אתה נמצא כאן: דף הבית » מאמרים » חיוב השתיה והשכרות בפורים

חיוב השתיה והשכרות בפורים

חיוב השמחה בו נצטוינו בימי הפורים כמפורש במגילת אסתר (ט יט וכב) "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", גדול יותר משאר החגים והמועדים, וכמאמר חכמינו במסכת מגילה (ז' ע"ב) 'אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'. בהמשך מסופר שם על רבה ורבי זירא שעשו סעודת פורים ביחד, והתבסמו, ואז קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ימי הפורים ביקש רבה רחמים על רבי זירא והחייה אותו. כעבור שנה כשהגיעו שוב ימי הפורים אמר רבה לרבי זירא יבא אלי כבודו ונעשה שוב את נסעוד את סעודת פורים יחד, אמר לו רבי זירא לרבה איני רוצה להסתכן שוב שתשחט אותי תוך כדי הסעודה וההתבסמות, כיון שלא בכל שעה ובכל יום מתרחש נס, ויכול להיות שאם אכן כך יקרה לא תוכל להחיות אותי שוב. עד כאן דברי הגמרא בענין השתיה בפורים.

הדעות הסוברות שהחיוב 'לבסומי' הוא חיוב להשתכר

רש"י בגמרא שם מפרש שלבסומי פירשו להשתכר ביין, וכך פירשו רוב מפרשי הגמרא הראשונים והאחרונים. וכך פסק הטור (או"ח ריש סימן תרצ"ה) שצריך להשתכר. השולחן ערוך מביא להלכה (שם ס"ב) את לשון הגמרא "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו'", אבל הוא לא כותב במפורש שצריך להשתכר. אך כך משמע מסתימת דבריו, וכך הבין גם הרמ"א שכתב "ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך אלא ישתה יותר מלימודו וישן וכו'". וברור שהרמ"א הבין שהשולחן ערוך סובר שצריך לשתות הרבה עד שישתכר ולא ידע להבדיל בן ארור המן לברוך מרדכי, ועל זה כתב הרמ"א דאין צריך להשתכר עד כדי כך.

וכן פסק בספר המנהגים למהר"י טירנא מגדולי בעלי מנהגי אשכנז: "ומצוה לשמוח ולשתות ולהשתכר מאד בפורים שלא יכיר בין ארור המן לברוך מרדכי". וכן כתב בעל סדר היום (סדר פורים עמ' ר"מ) שלפי רוב הפוסקים הסבר דברי הגמרא הם כפשוטם, שצריך להשתכר. ובסידור של רבי יעקב מעמדין היעב"ץ שערי שמים (ח"ב, השער הי"ג שער הדגים, פ"ז סעודת פורים ומשלוח מנות, אות ו'-ז') כתב "שמעתי מאבי מורי הגאון ז"ל [ה'חכם צבי'] שהוא היה נוהג בבחרותו לקייים מצוה זו כמאמרה, שאין בדבר יוצא מידי פשוטו בענין המעשה וצפון בו סוד גנוז ליודעי חן, אך החלוש שמזיק לו השכרות פשיטא שאינו מחויב בכך, [גם לא המשתטה ביינו ואין בו מדעת קונו, ורבה דשחטיה לרבי זירא (שם), שאני דרב גובריה שהיה יכול להחיותו], וכו', ועל זה נאמר אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוין לבו לשמים (ברכות ה' ע"ב)".

גם בספר בינה לעיתים (ח"א דרוש א לשבת זכור) כתב שיש חיוב גמור לבסומי בפוריא, והיא מצוה פרטית ממצוות היום כפי הרמזים והסודות הנכללים בזה, והנמנע מלקיימה להיות הדבר מרוחק משכלו אין לו חלק בשארית ישראל בקבלת עול דברי רבותינו עליהם השלום, ע"כ. אמנם בהמשך דבריו הביא את דברי רבותינו הפוסקים שהסכימו להלכה שאין ראוי להשתכר, ואת דברי רבינו אפרים שדחה מההלכה את דעת רבא בגלל המעשה בו קם רבה ושחט את רבי זירא מחמת שכרותו, וביאר שם את דברי רבא באופן אחר "שלא יהיה בו כל כך מהקושי, וכו' שהחיוב האמיתי והנכון שיתבסם האדם ויעמיק עיונו בעומק הניסים שנעשו בו וכו' ולא יוכל להבחין ולתת איזה יתרון או הפרש בין הנס שנעשה בברוך מרדכי במעלת גדולתו, לבין הנס שנעשה בארור המן אשר נתקלל והושפל עד עפר", עי"ש".

דעת הרמב"ם –יש להשתכר עד שיירדם ויישן ואז לא יידע בין ארור המן לברוך מרדכי

הרמב"ם פוסק (פ"ב ממגילה הט"ו) "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". וכמקור לדבריו הביאו המגיד משנה (שם) והגהות מיימוניות (אות ב') את דברי רבא ש"חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[1]. ובלחם משנה ציינו בפשיטות את דברי רבא במלואם כמקור לדברי הרמב"ם. בדברי הרמב"ם מבואר שאכן צריך לשתות עד כדי שכרות שתביא אותו לידי הרדמות ושינה, ואותה שינה תביאהו לכך שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כלומר אין להשתכר שכרות גדולה כל כך שיטעה בין ארור המן לברוך מרדכי מתוך שכרות, אלא די בכך שישתה יותר מכדי לימודו וישתכר ויירדם מתוך שכרות, והשינה תביא אותו לידי כך שלא יבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. זו הפשטות בדברי הרמב"ם[2].

אמנם בעוללות אפרים (חלק ב' עמוד מ"ו מאמר ש"ט) לבעל הכלי יקר, כתב שלדעת הרמב"ם לא התירו רז"ל להשתכר כל כך, כי אם קצת יותר מכדי לימודו, וכן כתב הכל בו, ע"כ. ובדבריו מבואר שהרמב"ם סובר כדעת האורחות חיים והכלבו [שהובאו בהמשך בסמוך] שאין צריך להשתכר כלל, אלא די בכך שישתה קצת יותר מלימודו, ויירדם. אבל דבריו דחוקים שהרי הארחות והכלבו כתבו במפורש שאין להשתכר אלא שיתה קצת יותר מלימודו, ובלשון הרמב"ם נאמר פעמיים 'שישתכר וירדם בשכר', וברור שמצב זה נקרא לדעת הרמב"ם שכרות, אלא ששכרות זו לא תהיה גדולה כל כך, ודי בכך שתביאהו לידי הרדמות ושינה, כמבואר. [וראה בנימוקי יוסף על מסכת מגילה ז' ע"ב (מהדורת הרב בלוי) שנראה שלמד בדעת הרמב"ם שצריך רק להראות עצמו כאילו אינו יודע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, ולא שישתכר ממש].

ובערוך השולחן (סימן תרצ"ה סעי' ב') [אחר בקשת המחילה] הפריז על המידה וכתב שהרמב"ם סובר כדעת רבינו אפרים שדברי רבא ש"חייב איניש לבסומי עד דלא ידע" לא נפסקו להלכה, ולכן הביאה הגמרא את המעשה שרבה שחט את רבי זירא, לומר שדים זה ש"חייב איניש" אינו להלכה, וז"ל: אינו מובן לפי זה למה היה לה לש"ס לומר בלשון משונה עד דלא וכו', לימא חייב לבסומי עד שירדם. ולכן יותר נראה דאין כוונת הרמב"ם לפרש הגמרא כן, אלא שדחה מאמר זה מהלכה, כמו שכתב הר"ן בשם רבינו אפרים שכיון שמבואר בגמרא שאירע סיבה ע"י זה, עי"ש, נדחה זה מהלכה", עכ"ל.

דברי הערוך השולחן דחוקים בלשון הרמב"ם שכתב "ושותה יין עד שישתכר ויירדם בשכרות", ומפורש בדבריו שצריך להשתכר. וכמו כן דבריו נסתרים מדברי המגיד משנה וההגהות מימוניות שהבאנו לעיל, שהביאו כמקור לדעת הרמב"ם את דברי רבא שחייב איניש לבסומי, וברור שלדעתם הרמב"ם פסק את דברי רבא להלכה.

