב, הרי יכול להודות כי החוב שייך ללוי, וממילא יקנה זאת בקנין "אודיתא". והמהרש"ל בספרו חכמת שלמה כתב לתרץ: "יש לומר משום דשיקרא הוא ודבר שקר לא יכון לנגד עיניו וחכמים הרחיקו זו המדה כמה פעמים משום דמחזי כשקרא, תקנו מעמד שלשתן שיהיו כל הקנינים על פי הדעת והאמת".

לסיכום נראה, כי גם אם מותר לשקר בביה"ד באופן שאין בזה עיוות הדין כמבואר לעיל, אין זה מן הראוי כפי המבואר בשיטה מקובצת ובמהרש"ל. אלא שיש להעיר מדברי הגמ' במסכת יומא להובא לעיל, כי שני תנאים גדולים – רבי יהודה ורבי יוסי שיקרו לאשת השומר שלהם כיון שהכחיש כי קיבל מהם פקדון. ואפשר כי דבר זה לא יגיע לביה"ד מותר לשקר אפילו לכתחילה, מול טענת הכחשה של הזומם לגנוב להם את כספם.

הגב על הנושא


לתחילת הדף