אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » חולה הניזון דרך הוריד

חולה הניזון דרך הוריד

בענין אדם שהוציאו לו בניתוח כמעט את כל המעיים עקב נמק והוא ניזון באופן מוחלט ע"י עירוי דרך הוריד, ונפשו בשאלתו האם הזנה זו יש לה דין אכילה לגבי ברכת הנהנין, מאכלות אסורות, יום הכיפורים וכדו' שאר דיני תורה.

הנה עם התקדמות הרפואה והטכנולוגיה בדורות האחרונים יש דרכים שונות להזין את הגוף ולספק לו צרכיו שלא בדרך אכילה, כגון אינפוזיה, החדרת מזון לקיבה דרך צינורית (צנתר או PEG), החדרת צינורית דרך הגרון (זונדה), או חוקן, ויש לעיין בכל אלה אם יש בהם דין אכילה.

וכבר דנו גדולי האחרונים בשאלה זו, וכיון שיש לי בזה הרהורי דברים, אבאר בקיצור את הנלענ"ד.

הנה בחולין ק"ג ע"ב נחלקו ר' יוחנן ור"ל אם הנאת גרונו בעינן במאכ"א או הנאת מעיו, ויש שתי נפ"מ בדבר, באכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו, לר"י דסגי בהנאת גרונו חייב דהרי נהנה גרונו בכזית, אבל לר"ל דבעינן הנאת מעיו פטור דמעיו לא נהנו מכזית, ולגבי בין החניכיים אם מצטרף לשיעור כזית, לר"י דחייב על הנאת גרונו גם מה שנשאר בין החניכיים מצטרף כיון דיש בו הנאת גרונו, ולר"ל דצריך הנאת מעיים פטור דבבין החניכיים ודאי אין הנאת מעיו.

וכתב באחיעזר ח"ג סי' ס"א לחדש דאף דלר' יוחנן חייב על הנא"ג אף בדליכא הנאת מעיו וכמבואר מדברי הגמ' דחייב כנ"ל, מ"מ לר"ל לא סגי בהנאת מעיו אלא צריך גם הנאת גרונו, ומתוך כך כתב לגבי החדרת מזון לקיבה דרך החלחולת (חוקן) דאין בו דין אכילה לכו"ע אף דיש כאן הנאת מעייו כיון שאין בו הנאת גרונו, ולא רק לר' יוחנן אלא אף לר"ל צריך גם הנא"ג, ולדרכו כתב עוד, דאף שחידש החת"ס בשו"ת או"ח סי' קכ"ז דביוה"כ מודה ר' יוחנן דבהנאת מעיו תלוי דיתובי דעתא בעינן מ"מ צריך אף הנא"ג ואינו חייב אם החדירו אוכל למעיו שלא דרך פיו, עי"ש.

והאחיעזר הוכיח יסוד זה ממה שחידש ר' יוחנן בפסחים כ"ד ע"ב דהאוכל מאכ"א שלכא"כ פטור ולא מצינו לר"ל שחולק עליו, ואת"ל דבהנאת מעיו לחוד מתחייב לא יפטר שלכא"כ, אלא ע"כ דבעינן נמי הנאת גרונו עי"ש.

וכעין דברי האחיעזר כתב גם המנחת חינוך במצוה שי"ג והוכיח דבכל אכילה צריך הנאת גרונו מהא דכרכו בסיב שלא יצא ידי חובת מצה כמבואר בפסחים קט"ו ע"ב, וגם מהא דאינו חייב אא"כ אכל כזית תוך כדא"פ אף דבהנאת מעיו תלוי בשיעור עיכול ולא בכא"פ עי"ש.

ולענ"ד יש בדבריהם עירוב תחומין וערבוב מושגים שאינם קרובים זל"ז, ואבאר.