הרמ"א שכתב (שם סי' תרצ"ה סעיף א') "ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך אלא ישתה יותר מלימודו וישן וכו'". ומשמע שפסק כרמב"ם שעד דלא ידע יתקיים ע"י שינתו[3]. ומבואר בדבריו שלמד בדעת הרמב"ם שדי בכך שישתה יותר מלימודו, וכדעת הראשונים שהובאו להלן.

[ובספר מחיר ייין לרמ"א הביא שלושה ביאורים בענין "חייב איניש לבסומי" בדרך דרש. ובביאור השלישי שיש להשתכר כל כך עד שיהיה שיכור כלוט, ובכך ירויח שאם יעבור על עבירות ייעשו הדברים מתוך אונס גמור, עי"ש]

דעת הראשונים שהחיוב הוא לשתות יותר מהרגלו ולא להשתכר

רבי אהרן מלוניל בספרו אורחות חיים (הל' מגילה ופורים אות ל"ח) והכל בו (סי' מ"ה) כותבים שאין לפרש את דברי הגמרא כפשוטם שצריך להשתכר, מפני שהשכרות היא איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, כי הוא מביא לדברים הגרועים ביותר, גילוי עריות ושפיכות דמים וכו'. ולכן כתבו שכוונת הגמרא לומר שצריך כלך אדם לשתות יותר מממה שהוא רגיל מעט, כדי שירבה לשמוח ולשמח את האביונים, ולנחם אותם ולדבר על לבם וזו היא השמחה השלמה. שיטה זו הובאה בבית יוסף ובדרכי משה הארוך (שם סי' תרצ"ה).

גם בנימוקי יוסף על מסכת מגילה (שם) כתב שאין חובה להשתכר, לדעתו החיוב הוא לומר מילי דבדיחותא עד שיחשבו שהוא אינו יודע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. וה לשונו  "אין הכוונה להשתגע ולהמשך אחר קלות ראש ושחוק, שאין זו שמחה אלא הוללות, ולא תיקנו אלא למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אינשי דלא ידע".

כעין דבריו מצינו במהרש"א (בבא מציעא כ"ג ע"ב) שכתב לגבי הא דאיתא בגמרא שם דבהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו, במסכתא בפוריא ואושפיזא, ובהסבר פוריא מצינו ביאורים ברש"י ובתוס'. והמהרש"א מבאר שהכוונה לפורים, דתלמיד חכם יכול להעמיד פנים של שיכור שאינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, אף שבאמת אינו מבוסם כל כך. כלומר גם לדבריו צריך התלמיד חכם לעשות את עצמו כאילו אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, ולא להגיע באמת למצב זה.

וכבר בספר הראבי"ה (ח"ב מסכת מגילה סי' תקס"ד) מקדמוני הראשונים כתב שאף שיש ענין להשתכר, דין זה אינו רק למצוה [לכתחילה] ואינו לעיכוב. דברי הראבי"ה הובאו ע"י הראשונים גדולי בעלי מנהגי אשכנז וביניהם בספר מנהגי רבי מורינו שלום מנוישטט (סימן קלא) "אמר לי מהר"ש ז"ל שכתוב באבי העזרי [הראבי"ה] שמה שכתוב שיש להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, זהו דווקא למצוה, אבל אם ירצה יכול לשתות שלא ישתכר". ובמהרי"ל (מנהגים, הלכות פורים) נאמר "שאלתי את פי מהר"י סג"ל אם כן צריך להשתכר ביותר, והשיב אלי דהכי פי' דברוך מרדכי וארור המן הם עולין בגימטריא בשוה. ובקל ישתכר אדם דטועה לכוון מניינם, ואמר שכן הוא בספר אגודה. ואמר מהר"ש שכתב באבי העזרי דוקא מצוה לבסומי ולא חיובא". [פירוש זה שהחיוב הוא לשתות עד שיטעה בכך שלא ידע שהגימטריא של 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי' שווה נכתב גם ברבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב י חלק א דף סב טור ג)

התיחסות ארוכה לדעות הללו הובאה בספר אבודרהם על פורים  שכתב את הדעת השונות, ובסוף דבריו הסביר את דעת הסוברים שיש להשתכר, ויישב את דעתם. וזה לשונו "יש מפרשים עד שיתחלף לו המן במרדכי ומרדכי בהמן. ויש מפרשים כי ארור המן עולה למנין [גימטריא] ברוך מרדכי. ור"ל עד שלא ידע לכוין החשבון, ובעל המנהגות כתב ונראה בעיני שפיוט היה שעל הבית האחד עונין ארור המן ועל הבית האחר עונין ברוך מרדכי וצריך צילותא שפעמים שאין אדם מתכוין וטועה. והרב ר' יצחק עשה פייט בדוגמא זו. או שמא מפני שלא היו רגילין לשתות יין כדאמרינן בירושלמי (פסחים פ"י) רבי יונה שתי ארבע כסי בלילי פסחא וחזיק רישיה מדפסחא ועד עצרתא. רבי יהודה ב"ר אלעאי שתי ארבע כסי וחזיק רישיה עד בי חגא ועל כן היו מתבסמין ומרגישין במעט יין, אבל אנחנו שרגילין בו ואין אנו משתכרין מהרה אין לשתות יין כל כך, ע"כ.

האבודרהם ממשיך "ואם תאמר האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. ויש לומר מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין שנאמר (אסתר א, י) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי וגו'. ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה שנאמר (שם ב, יח) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגו'. וכן ענין המן ומפלתו על ידי משתה היין היה. ולכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין". עד כאן לשונו של האבודרהם.

המסקנא להלכה

דעת השו"ע שצריך להשתכר, ודעת רמ"א שישתה יותר מהרגלו

השו"ע כאמור סתם דבריו והעתיק את לשון הגמרא "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומסתימת מדבריו משמע שצריך להשתכר ממש, וכדעת הטור.

והרמ"א כאמור פוסק שאין צריך להשתכר ממש, ודי בכך שישתה יותר מלימודו, וכעין דעת הראשונים הנ"ל, וכך למד בדעת הרמב"ם, וכנ"ל.

הפרי חדש מחכמי הספרדים, אף שבתחילת דבריו חלק על רבינו אפרים, וסבר שמעיקר הדין צריך להשתכר, כתב בסוף דבריו כתב "ומיהו עתה שהדורות מקולקלים, ראוי לתפוס סברת רבינו אפרים ז"ל, ושלא לשתות אלא מעט קט יותר ממה שמורגל ביום טוב, ובזה יוצא ידי חובתו, כיון שכוונתו לשמים כדי שלא להכשל ח"ו בשום מקרה רע, וישא ברכה מאת ה'".

החיי אדם (סימן קנ"ה סעי' ל') מוסיף ביאור לכך שחייבו לשתות יין בפורים, שכיון שכל הנס היה על די יין חייבו חכמים להשתכר, ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול. והוסיף שאם הוא מרגיש בעצמו שהוא יכול להכשל מלקיים מצוה כלשהי, כגון נטילת ידים, ברכות, ברכת המזון, מנחה, או מעריב וכדומה, או אולי הוא יתמכר להתנהגות קלת דעת, בכהאי גוונא טוב יותר שיתנזר משתיה מרובה וכו' (דבריו הובאו בביאור הלכה סימן תרצ"ה סעי' ב' ד"ה עד).

דעה נוספת

שיטת רבינו אפרים מהראשונים שאין הלכה כדברי רבא ש'חייב איניש לבסומי'

הבית יוסף הביא את שיטת רבינו אפרים מהראשונים שהובאה בר"ן, שהגמרא הביאה בכוונה בסמיכות ל'חייב איניש לבסומי' את מעשה שקם רבה בסעודת פורים ושחט את רבי זירא לומר שחיוב זה נדחה מההלכה ואין צריך לשתות לשוכרה בפורים. הר"ן אינו מבאר האם לדעת רבינו אפרים יש חיוב לשתות אך אסור להשתכר, או שאסור כלל לשתות.

דעה זו הובאה גם במאירי (מגילה ז' ע"ב), והוא כתב במפורש שלדעת רבינו אפרים אין להשתכר וז"ל: "חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר, ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו. ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים. ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בין ארור המן וכו' הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגלה ארור המן ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארורה זרש, וכן שצריך לומר חרבונה זכור לטוב. ואמר שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר, אלא שכבר נדחית לדעתינו כמו שביארנו, עכ"ל המאירי.

