אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » חגים וזמנים » חמץ באסרו חג של פסח כשבעל המאפיה נמצא בחוץ לארץ

חמץ באסרו חג של פסח כשבעל המאפיה נמצא בחוץ לארץ

שאלה:

בעל מאפיה ששהה בחוץ לארץ במהלך הפסח, ונאלץ לקיים שם יום טוב שני ביום שמיני של פסח, האם דברים שנאפים במאפיה שלו בארץ ישראל באסרו חג של פסח מותרים, או שכיון שאצל בעל המאפיה עדיין פסח אסור הדבר?

תשובה:

א. גם אם יש לדון בזה, אין זה אלא לגבי זמן ההפרש שבין יציאת החג בא"י ליציאת החג בחו"ל, אך לגבי יו"ט שמיני, אין בכך כל חשש.

ב. מחלוקת גדולה היא בפוסקים האם לענין איסור חמץ, הולכים אנו אחר מקום החמץ, או אחר מקום בעליו. ואף שיש להחמיר בזה, מ"מ מאחר והנדון הוא אחר הפסח, יש להקל בזה.

ג. גם בלא זה, הרי ממה נפשך החמץ באותה שעה שייך לרב שקנה את החמץ מיד הגוי עם צאת החג, ואין שום איסור במה שמתעסקים בחנות באותה שעה בחמצו.

ובצירוף כל הני יחדיו, לענין איסור חמץ אחר הפסח, נראה שיש מקום רב להקל בזה.

אלא דכל זה בחמץ שנמכר, כגון חמץ מוקפא או שאר דברים יבשים. וכן לאותם הנוהגים למכור גם קמח וכיו"ב. אך לענין חמץ שנוצר רק במוצאי החג, אחר שכבר הקנה הגוי את החמץ לרב, י"ל שאין לזה היתר. [אלא אם הקנאת החמץ מן הגוי לרב נעשתה רק למחרת, וגם הקמח וכיו"ב כלול במכירת החמץ.]

מקורות:

א. מ"ש לגבי יו"ט שמיני, כ"כ הגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' נח אות יד) וז"ל: נלע"ד להעיר באחד שחמצו בארץ והוא בחו"ל והמכירה לעכו"ם היא בארץ ע"י שלוחו, אשר כנהוג חוזרים בי"ד וקונים את החמץ מהעכו"ם במוצאי יו"ט, דלדעתיה דמר א"ש אע"פ שבעל החמץ מוזהר מדרבנן על חמצו גם באחרון של פסח, רק מסופקני דאפשר דבלא"ה א"ש משום דלגבי החמץ שבארץ לא שייך כלל גזירת יו"ט שני של גלויות, ורשאי גם בחו"ל ליהנות באותו יום מחמצו שבארץ. וצ"ע. עכ"ל. [אמנם במ"ש דרשאי גם בחו"ל ליהנות באותו יום מחמצו שבארץ, ר"ל שמותר לו ליהנות מסחורה בזה וכיו"ב, אך ודאי שאין כוונתו שיכול לאכול בחו"ל חמץ באותו היום, וכן כתבו גדולי הפוסקים, כמו שהביא בשערי תשובה (סי' תצו ס"ק ה) משם פרי האדמה (ח"ג דף יז ע"א) ושלמי ציבור (דף רלז ע"ד). והביאם גם בכף החיים (שם ס"ק מג). וע"ע ערוה"ש (שם ס"ה). וכ"פ מו"ז מרן שליט"א בספרו חזו"ע יו"ט (עמ' קיז) שאסור לתושב א"י שיצא לחו"ל ע"ד לחזור, לאכול חמץ בשמיני של פסח, אפי' בצינעא.] והדברים פשוטים, שכן מה שנותנים עליו חומרי אותו מקום שבא לשם, אין זה אלא לענין התנהגותו באותו מקום שהוא שם. וא"כ מה שנשאר לעיין, דמאחר וזמן צאת החג במקום שהוא שם, הוא כמה שעות מאוחר יותר מזמן צאת החג בא"י, א"כ באותה שעה שנמכר חמץ בחנותו, אכתי אצלו הוא שביעי של פסח.

ב. אולם, הנה דנו הפוסקים באורך אי אזלי' בתר מקום החמץ או בתר מקום בעליו, עי' בזה בשו"ת עונג יו"ט (חאו"ח סי' לו) שכתב דנראה דאזלי' בתר מקום החמץ. וכ"כ מהרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' רו). ומאידך, רבים מהאחרונים ס"ל דאזלי' בתר הגברא, כיעוי' בשו"ת חסד לאברהם (תאומים, מהדו"ק חאו"ח סי' לה) ובשערים המצויינים בהלכה (בהל' פסח עמוד פ) בשם הגאון בעל ערוגת הבושם, ועוד רבים. ואף שלדינא כתבנו להחמיר כדבריהם, מ"מ לענין דינו אחר הפסח, שאינו אלא קנס דרבנן, נראה דיש להקל לסמוך ע"ד העונג יו"ט ודעימיה.