הנה ברור לענ"ד דכדי להתחייב במאכ"א צריך שיתקיימו באכילה ג' תנאים: א. מעשה אכילה. ב. הנאת אכילה. ג. דרך אכילה. וכל שחסר אחד משלשת ענינים אלה אינו חייב, ואבאר:

א.       מעשה אכילה היינו בליעת המאכל דרך פיו ובית הבליעה, דזה הגדרת מעשה האכילה בפשטות ענינו.

ב.       הנאת אכילה, דכבר כתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת קפ"ז דבכל ענין מאכלות אסורות לא מעשה האכילה היא יסוד החטא אלא הנאת האכילה, וכבר הארכתי ביסוד דברי הרמב"ם בכמ"ק. (עיין מנחת אשר בראשית סי' מ"ד – מ"ו ויקרא סי' י"ח מס' פסחים סי' כ"ה ומס' ב"ק סי' כ"ד), ועוד דנתי דגם באיסורי ביאה מהות האיסור אינו במעשה אלא בהנאה, עי"ש.

ובגדר הנאה זו דהיינו הנאת אכילה נחלקו ר' יוחנן ור"ל אם הנא"ג היא או הנאת מעיו, ונראה פשוט דכשם שלר' יוחנן לא צריך אלא הנא"ג כך לר"ל לא צריך אלא הנא"מ דמהי"ת לחלק ביניהם, אלא דלכו"ע בעינן מעשה אכילה וכל שאין האוכל עובר בבית הבליעה כגון בהחדרת אוכל דרך החלחולת או בכרכו בסיב אין כאן מעשה אכילה ומשו"כ פטור ביוה"כ אבל אין זה ענין כלל למה שנחלקו ר"י ור"ל בהנא"ג והנא"מ.

ג. דרך אכילה, ענינו הנאת הטעם ועריבת המאכל דכיון שאין דרך בני אדם לאכול אלא את הערב לחיך כל שאין הנאה לחיך הוי שלא כדרך אכילה (כמבואר ברמב"ם פ"ה מיסוה"ת ה"ח).

אמנם יש ממאכ"א דחייב בהם אף שלא כדרך אכילה ככל הני שלא כתיב בהם לשון אכילה וכמבואר שם בפסחים, אך פשוט דאף בהני אינו חייב אלא על הנאת האכילה דהלא הרמב"ם חידש כל עיקר יסוד זה דחייב על הנאת אכילה במצות ל"ת קפ"ז שהיא לאו דבשר בחלב ולהדיא מבואר בפסחים שם דבב"ח חייב אף שלכא"כ כיון דלא כתיב בה לשון אכילה אלא ילפינן איסורה ממה דכתיב ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, ולכאורה תמוה דאם לא צריך דרך אכילה בבשר וחלב איך כתב הרמב"ם דכל עיקר האיסור בהנאת אכילה הוא, וע"כ דהנאת אכילה לחוד ודרך אכילה לחוד.

וביארתי לעיל סי' ה', דהנאת הטעם בחיך ענינו דרך אכילה, וגדר הנאת אכילה אינו אלא בהרגשת השביעה שהיא עיקר תועלת ומהות האכילה, ונחלקו ר"י ור"ל, אם בשביעת הגרון תליא מילתא או בשביעת המעיים, דהרגשת השביעה של האדם עיקרה ע"י שביעת המעיים, ומיעוטה אף ע"י שביעת הגרון, וכך ידוע ע"פ מדעי הטבע שתהליך עיכול המזון מתחיל בפה ובבית הבליעה. (וכבר מצינו גדר שביעת הגרון בסוכה דף מ"ט "ש"מ כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע" ועי"ש ברש"י דבשתיה הוי עיקר השביעה בגרון משא"כ באכילה דתלוי במעיים, אך מ"מ נראה כנ"ל דלדעת ר' יוחנן חייב על שביעת הגרון).