והב"ח כתב שאף לדעת רבינו אפרים צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב לבו במשתה ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, אבל יקפיד שתהיה דעתו עליו, ולא יגיע למצב של איבוד הדעת.

אך כאמור בדברי השו"ע והרמ"א נפסק להלכה החיוב 'לבסומי' בפורים וברור שחלקו על רבינו אפרים.

חידוש האחרונים

השל"ה ויסוד ושורש העבודה האוסרים להשתכר בפורים, ביסום אינו שכרות

בשל"ה (תורה שבכתב שובבי"ם ת"ת [פרשת תצוה, אות ה']) "השכרות הגדול אינו נקרא בסומי, רק מבוסם נקרא מי שאינו שיכור כל כך. על כן אני אומר שאדרבא באמרם זה הזהירנו באזהרה שלא נשתכר כל כך, רק חייב איניש לישאר מבוסם, רק רשאי להיות שכור היינו כשלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, וזהו דבר בלתי אפשר כמו שהקשיתי, ממילא יהיה קיים הדבר שמחויב לישאר מבוסם, כי התנאי בטל והחיוב קיום, ודו"ק היטב", עכ"ל. כדברי השל"ה כתב גם האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור בהסכמתו לספר פסקי תשובה לרבי אברהם פיוטרקובסקי, בשם החדושי הרי"ם שיש חילוק בין שכרות לבסומי, וכתב שאין חובה להשתכר.

בספר יסוד ושורש העבודה (שער י"ב פרק ז') נכתבו הדברים באריכות, לדבריו יש חן מיוחד ולכן נביא אותם במלואם. זה לשונו: "אחרי ככלות סעודתו וברך ברכת המזון, יקיים גם כן החיוב מדינא דגמרא הקדושה שאמרו (מגילה ז' ע"ב) "חייב אינש לבסומי בפוריא". והנה דקדקו חכמי הגמרא בלשונם הצח והקדוש ואמרו לבסומי ולא אמרו חייב אינש להשתכר בפורים. אך הוא כמו שכתב הבית יוסף בטור סי' תרצ"ה בשם רבינו אפרים וא"ת וז"ל בקיצור חייב אינש לבסומי בפורים לא שישתכר שהשכרות איסור גמור הוא ואין לך עבירה גדולה מזו כו', אך שישתה יותר מלמודו מעט, עכ"ל. וגם האר"י ז"ל בכוונת השתיה ביום זה על דרך הסוד כתב באר היטיב בלשונו הקדוש ולא ישתכר אלא יתבסם כו'.

גם זאת זאת יש להוכיח על פי שכל פשוט שאין כוונת הגמרא הקדושה שישתכר חלילה, כי הנה כל בעל שכל יודה ויכיר האמת במה שאמרו במגילה "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" שחייב אדם להיות שובע שמחות בפורים, אין הכוונה על שמחת הוללות של רשות, כי אין טוב לאדם לפני האלוקים כי אם לשמוח בשמחה של מצוה, אך הרצון בזה הוא על שמחה של מצוה, לשמוח ביוצרנו ובוראנו יתברך שמו, נגילה ונשמחה בו, נזכירה דודיו מיין שיש לנו אלוה ופטרון כזה שעומד בתמידות למלט נפשנו מיד כל העריצים המבקשים את נפשינו, ומגודל שמחת לבו באלוקותו יתברך שמו ויתעלה יתן במחשבתו הודאה עצומה לבוראנו יתברך שמו על הנסים הגדולים והנפלאות שעשה עמנו בימים ההם בזמן הזה, אך יש מבני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון אשר ירבו עצבותם ולבם דוה עליהם כל היום מחמת איזה דאגה וצער ואינם יכולים לדחות הצער מלבותם לשמוח שמחה של מצוה, והנה היין ישמח לבב אנוש, וכן כל משקה המשכר על כן חייבונו חז"ל להיטיב לבו ביין ובכל משקה המשכר, ועל ידי זה דאגה בלב איש ישחינה מדעתו, כדי שיוכל להכניס בלבו שמחה של מצוה הנ"ל.

והנה אם האדם שותה משקים המשכרים מעט יותר משיעור למודו, הוא שמח וטוב לב וכל דאגותיו נשכחו ממנו ושורה בלבו רק חדוה ושמחה כידוע, ובזה מקיים ימי משתה ושמחה, וגם משיעור שתיה הראויה הנ"ל יכול גם כן לקיים אזהרת הגמרא הקדושה שיתבסם כל כך עד דלא ידע בין ארור המן כו', כי החוש תעיד על זה כששותה מעט יותר מכדי הרגלו ונכנס משקה המשכר בראשו נכנס יין יצא סוד ומרבה דברים מה שלא היה בהרגלו וטבעו מקודם, וברוב דברים לא יחדל פשע הטעות כי בדרך הטבע יכול אז לטעות בדבריו, וממילא יוצאים מפיו דברים הפכיים ויכול גם כן לטעות בין ארור המן לברוך מרדכי, אבל לא כן יתהלך במישרים כי יתן בכוס עינו לשתות יותר מכדי שיעורו הרבה, כי אז היין בגוד יבגוד ומערבב שכלו ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו להבחין מה יום מיומים, היום הזה אם הוא תשעה באב או פורים, כי לא ידע האדם את עתו אם עת לשחוק או עת לבכות, וכדגים הנאחזים בפח כהם יוקשים בני אדם נופל מלא קומתו ארצה שוכב כאבן דומם ולא ידע אם הוא בין החיים או בין המתים בקבר, הן אלה קצות דרכי גבר אשר עברו יינו, גם משכרות גדול כזו הכה ופצוע פצע וחבורה ומכה טריה באיזה אבר.

גם כי יבא האדם לכמה קלקולים ומכשולים הוי על הוי יקרא מעוות לא יוכל לתקון מה שעובר, כי בשכרות כזה בודאי יום פנה ולא יתפלל לעת מצוא תפלת המנחה, עד הערב, ואפשר גם תפלת מעריב לא יעלה על לבו להתפלל, ובבוקר תאמר מי יתן ראשי קלני מראשי משכרות יום אתמול, ואין עומד להתפלל מתוך כובד הראש גם תפלת שחרית בכוונה.

ועתה בנים קדושים ידידי השם ושאהבה נפשי הגידו לי איך יעלה על לב שום בר שכל שחז"ל יצוונו ויכריחונו באזהרתם על שכרות גדול כזה שעל ידי זה הולכי נתיבות יושר ילכו ארחות עקלקלות לבטולי מלהתפלל לפניו יתברך שמו התפלות שתקנו אנשי כנסת הגדולה ובהם כמה נביאים בחיוב גמור על האדם להתפלל בכל יום ג' תפילות. והן דברים שעומדים ברומו של עולם, כמו שדרשו רז"ל לברכות (ו' ע"ב) מפסוק כרום זולות לבני אדם (תהילים יב ט) הנה בודאי אין השכל מסכים על זה. אך האמת יורה דרכו דרכיה דרכי נועם אזהרתם וכל נתיבותיה שלום על דרך היושר והשתיה כדת מעט יותר מכדי שיעורו והרגלו, ודי בהערה זו. הרי לפניך אחי ורעי ראיה ברורה מפוסקים קדמונים שהביא הבית יוסף כנ"ל, וכן כתוב מפורש בכתבי האר"י ז"ל כנ"ל, ואת כל ונוכחת על פי שכל פשוט, שאין כוונת הגמרא הקדושה כלל על השתיה שלא כדת.

לכן יזהר האדם מאוד ומאוד בשתית משקין המשכריו יותר מדאי אפילו בשמחת פורים, לבל הרימה פעמיך למשואות בהשאת היצר שהוא מצוה על פי דינא דגמרא. וכל ירא וחרד ישקול במאזני שכלו בעת שתייתו בפורים, אם יוכל ע"י שתיה זו להתפלל תפלת מנחה ומעריב עם הצבור בבית הכנסת בכוונה ייטיב לבו ביין בשאר משקה, וכל מעשיך יהיו לשם שמים לקיים מצות עשה של טבלה ,לעשות אותם ימי משתה ושמחה", ויערב לו ומקבל שכר גדול גם כן על זה על כוונה הנ"ל. וכמו שער בנפשו שע"י שתיה מרובה זו יבטל מאיזה תפלה ר"ל אזי יפסיק תיכף משתיה זו ויאסור איסור על נפשו ממש כאיסור של יין נסך, ומקבל שכר על הפרישה לשם שמים, ודי בהערה זו. ואף גם זאת אחר השתיה כדת מעט יותר מהרגלו אם הוא בכדי שיעשה ראוי לו מעט שנות מעט תנומות אחר שתייתו, והתועלת מזה שיוכל להתפלל תפלת מנחה ומעריב בכוונה, אך יזהר למסור שנתו לשומר מאנשי ביתו להקיצו בעת תפלת המנחה, שלא יעבור ח"ו זמן תפלת מנחה. גם לא יתפלל בציבור בבית הכנסת, ודי בזה". עד כאן לשונו של היסוד ושורש העבודה.

ביאורים נוספים למילה "לבסומי"

גם הקרבן נתנאל (ברא"ש מגילה שם סימן ח' אות י') מדקדק מלשון הגמרא שאין חובה להשתכר, לדבריו, התרגום של "להשתכר" בארמית הוא "למרוי" (ראה בתרגום בראשית ט' כ"א. "וישכר" – ורוי), אבל "לבסומי" פירושו בארמית להיות בשמחה, ואם כן כוונת הגמרא שאמרה 'חייב איניש לבסומי' היא שצריך להיות בשמחה באמצעות השתיה.

רבי דוד לוריא הרד"ל (הובא בהעמק שאלה לנצי"ב, פרשת ויקהל שאילתא ס"ז אות י"ב) כותב שהכוונה ב"לבסומי" היינו ש'ירבה במיני מתיקה'. על דרך מה שאמרו שם במגילה (ז' ע"ב, ובעוד מקומות בש"ס) "רווחא לבסימא שכיח", שפירושו שלדברי מתיקה נשאר תמיד מקום במעי האדם.

בספר שפתי חיים לרבי חיים פרידלנדר (ח"ב עמ' ר"ל) כתב ביאור דומה בדרך דרש ש"בסומי" הוא לשון המתקה, וכמו שאמרו בגמרא שם "רווחא לבסימא שכיחו" ופירש רש"י "ריווח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים", חובת היום היא להמתיק הרע והיינו לתקנו ולהכינו עד שגם הרע עצמו יהיה גורם מסייע לעליית הטוב ומשמש כלי לקידוש שם שמים וכו'. דרך דרש זו שבסומי הוא המתקה, כבר קדמוהו רבים מספרי החסידות (כתונת פסים לבעל התולדות יעקב יוסף (פרשת ויקרא דף א' טור ד), מאור ושמש (רמזי פורים), תורת אמת להגרי"ל אייגר (פורים שנת תרכ"ו), תפארת מנחם (פורים שנת תר"צ), יקרא דמלכא (ח"ד, על מסכת מגילה), קובץ אור יהל (לעלוב, ח"ד עמ' סא), ועוד.

ובשו"ת "היכלי שן" תליתאי, כתב על דרך דרש שחז"ל רצו לכלול את הילדים במצות סעודת פורים, ולכן אמרו "חייב אדם לבסומי" כלומר חייב אדם לתת אוכל מתוק, "עד דלא ידע" לאלו שאינם מבינים, כלומר, ילדים קטנים [דבריו הובאו בנטעי גבריאל מהדו"ת הלכות סעודת פורים עמ' קנ"א הערה כ"ג].

עוללות אפרים –אוסר להשתכר

רק החכמים שבזמן הגמרא שכל שמחתם היתה לשם שמים ראויים היו לשתות

בעוללות אפרים (חלק ב' עמוד מ"ו מאמר ש"ט) לרבי שלמה אפרים לונטשיץ מחבר ספר 'כלי יקר' כתב בענין הנהגת ימים אלו במשתה ושמחה "אך מה שראיתי בימים אלו שהוקמו לשמוח בהם לשם שמים ולספר בניסים ונפלאות שעשה לאבותינו בעצם הימים האלו, נשמע קול צוחה על היין בראש כל חוצות יתהללו, ותבקע הארץ לקול היוצא מבית בליעתם, וכו'.

גם אלה ביין שגו ובשכר תעו מדרך השכל ישתו וישכרו עד אשר לא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי, עד אשר הם מריקים את גופתם קיא צואה בלי מקום כהריק האשפות מן הזבל, ויאספו אליו כל העדרים וגללו אותו ברחובות קריה במקומות המטונפות חובקי אשפתות. הכזה יהיה יום משתה ויום רצון לה', ומאין סמך למנהגים מקולקלים כאלו, הלא גם בשאר המועדות נאמרה בהם שמחה, אך מצאו סמך מאמר רבותינו ז"ל צריך להשתכר עד שלא ידע כו', ועל י"א תיבות אלו תילי תילים הלכות, מקרא מועט והלכות

מרובות. והנה בפסוק שמע ישראל שהוא עיקר יחודו של יוצר הכל אין מדקדקין בו כך.

ואם מצינו חכמים הראשונים עשו כן כמו שסופר בתלמוד מכמה מעשים תמוהים שעשו מרוב שמחה, היינו לפי שהמה כל שמחתם היתה לשם שמים, אך בזמנים הללו ראיתי בני עלייה והנם מועטים שישמחו ויעלצו לפני ה' לשם שמים, כי אם בדרך מצות אנשים מלומדה, כמו שאנו עושין כל כשרון המעשה כדרך זה, וכבר כתב הרמב"ם ח"ו לא התירו רז"ל להשתכר כל כך, כי אם קצת יותר מכדי לימודו, וכן כתב הכל בו, וא"כ ראוי למנוע העם מכל המעשים המקולקלים האלו וכיוצא בהם, אך שתהיה השמחה משוערת במידה ובמשורה לשם שמים בזכרון גבורותיו יתברך ונפלאותיו, ולבקש מלפניו יתברך על עמו שיעשה עמנו נסים כאשר עשה עם אבותינו, וכו', עכ"ל.

מחלוקת וסתירה בדעת האר"י אם יש חובה להשתכר בפורים

ביסוד ושורש העבודה שהבאנו לעיל נכתב בשם האר"י שגם הוא דייק את לשון הגמרא "חייב איניש לבסומי", שהחובה היא להתבסם ולא להשתכר", והדברים הובאו בשמו ברבים מספרי האחרונים שהאר"י סובר שאסור להשתכר בהפורים. וכך משמע קצת ממה שכתב בספר טור ברקת [מקור חיים] (סי' תרצ"ה סעיף ב') לרבי חיים הכהן מארם צובא, תלמידו של רבי חיים ויטאל, שכתב שאין החיוב לומר מפיו ברוך המן חלילה ולא ארור מרדכי, רק החיוב הוא בריבוי השתיה עד שלא יהיה דעתו מכוונת עליו להבחין ההפרש שבין ארור המן לברוך מרדכי.

לעומת זאת בספר כף החיים (סי' תרצ"ה אות ט"ז) כתב בשם שער הכוונות לאר"י שהביאור הוא כפשוטו שצריך לשתות עד שיטעה לומר במקום ברוך מרדכי ברוך המן, והסביר את הענין בדרך סוד. וכך כתב בסידור עמודי שמים לרב יעב"ץ שאביו הגאון ז"ל היה בבחרותו לקיים המימרא כפשוטו, עד כאן תוכן דברי הכף החיים.  מדברי הכף החיים משמע בבירור שהאר"י שצריך להשתכר.

כדי ליישב את הדברים בדקנו את הדברים במקורם. ואכן שתי הלשונות מופיעים בדברי האר"י שהובאו בספריו של תלמידו רבי חיים ויטאל.

היסוד ושורש העבודה לא כתב היכן נכתבו הדברים שציטט בספרי האר"י. אבל אחר חיפוש ובירור מצאנו את הדברים בספר פרי עץ חיים (שער ראש חודש חנוכה ופורים, פרק ו'), וכך נאמר שם "ומה שיכוין בשתייתו, להמשיך היין מז' יודי"ן דע"ב ס"ג, ישראל סבא ותבונה, לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע, כי במקום יין המשומר בענביו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ולכן כי שחטיה רבה לרבי זירא, בעי רחמי ואתסי, נמי חריך שקיא, לבטל דינא של גיהנם".