ולפי"ז נדחים דברי המנחת חינוך והאחיעזר, דדין שלכא"כ וכן כרכו בסיב אינם ענין כלל לר' יוחנן ור"ל שלא נחלקו אלא לגבי גדר הנאת אכילה, ואין זה ענין לגדר דרך אכילה או לכרכו בסיב שבו כבר נחלקו ראשונים ואחרונים אם הוי שלכא"כ (כלשון הר"ן פסחים קט"ו ע"ב) או שאין כאן מעשה אכילה (כדמשמע מדברי הרשב"ם שם), ודו"ק בזה.

ומתוך כך יש לדחות גם את מש"כ בשו"ת עמק שאלה להגאון מהרנוסטייפלא או"ח סי' י"ז לגבי מי שמזינים אותו דרך צינורית בצוארו דפטור אבל אסור ביוה"כ ובמאכ"א ככל שלא כדרך אכילה  שיש בו איסור דרבנן, ולהמבואר אין זה ענין כלל לשלכ"א אלא דבכה"ג אין כאן מעשה אכילה כלל ואף איסור דרבנן אין בו.

וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכ"ד במי שעשו לו חתך בגרון ומחדירים לו אוכל דרך שפופרת לתוך החתך שבגרונו, וגם הוא כתב דהוי שלא כדר"א ופטור אבל אסור, ואם יש בו ספק סכנה צריך להאכילו פחות פחות מכשיעור, ולענ"ד אין בזה מעשה אכילה כלל, ואינו ענין לשלאכ"א דאסור מדרבנן.

ובאגלי טל מלאכת טוחן סעיף ס"ב סק"ד כתב להוכיח דביוה"כ אינו מתחייב ע"י הנא"מ בלבד אלא צריך גם הנא"ג ממה שאינו חייב אם אכל סמוך לכניסת החג אף שכל המזון במעיו והוא שבע ממנו, ולענ"ד גם דבריו תמוהים דאם אכל לפני שפנה יום אין איסור כלל דאין כאן מעשה אכילה ביום הכיפורים, וראיתי שבשו"ת אבנ"ז או"ח סי' קכ"ג חזר בו ופקפק בראיה זו.

וע"ע שו"ת מחזה אברהם ח"א סי' קכ"ט שדן באחד שנשרף הקנה שלו בדברים חריפים והניחו לו הרופאים קנה של מתכת במקומו ודן לגבי דינו ביוה"כ וכתב דאף דביוה"כ תלוי בהנא"מ מ"מ כבר כתב המנ"ח דגם הנא"ג בעינן ומשו"כ אין בזה איסור, וכיוצ"ב כתב בדובב מישרים ח"ג סי' פ"ח לגבי הניזון ב"זריקה" (מן הסתם כונתו להזנה בעירוי תוך ורידי) דאין כאן הנאת גרונו עי"ש.

ועיין עוד באגלי טל שם כתב להוכיח דלגבי ברכת הנהנין תלוי רק בהנאת מעיו שהרי בברכות (י"ד ע"א) מבואר דמטעמת אין צריך לברך כיון שאינו בולע, עי"ש.

ולפי המבואר לעיל, כל דבריהם אינם ואין כל זה ענין למה שנחלקו ר"י ור"ל, דבכל הני גווני שאין בהם כלל "מעשה אכילה" שהיא בליעה דרך הגרון פשוט דלכו"ע אין איסור כלל לא ביוה"כ ולא במאכ"א, ופטור מברכת הנהנין, וכל מחלוקת ר"י ור"ל אינו אלא לענין הנאת אכילה שהיא הרגשת השביעה, אם בשביעת הגרון תליא או בשביעת המעיים, והנאת הטעם ענין אחר הוא, דהיינו דרך אכילה כמבואר.