ומאידך הכף החיים כותב שדברי האר"י שציטט מקורם בספר "שער הכוונות" שהוא ספר נוסף של רבי חים ויטאל. וכך נאמר שם (דרושי הפורים דף ק"ט טור ד'), "ומה שאמרו רז"ל הוא בגמרא (מגילה דף ז') חייב איניש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו', הכוונה הוא כי לעולם תוך הקליפה יש ניצוץ של הקדושה המאיר בתוכה ומחיה אותה, ולכן צריך לומר ברוך המן להמשיך אל הניצוץ ההוא אור, ולכן צריך לומר בלא כונה אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו, שאם יהיה חס ושלום בכונה יאיר גם אל הקליפה חס ושלום, עכ"ל. ומכך שכתב שצריך שיהיה שיכור ויצא מדעתו, ויאמר ברוך המן, ברור שסבר ש'לבסומי' פירושה שכרות ממש.

לכאורה דברי האר"י בפרי עץ חיים ובשער הכוונות סותרים זה את זה. לפני שננסה ליישב את דבריו נקדים הקדמה קצרה בענין ספריו השונים של רבי חיים ויטאל תלמידו של האר"י, פרי עץ חיים ושער הכוונות, ונסביר מה הההבדל בין הספרים הללו, ומי מהם מוסמך יותר.

ספרי רבי חיים ויטאל תלמיד האר"י, פרי עץ חיים ושער הכוונות

הנהגותיו של האר"י רובם ככולם לא נכתבו על ידו, אלא על ידי תלמידו הגדול הגאון הקדוש רבי חיים ויטאל זצ"ל, שעקב אחרי רבו האר"י וכתב את כל תורתו ומנהגיו[4]. רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חייים ויטאל העתיק את דברי אביו, עם שינויים מסוימים שעשה בסדר הדברים[5].

ספרי פרי עץ חיים המיוחסים לרבי חיים ויטאל, הודפסו לראשונה, מסיבות שונות, רק כמאתים שנה אחרי פטירת האר"י. האר"י נולד בשנת רצ"ד ונפטר בה' באב בשנת של"ב. והחלקים השונים של ספר זה המיוחס לרבי חיים ויטאל, ונערך ע"פ כתבי רבי מאיר פאפירש[6], נדפסו לראשונה בין השנים תקל"ד-תקמ"ה. [החלק בו הובא הקטע הנוגע לעניננו נדפס לראשונה בשנת תקמ"ה].

פער השנים הגדול הזה שעבר מאז שהדברים נכתבו ע"י רבי חיים ויטאל, ומאז שרבי מאיר פאפירש ערך את כתבי רבי חיים ויטאל עד שהודפס ספר 'פרי עץ חיים', גרם לשיבושים רבים. בנוסף לכך רבי מאיר פאפירש עצמו כותב בהקדמת ספרו שהוא לא ראה את כתב היד של רבי חיים ויטאל, אלא הוא שמע את הנהגותיו של האר"י מפי מהר"י צמח[7], ששמע אותם  מרבי שמואל בנו של רבי חיים ויטאל.

כמאה שנה אחר הדפסת הפרי עץ חיים, נדפס הספר "שמונה שערים" של רבי שמואל ויטאל שהעתיק כאמור את דברי אביו רבי חיים ויטאל עם שינויים מסוימים שעשה בסדר הדברים. השער הששי העוסק בעניני הנהגות האר"י בימי חול בשבתות ובמועדים נקרא "שער הכוונות", ונדפס בסלוניקי בשנת תרי"ב.

כתב היד של רבי חיים ויטאל עצמו ושל רבי שמואל ויטאל עצמו שרדו עד היום, ואפשר להשוות את הטקסט ולאמת אותו.

השוואה קפדנית מעלה שהספר "שמונה שערים" זהה פחות או יותר לכתב היד של רבי שמואל ויטאל. לעומת זאת הספר "פרי עץ חיים" שונה מאד מדברי רבי חיים ויטאל ובנו רבי שמואל ויטאל. דבר זה מעלה סברא שחלק מדברי ספר זה אינם דברי האר"י אלא דברי חכמים אלמונים אחרים שהשתרבבו ברבות השנים לתוך ספר זה.

לסיכום "שער הכוונות" שהוא השער הששי מה"שמונה שערים" הוא ספר מוסמך לאין ערוך מספר "פרי עץ חיים". וכך כותב החיד"א במפורש בענין אחר בספרו מראית עין (ליקוטים סי' ז אות ח) "מה שכתבתי בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה בל"ג  בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב וטעויות סופר, והנוסחא האמיתית היא נוסחת ח' שערים שסידר מהר"ש ויטאל, ובשער הכוונות האריך וכתב של"ג בעומר הוא יום שמחת רשב"י, ולא בא  בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י"'.

על פניו היה נראה שכיון שב"שער הכוונות" המודפס נכתב שיש להשתכר עד שיצא מדעתו, וב"פרי עץ חיים" נכתב שאין להשתכר אלא להתבסם, תוקפו ומהימנותו של ספר שער כוונות יכריע שאכן האר"י סבר שצריך להשתכר. יש לציין שגם בספריו של המהר"י צמח תלמידו של רבי שמואל ויטאל 'נגיד ומצוה', ושולחן ערוך האר"י[8] נכתב הקטע שהבאנו בשם שער הכוונות, שצריך להשתכר.

מקור הקטע האחרון בשער הכוונות המודפס, וההשלכה לעניננו

אחר בדיקה נוספת נראה שהדברים אינם פשוטים. הציטוט שהביא הכף החיים אכן נדפס בכל ספרי שער הכוונות מהדפוס הראשון בשנת תרי"ב, אך כיון שכאמור נמצא לפנינו כתב ידו של רבי חיים ויטאל, ניתן לבדוק את הדברים במקורם.

מתברר שהקטע האחרון שנדפס בשער הכוונות בו הופיע הקטע שציטטנו שיש להשתכר עד שיצא מדעתו לא נמצא כלל בכתב היד של רבי חיים ויטאל. סוף כתב ידו של רבי חיים ויטאל עוסק בעניני פורים ומצוות היום מתנות לאביונים וסעודת פורים, ואין בדבריו שום התיחסות לחיוב השתיה בפורים. בסוף כתב היד כותב רבי שמואל ויטאל בנו חיים ויטאל "אמר שמואל עד כאן הגיעו כל ספר הדרושים של הרב זלה"ה ולא הפלתי דבר אחד מדבריו ארצה, תל"י", וכך גם נדפס בשער הכוונות.

מתברר שמדפיסי ספר שער הכוונות מהדפוס הראשון ואילך הוסיפו קטע נוסף על דברי רבי חיים ויטאל בשער הכוונות. קטע זה נלקח מספר "פרי עץ חיים"[9]. הסיבה שהם הוסיפו את הקטע הזה נבעה מכך שבשער הכוונות אין התייחסות למצות משלוח מנות על פי הקבלה, ולכן הם הוסיפו קטע מהפרי עץ חיים בו יש התיחסות למשלוח מנות. וכמו שכתבו המדפיסים בסוף שער הכונות לפני הקטע המדובר "עד כאן הגיעו דרושי הרב זלה"ה וענין משלוח מנות לא נתבאר מפי הרב ז"ל, וכו'".

אם נתבונן בקטע זה, אכן נמצא אותו בספר פרי עץ חיים. ובקטע זה שהוא קודם לקטע שהובא ביסוד ושורש העבודה שבו כתוב שאסור להשתכר, אכן נאמר שצריך להשתכר עד שיצא מדעתו. בהמשך דברינו נביא מספר תירוצים בישוב סתירה זו בפרי עץ חיים.

בדפוסי ספר שער הכוונות נכתב שאותו קטע שהועתק בסוף ספרי שער הכונות המודפסים מספר פרי עץ חיים, נכתב ע"י מורינו הרב החסיד ח"ר יעקב ישרליג"א זלה"ה וזי"ע, בסוף שער הכוונות שלו. רבי יעקב ישראליג"א היה מגדולי חכמי סלוניקי שחי בזמן הדפסת ספר שער הכוונות לראשונה, ואת הקטע הזה בחרו המדפיסים להביא. קטע זה כאמור שפותח במילים "מנות ומתנות" מדבר בעיקר על מתנות לאביונים, אך בתוך הדברים נכתב גם אותו ציטוט שהביא הכף החיים שיש להשתכר בפורים עד שיצא מדעתו, ויאמר ברוך המן.

אגב, רבי יעקב ישרליג"א שהיה כאמור מקובל גדול מגדולי סלוניקי, הוא זה שחיבר את ספר מעשה הצדקה[10] שהובא בסוף ספר ימי דוד שחיבר רבי יוסף דוד [במאמר קודם כתבתי[11] בטעות שגם את ספר מעשה הצדקה חיבר רבי יוסף דוד]. ספר מעשה הצדקה מספר על הנהגות הצדקה של רבי יעקב ישראליג"א, וביניהם הובאה הסגולה הידועה של נתינת ק"ד פרוטות בערב חג השבועות כסגולה למי שאין לו ילדים ולישועות נוספות. סגולה זו הועתקה ע"י רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי, בשם ספר מעשה הצדקה, ובטעות יוחסה לו אף שהוא רק העתיק אותה מדברי רבי יעקב ישראליג"ה.

יישוב הסתירה בפרי עץ חיים, אם יש חובה להשתכר בפורים

אחר כל מה שכתבנו מתברר ששני הקטעים הן הקטע שהביא היסוד ושורש העבודה והן הקטע שהובא בכף החיים מקורם בספר פרי עץ חיים. ואף שבספר כף החיים כתב שמקור דבריו שצריך להשתכר, הוא ספר שער הכוונות, יש בכך חוסר דיוק, שהרי הבהרנו שהקטע אותו העתיק מסוף ספר שער הכוונות המודפס, הוא העתקה מספר פרי עץ חיים.

מידע זה יוצר קושי גדול יותר כיון שמתברר שיש לנו סתירה באותו ספר, פרי עץ חיים, שבמקום אחד כתב שצריך להשתכר עד שיצא מדעתו, ובהמשך דבריו כתב שדי בכך שיתבסם.

אחר חיפוש נרחב מצינו שלושה רבנים חשובים שעסקו בספריהם בסתירה זו, וכתבו לה מספר תירוצים.

התירוץ הראשון נכתב ע"י רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בספרו שער יששכר (ח"ב, מאמרי חודש אדר, מאמר ימי ששון אות מ"ה) לדבריו  יש חילוק בין אנשים גדולים בני עליה הבקיאים בעניני קבלה 'אנשי סגולה הבאים בסוד ה', אותם אנשים לא ישתכרו רק יתבסמו בלבד, כמו שנאמר בפרי עץ חיים. ומה שנאמר קודם לכן בפרי עץ חיים שצריך להשתכר עד שיצא מדעתו, ויאמר 'ברוך המן' נאמר לגבי סתם בני אדם.

בתוך הדברים מסביר בעל מנחת אלעזר את הטעם המבדיל אנשי הסגולה הבאים בסוד ה' לסתם בני אדם. לדבריו, אנשי הסגולה לא ישתכרו רק יתבסמ"ו בלבד, לקיים דברי חז"ל (מגילה ז' ע"ב) חייב איניש לבסומ"י, כדי שלא תבא ברכה לקליפה מאדם הגון שבא בסוד ה', ולא ישתכרו כיון שעל ידיהם לא תבא ברכה לסטרא אחרא, גם אם הם יהיו בשכרות, ולכן יכוונו את כוונת 'הז' יודין', כדי שלא ישתכרו רק יתבסמו. מאידך, סתם בני אדם צריכים להשתכר, כדי שאם הם יברכו את אותה קליפה של המן, דרך הניצוץ שיש בכל קליפה, ותהיה הארה רבה וברכה להמן ח"ו, לא יהיה הדבר בכונה ובדעת שלימה.

תירוץ נוסף נכתב ע"י הרב חיים מרדכי יעקב גוטליב אב"ד ורב הקהילה החסידית בעיר מישקלוטץ בספרו שו"ת יגל יעקב (או"ח סי' נ"ג אות ג')[12]. בתחילת תירוצו הוא מסביר שבציטוט שהובא ביסוד ושורש העבודה שכיכול אסור להשתכר, אין כוונת הדברים לומר שיש איסור להשתכר אלא כוונת דבריו לומר שמי שיכוון כוונה את הכוונה הקבלית 'להמשיך היין מז' יודין דע"ב' לא יגיע לידי שכרות רק יהיה מבוסם, אבל אין כוונתו לומר בדרך צווי שלא ישתכר, רק הכוונה שממילא לא ישתכר.

ובהמשך דבריו כותב ה'יגל יעקב' בישוב הסתירה שנחלקו בענין זה האר"י ורבי חיים ויטאל תלמידו, שהאר"י סבר שצריך להשתכר עד שיצא מדעתו ויאמר 'ברוך המן', ואילו רבי חייים ויטאל חלק על זה בכדי להקל על אותם אלו שאינם יכולים להשתכר ממש, ולהם כתב שהם יכולים לפעול את התיקון הנצרך באופן אחר ע"י הכוונה הקבלית הנ"ל. ונמצא לפי זה שמה שהביאו כל המקובלים שצריך שישתכר ממש, היא דעת האר"י ז"ל בעצמו, וגם הרב חיים ויטאל ז"ל מודה לזה למי שאפשר לו לכתחילה יעשה כן, רק כתב עצה למי שאינו יכול לשתות, עד כאן דבריו.

תירוץ שלישי הובא בספר "אבן השוהם" שולחן ערוך מתורת האר"י, למקובל הגדול הגאון רבי אביש ציינוירט שליט"א, לדבריו (או"ח ח"ג סימן תרצ"ה פיתוחי חותם אות ג') האר"י סבר שאכן יש להשתכר עד שיצא מדעתו אך אין להשתכר כלוט, וזה כוונתו במה שכתב בהמשך דבריו שיש להתבסם ולא להשתכר.

לסיום החקירה בענין דעת האר"י נאמר שוב: מתברר שבדברי האר"י היותר מוסמכים דהיינו כתב ידו של רבי חיים ויטאל ושל רבי שמואל ויטאל אין כלל התייחסות לענין "חייב איניש לבסומי", ומסתבר שאכן האר"י לא אמר כלום בענין זה. וכך נראה מדברי רבי שמואל ויטאל שכתב בסוף שער הכונות שהוא לא החסיר כלום ממה שאמר האר"י, וכיון שבכתב ידו של רבי חיים ויטאל ובכתב ידו של בנו לא נכתב כלום בענין זה, כנראה שהאר"י לא אמר את דעתו בענין זה של שתיה בפורים.

אמנם כאמור בספריו של המהר"י צמח תלמידו של רבי שמואל ויטאל, נכתב בשם האר"י שצריך להשתכר.

חידוש בדברי הראשונים החיוב הוא ל"בסומי" ולא ל"אבסומי"

חידוש מיוחד ומענין נמצא בדברי אחד הראשונים מבעלי התוספות רבינו אביגדור הצרפתי, שכותב בספרו פירושים ופסקים על התורה (פרשת כי תצא, פסק תש"ב, דף תיד): "קללת אלהים תלוי", סמכו מכאן פסק, מצות עשה לקלל את המן שהוא תלוי, ובגמרא מפרש כל שלא אמר ארור המן לא יצא. וסמך (ענין קללת וכו' תלוי) לזולל וסובא (הנאמר בפרשה הקודמת לגבי בן סורר ומורה), כמו שפירשו רבותינו חייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כלומר באותו יום שמצוה לקלל את המן התלוי צריכים להיות זוללים וסובאים. ופי' פסק דחייב וכו' "לבסומי" גרסינן, ולא גרסינן "לאיבסומי" דאם הוא עצמו מבושם עד דלא ידע וכו' אין זו שמחה להיות הוא בעצמו מטורף, ואי גרסינן "לבסומי" ניחא שהוא שמחה לבעל הבית, שכולם לפניו מטורפים והוא חכם ושמח בדבר, לכן יש לו לפזר משלו ולבשם כל בני הבית, עכ"ל.