ורק לדרכנו יש פשר ויישוב למה שהקשה הפמ"ג ביו"ד סי' צ"ח דכיון דמבואר דבין החניכיים מצטרף, הרי דיש הנאת גרונו גם ללא בליעה, וא"כ לכאורה יש איסור מה"ת אף ללא בליעה, ולכאורה כן גם לענין אכילת מצוה, ועי"ש שלא תירץ דבר. ובשו"ת כת"ס באמת כתב דלר' יוחנן יש איסור אכילה גם ללא בליעה כיון שיש בו הנאת גרונו, אך זה תמוה מאד ופשוט דללא בליעה אין לא איסור ולא מצוה מה"ת.

וביאור הדבר פשוט כנ"ל דמעשה אכילה אינו אלא הבליעה וללא בליעה אין כאן אכילה כלל, אלא דכיון דשורש ויסוד האיסור במאכ"א אינו במעשה אלא בהנאת האכילה וכמבואר לעיל מדברי הרמב"ם מסתבר דשיעור הכזית נקבע לא לפי המעשה אלא לפי ההנאה, וכיון דיש הנאת גרון אף בין החניכיים חייב הוא על אכילת כזית ללא ניכוי מה שנשאר בין החניכיים דלעולם מסתבר לקבוע את השיעור לפי שורש הדין ועיקר ענינו אף דפשוט דצריך שיאכל דהיינו לבלוע, ודו"ק כי סברא ברורה הוא.

ולפי כל זה נראה ברור דכל אופן וענין שבו ניזון האדם ללא בליעה טבעית דרך פיו כגון אינפוזיה, צנתר קיבה, זונדה, פתיליות דרך החלחולת וכדו', אין בהם דין אכילה כלל לא לענין יוה"כ, ולא לענין מאכ"א, אכילת מצוה, ברכת הנהנין בין לכתחלה ובין בדיעבד.

ואף שנתבאר שרבים מגדולי האחרונים הבינו כל סוגיא זו בדרך אחר, לענ"ד הדברים ברורים ופשוטים ללא כל פקפוק, וכך ראוי להורות.

אמנם נראה דיש להמנע ממאכ"א אף בכל אלה, משום חשש טמטום הלב, דכבר נתבאר במנחת אשר ויקרא סי' י"ח אות ה' דאף בענין שאין האדם עובר בעבירה כלל, מ"מ עצם החפצא דמאכ"א מטמטמת את הלב, וכיון דבמסתורין עסקינן לא נדע בבירור אם יש טמטום הלב כשאין כאן מעשה אכילה, דמ"מ האדם ניזון ומקבל חיותו ממאכ"א, ומשו"כ נראה דיש לנהוג בזה חומרא, אמנם אין זה אלא בראוי למאכל אדם, אבל אם החומר אינו ראוי למאכל נראה דאין בו שום איסור כלל.

ב

ולגבי שאלתנו, על אף שנתבאר דאין לתזונה זו דין אכילה כלל ופטור הוא מלברך, מ"מ כיון שברכות הנהנין מיסודות העבודה היא, עד שאמרו חכמים אסור לאדם ליהנות מעולם הזה ללא ברכה, ואם נהנה הוי כגוזל את המקום וכמועל בהקדש, וע"י ברכותיו נמצא האדם דבוק בשכינה דכל שעה מכיר טובה להקב"ה ומברך לשמו הגדול, ודאי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דברכות… ומשו"כ ראוי לו לאיש זה לשתות קצת מים או משקה אחר או לאכול מאכל קל לעיכול ולברך עליה לפני שהוא מתחבר לאינפוזיה לצורך "סעודתו".

ואף דלכאורה יש מקום להסתפק אם הוא יכול לברך דהלא כמעט אינו מעכל מזון משום שהוא חסר מעיים, אך באמת נראה דהנאת גרונו יש כאן והנאת מעיים יש כאן דמ"מ המזון נכנס למעיים דרך הפה ומתעכב במעיים זמן מה, ויש עיכול מועט בין בגרון ובין במעיים וסגי בכך לברך כנלענ"ד.

הגב על הנושא


לתחילת הדף