בדברי רבי אביגדור מתחדש שמלשון הגמרא שאמרה "לבסומי", מדוקדק שצריך כל אדם לגרום לכך שאנשים אחרים ישתו והיו שמחים, ולא ידעו להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, ולא שהוא עצמו ישתה ויהיה במצב של בסומי, ולכן לא נאמר "לאבסומי". רבי אביגדור מבאר בטעם הדבר שאם האדם יהיה שתוי עד שלא ידע את ההבדל בין ארור המן לברוך מרדכי, לא תהיה תועלת בשתיה שלו, מאחר שאז האדם הוא מטורף וחסר דעה. וישמח בגלל שתי טעמים, בכך שהוא גרם הנאה לאחרים. ובכך שהוא שומר על חכמתו, כאשר אחרים איבדו את שלהם.

פירוש זה הוא לכאורה דעת יחיד, שהרי בדברי שאר המפרשים והפוסקים משמע ש"לבסומי" פירושו שיבסם את עצמו. ובשאילתות (פרשת ויקהל שאילתא ס"ז) וברש"י על הגמרא (שם ז' ע"ב) שהבאנו בתחילת המאמר גרסו בלשון הגמרא "לאבסומי" במקום "לבסומי". ולכן לדעתם ברור שהחיוב הוא שהוא עצמו יתבסם וישתכר מיין. וכאמור אף הגורסים "לבסומי" כתבו שהחובה היא על האדם עצמו, וחלקו על דקדוקו של רבי אביגדור.

הוספה

בגוף המאמר ציטטנו מספרים רבים איסור להשתכר בפורים.  ספר נוסף האוסר את השכרות בפורים הוא ספר 'חמדת ימים' שיצא לאור בשנים תצ"א-תצ"ב. ספר זה שהיו שפקפקו בו מחשש לשבתאות, ויש שהתיחסו אליו כספר חשוב, וביניהם ספר יסוד ושורש העבודה שכתב בצואתו לבניו שיש ללמוד בספר זה. ברבות השנים מחמת הספיקות על ספר זה, נמנעו רבים מלסמוך על דבריו.

מחמת ייחודיות דבריו נביא את דבריו בתמצית. החמדת ימים פותח את הקטע העוסק בענין השתיה בפורים  בתפילה שיש לומר לפני השתיה. כבר בתפילה זו מכניס החמדת ימים את החילוק בין ביסום לשתיה, ואת האיסור להשתכר בפורים, דבריו דומים לדברים שהבאנו בגוף המאמר מספר פרי עץ חיים, וכך נאמר שם (פורים, פרק ו' אוותיות לה-מ):

ויבטא בשפתיו פרטי כוונת סעודה זו בנוסח זה, "ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, הנה אנחנו באים לקיים מצות משתה ושמחה היום לתקן את שורשה במקום עליון, והיו למאורות ברכות שדי"ם ורח"ם בהדר מלכות, ובקדושת האכילה אותיות אכ"ל י"ה תקח לה הדרת קד"ש עילאה שבח בית אביה ובקדושת השתי"ה אותיות ש"ת י"ה תקח לה מעבר הנה"ר שבח בית אימה והשתיה כדת לאסתר היה למנה וחיילים תגבר במדה טובה מרובה ומעז יצא מתוק ברב חסד יסוד הקד"ש באברתו יסך לנו, ונשבעה יין ונהיה טובים והיה יין הרקח לבסום ולא לשכרות במשך ז' יודי"ן דע"ב ס"ג[13] דישראל סבא ותבונה העולים למספר יי"ן במשתה היין למען לא נשגה ובעבור תהיה יראתך על פנינו לבלתי נחטא ויתקלקל סעודה דמטרוניתא עולימתא שפירתא, ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו', יהיו לרצון וכו'.

בהמשך דבריו מאריך החמדת ימים בטעמי איסור השתיה בפורים וזה לשונו: "ושוב אחר עתירתו יתקדש במותר לו באכילתו ובמשתה היין לאכול ולשתות יותר מכדי רגילותו שיעור מה עד יבוסם ולא יפריזו על המדה כשוטים שקלקלו פן יפרוץ בהם האספסוף אשר בקרבם לצאת מן השורה ולפרוק עול מלכות שמים מעליהם בסעודה ולהוציא דבר לפני האלהים אשר לא כדת של תורה חלילה פן יהיה להם שכר פרי הבטן לפתן וכריסם לקרץ והמשתה למשטה והמאכל למאכלת.

אויה להם למפריזים על המדה כי גמלו לרוחם רעה כי פעולת האידים אד יעלה עד להשחית קדושת היום ולקלקל סעודה דמטרוניתא וכן לא יעשה, ומושל ברוחו יהיו לטוטפות בין עיניו נוסח אתקינו סעודתא כו' ונוסח התפלה הנזכרת אשר ביטא בשפתים לפני הדר סעודתו.

ובכן אם בעל נפש היפה הוא יראה ורעד יבא בו ומורא לו יעלה על ראשו לעמוד על שולחנו כמלאך לפני האלהים ולא יפנה דרך המטים עקלקלותם בפסקי תוספות על פסקי הרוש ולענה באמור להם חייב איניש לבסומי בפורייא וכו' עד להשחית בקול צוחה על היין בראש כל חוצות ותבקע הארץ לקול שירי עגבים היוצא מבית בליעתם.

ונשותיהם יותר מהם יוצאות בשיר ונמשכות בשיר אחריהם, וישנו את טעמם ומראיהם לתת על פניהם מסוה, ולכולם יהיה חליפות שמלות ועל כל גבר יהיה כלי אשה היו לנשים, ונשים לו שם רעולות ופרופות ויתנכרו בבגדי הגברים גם המה עד אשר כל רואיהם לא יכירום ולא ידעו ולא יבינו להבחין בין איש לאשה, וילכו להם בתופים ובמחולות ונשמע קולם בבואם קול ענות בחירופים וגדופים כבולות ושחוזות בחרוזות ובדברי הבאי והיתול.

גם אלה ביין שגו בשכר תעו מדרך השכל, שתו וישכרו עד אשר נפטרו מידי חיובם לבלתי הבחין בין ארור המן לברוך מרדכי עד אשר הם מריקים שכר פרי הבטן קיא צואה בלי מקום כהריק אשפתות מן הזבל עד זיבו"לא בתרייתא, וכאלה חוקים אשר לא טובים אשר לא ימדו ולא יספרו מרוב.

אויה להם אהה עליהם, הכזה יהיה יום משתה ויום רצון לה', ומאין הרגלים למנהגים מקולקלים כאלה ולהעמיד תילי תלים הלכות בי"א תיבות אלו חייב איניש לבסומי וכו' מקרא מועט והלכות מרובות עד העלות חרון אף ה'.

וכל שכן כי בצאתם חוץ מהשורה עלולים לפרוק עול מורא שמים מעליהם מאין פנות לפנים ולא לאחור ויאכלו גם אכול מיני פירות ומיני מגדים בלתי ברכה, ויבוזו בעוז הדרת ברכת המזון לברך אותה בלא לב ולב גם בלא דעת שנים או שלשה גרגרים בראש אמיר ולא יהיה אלא כמצליף אחת למעלה ושבע למטה, וישכחו מלהזכיר עזוזו יתברך ונפלאותיו אשר עשה בשפר נוסח על הנסים.

והאחרון הכביד מצות קריאת שמע של ערבית אשר ברוב כובד משא ראש פתנים יינם אשר בקרבם השליכו אותה אחרי גוום וכל רוח אין בקרבם לכוין אפילו פרשה קטנה שבתפילין וכל שכן על שאר התפילה, ושם תהי תפילה בקלות ראש כברחובות קריה וכל המרבה להיות משוגע הרי זה משובח ישתקע הדבר.

מי בקש זאת מידם לחלל הדרת עבודת ה' על מצוה מדברי קבלה, ולא יתכן ויעלה על רוח לב איש שיתקנו דבר לקלקל ולהיות החטא נעשה להם כהיתר חלילה, ומה גם בעצם ימי הפורים כי בו נכנסנו לברית לקיים כל דבר באהבה וברצון, ואיך ומה בפרק המקבל באותו פרק ובאותו מקום נשחית נחלת עבדי ה' וצדקתם אל גיל כעמים.

בהמשך דבריו (אות סא-סב) כותב החמדת ימים:

והחכם עיניו בראשו ויהיה גבור כובש את יצרו ולא ימשך אחר תאותו בפרט בפורים שהסעודה מדברי סופרים יש להזהר שלא ימלא בטנו שכר ויין הרבה שיכבד ראשו ואיבריו כדרך חלושי הבריאות ויחלה ויבא לידי ביטול תלמוד תורה ביום שלאחריו או להתפלל שלא עם הצבור כאשר פשתה המספחת הזאת ברבת מבני עמינו לישן עד ארבע שעות וכמעט דלתי בתי כנסיות הן ננעלין, מי צוה כן מי גזר כן ולא אשכחן עשה דדבריהם דוחה עשה מן התורה.

ומושל ברוחו יהא תמיד חרד וירא מן הדין ולא ישכח כמה הכעיס בעונותיו את הבורא, וצריך לקיים אף בימי השמחה שוב יום אחד לפני מיתתך שאם היה יודע שבקרב ימי השמחה ימות כמה היה ירא וחרד והיה משכים לקרות בתורה וכמה מעשים טובים היה עושה ולא היה נמשך אחר תענוגיו, כן צריך שיעשה כל ימיו לתקן את אשר עוות בימי השמחה, וצריך זהירות גדול ביותר בקרב הימים ההם כי קרוב הוא לימשך אחר תענוגיו ויצרהו יפתהו, שיזהר לבלתי ישוב לסורו ויהיה ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו כמו שאירע לכמה שחזרו לסורם מחמת אכילה ושתיה.


[1] . בהגהות מיימוניות הוסיף את דברי הראב"יה (סי' תקסד) שהובאו לקמן שחיוב זה הוא למצוה ולא לעיכובא.

[2] כך כתב בהגהות על מקראי קודש (חנוכה ופורים סי' מ"ד הערה א') מהגאון הרב יוסף כהן נכד הגאון רבי פסח פראנק שכתב שלדעת הרמב"ם "צריך להשתכר", אלא שמדת ההשתכרות אינה צריכה להיות להיות כל כך מרובה עד שיבוא לידי עד דלא ידע מתוך השכרות אלא שירדם מתוך השכרות, ואז הוא במצב של "דלא ידע", והא דאמרו חייב אינש לבסומי עד דלא ידע, משום דכיון דההשתכרות מביאה לידי שינה שאז לא ידע, הוי כאילו השכרות גורמת את ה"עד דלא ידע", עכ"ל.

[3] . וכ"כ הגרצ"פ פראנק במקראי קודש (חנוכה ופורים סי' מ"ד) אמנם יעויין בהגהות על המקראי קודש (שם הערה א') להגאון רבי יוסף כהן, שכתב דמשמע דהרמ"א פליג על הרמב"ם, וז"ל "לכאורה לפי זה דברי הרמ"א כתובים כבר ברמב"ם ומדוע הביא זאת בשם מהרי"ל. אבל באמת לא קשה מידי, דהרמ"א הוסיף "דאין צריך להשתכר" ודי בשתיה יותר מלמודו, שעל ידי זה ירדם, אבל להרמב"ם "צריך להשתכר", אלא שמדת ההשתכרות אינה צריכה להיות להיות כל כך מרובה עד שיבוא לידי עד דלא ידע מתוך השכרות אלא שירדם מתוך השכרות, ואז הוא במצב של "דלא ידע", עכ"ל. אמנם יש לדחות ראייתו, מהא דהביא הרמ"א בשם מהרי"ל, ולא בשם הרמב"ם דהרי ידוע שציוני המקורות שברמ"א (המודפסים בסוגריים בסוף ההגהות) לא נכתבו ע"י הרמ"א עצמו, אלא ע"י מדפיסים מאוחרים (וכמבואר בשדי חמד (כללי הפוסקים סימן י"ד, כללי הרמ"א סק"ד) בשם החיד"א ושאר פוסקים).

אמנם אחר ההתבוננות בדברי הרמ"א בדרכי משה שכתב "ומהרי"ב כתב דרצה לומר שישתכר וישן ולא ידע בין ארור המן, וכן משמע במיימוני", ובסוף דבריו הביא מהמהרי"ל דין אחר לגמרי, שהמהרי"ל היה לובש בגדי שבת בפורים. משמע בפירוש שמקור דברי הרמ"א הוא מהרי"ב והרמב"ם. ומה שהזכיר כמקור את דברי המהרי"ב, י"ל שכוונתו לומר שבדברי הרמב"ם לא הוזכר כלל הענין של "עד דלא ידע", והמהרי"ב [המהר"י ברונא]  הוא זה שכותב להדיא שצריך להשתכר ולישון, והשינה תביא אותו למצב של עד דלא ידע, וכדבריו פוסק הרמ"א וכך משמע ברמב"ם, אף שהוא כאמור לא הזכיר כלל בדבריו את הענין של עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

[4]. רבי חיים ויטאל קרא לספרו 'עץ חיים', הספר מחולק לארבעה שערים. כדי לא לבלבל את הקוראים עם הספר 'פרי עץ חיים' [שערך רבי מאיר פאפירש כדלהלן] לא צייננו זאת בהמשך דברינו. רבי חיים נולד בראש חודש חשוון שנת ש"ג, ונפטר בדמשק בראש חודש אייר שנת ש"פ.

[5]. רבי שמואל חילק את דברי האר"י שהביא אביו לשמונה שערים, [בשונה מאביו שחילקם כאמור לארבעה שערים], ולכן קרא לספרו 'שמונה שערים'. רבי שמואל נולד בשנת שנ"ח, ונפטר בשנת תל"ז במצרים.

[6]. רבי מאיר פאפירש [פופרש] נולד בקראקא שבפולין בשנת שפ"ד, ונפטר בירושלים בב' אדר שנת תכ"ב.

[7]. רבי יעקב צמח נפטר בשנת תכ"ז.

[8]. ספר נגיד ומצוה נדפס לראשונה בשנת תע"ב, ושולחן ערוך האר"י שהוא עיבוד לדברי הנגיד ומצוה שהיה בכתב יד לפני המדפיסים, נדפס בשנת ת"כ.

[9]. כך נכתב בהגהות וביאורים של הרב מנחם מענכין היילפערין, שהוציא לאור מחדש את ספר שער הכוונות בשנת תרס"ב בירושלים. ואכן דבריו נכונים קטע זה הוא מפרי עץ חיים, וכמבואר בהמשך המאמר.

[10]. כך מבואר בשער ובפתיחת הספר ימי דוד. גם בספר מועד לכל חי לרבי חיים פלאג'י (חודש אייר סימן ז' אות א') שהתפילה שלפני נתינת צדקה שבתחילת הספר מעשה צדקה, נכתבה ע"י רבי יעקב ישראליג"ה, ומדבריו ברור שכל הספר מעשה הצדקה נכתב על ידו, שהרי תפילה זו היא חלק מהספר, ולא נכתב לפניה שמי שכתב אותה הוא מחבר אחר.

[11] . במאמר שפורסם בזמנו בקולמוס הוכחתי ע"פ מקור הסגולה בספר מעשה הצדקה: א. סגולה זו יכולה להעשות לא רק בערב שבועות אלא בכל ערב שבת, כמו שמופרש במקור בספר מעשה הצדקה. ב. סגולה זו אינה אינה מועילה בהכרח לחשוכי בנים שיהיו להם בנים, אלא שחשוכי בנים שיתנו פרוטות בשיעור ב' פעמים ב"ן לצדקה דבר זה 'טוב להם מבנים ומבנות'. ג. הסגולה נעשית גם ע"י נתינת ק"ד פרוטות שהוא המטבע הקטן שבמדינה.

[12]. רבי חיים מרדכי יעקב שימש תחילה שימש כדיין בעיר בורשה ובעיר אויברוישיווא, ובעשר השנים האחרונות לחייו היה כאמור רב הקהילה החסידית בעיר מישקלוץ. הוא נפטר בח' תמוז תרצ"ו.

[13] . מענין לציין שכוונה זו זהה לכוונה שהוזכרה בספר פרי עץ חיים שהבאנו לעיל.

הגב על הנושא


לתחילת הדף