ג. אך גם מלבד זאת, הרי יש לדון בכלל במכירת חמץ הנעשית בא"י עבור מי שמקום מושבו בחו"ל, והרב קונה את החמץ מאת הגוי במוצאי החג לפי שעון א"י, כשבחו"ל עדיין הוא יו"ט. וכבר האריכו בזה האחרונים, ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' מה) שכתב שודאי לא יתכן שהרב יהיה שלוחו של המוכר לקנות עבורו איסור, אלא הרב זוכה לעצמו בכל החמץ שרוכש מן הגוי, וכשירצה הישראל לקנות, יקנה מיד הרב. וכ"כ עוד מהאחרונים. [וע"ע בזה בקובץ מבית לוי (עי' קובץ ניסן עמ' טו) במנהגו של מהרש"ה וואזנר שליט"א, שזוכה לעצמו את החמץ של בני חו"ל במוצאי שביעי של פסח שבא"י, ומזכה להם את החמץ רק במוצאי יו"ט שני. ע"ש.] וא"כ בצאת החג, כאשר אצל הבעלים עדיין שביעי של פסח, ממ"נ או שהחנות שייכת לרב שקנה את החמץ במוצאי החג, או שהיא שייכת לגוי שקנה את החמץ בערב החג, וכבר דנו הפוסקים האם אחר שקנה הנכרי את החמץ בקנין גמור, רשאי הוא לסחור בחמץ ולמכרו לנכרים כמוהו. ומדברי שו"ת יהודה יעלה למהרי"י אסאד (או"ח סי' קכד) מבואר דבאופן שמכר לו במכירה גמורה וחלוטה בלי שום תנאי, והנכרי מוכר בביתו שלו, יש להקל. ודוקא באופן שהוא עושה בחנותו של הישראל, יש לאסור משום מראית העין ועוד. וכ"כ בדעתו בשו"ת נהרי אפרסמון (אה"ע סי' לג). וכ"כ בשו"ת ישועות מלכו (חאו"ח סימן לח), דהחשש לאסור הוא משום ששמו עליו, ויש לחשוש למראית העין. אמנם באופן שאין שמו עליו, דאין חשש מראית העין, רשאי הנכרי למכור לערלים מן החמץ שתח"י. [ויש מן האחרונים שכתבו דאף באופן שמוכר בחנות הישראל, שרי, שכן בחמץ בפסח אין לחשוש למראית העין, אחר שכו"ע יודעים שהמנהג למכור את החמץ לגוי.] וא"כ בנ"ד דבמוצאי הפסח ודאי אין חשש מראית העין, י"ל דכו"ע יודו להקל.

וכן השיב מורנו הגאב"ד שליט"א בזה"ל: והנה נשאלה שאלה במאפיה שמכרה חמץ במוצאי יו"ט ושוב התברר שאחד מבעלי המאפיה שהה בימי בחג בחו"ל ונמצא שבשעה שהמאפיה שלו מכרה חמץ עדיין היה פסח במקום מושבו, ואחד הרבנים פסק שכל החמץ הנמכר אסור בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח. ולדידי פשיטא לי שטעות בידו, דודאי לא ניח"ל לזכות בחמץ וללקות בתרתי גם באיסור החזקת חמץ בפסח וגם בהפסד ממוני, וע"כ שאינו זוכה בחמץ והמאפיה שייכת בשעה זו לשותפיו הגרים באר"י, כך נראה ברור לענ"ד. עכ"ל.

אלא דכ"ז שייך רק בחמץ שנמכר והיה ברשות הגוי בימי הפסח, וכגון מוצרי מאפה מוקפאים, או יבשים. אך חמץ שנוצר רק לאחר החג, נראה לכאו' דמאחר והגוי מכר את החמץ לרב במוצאי החג, לא שייך שחמץ זה יהיה של הגוי או של הרב, שהרי מעיקרא נשאר ברשות הישראל.

אמנם, אם החמץ נמכר אצל הבדצי"ם שנוהגים לקנות את החמץ מהגוי למחרת הפסח, ומוסיפים בשטר המכירה שגם מוצרים שייתחמצו בפסח כלולים במכירה, או לדעת אותם הסוברים שגם קמח הינו חמץ, וגם הוא בכלל המכירה, א"כ אף שחמץ זה יוצר רק במוצאי החג, מ"מ גם הוא בכלל המכירה, ואין כאן חשש של חמץ שעבר עליו הפסח.

תגובות (1)

  • הלל

    שלום לכבוד הרב טולדינו שליט"א, נהנתי עד מאוד לקרוא את תשובתו באתר הנפלא המלמד לאדם הרבה 'תבונה'. אך לצערי הרב לא הבנתי את עיקר התשובה שכתב הרב בענין אכילת החמץ ממאפיה שבעליה היו בחו"ל והסתמך הרב על כך שהחמץ היה בבעלות הרב או הגוי. וכמדומני שטעה הרב במציאות מכיון שמדובר באפיה מדברים שלא היו חמץ כלל לפני הפסח אלא לקחו קמח יבש (או אפילו קמח שנטחן לפני הפסח אינו חמץ כלל) ועשו ממנו בצק ורק אז הוא נעשה חמץ, ולכן כל החמץ הזה לא היה כלול במכירה כלל ועיקר, ונעשה חמץ ברשות הבעלים כאשר אצלו עדיין פסח ומשום כך עובר הוא על בל יראה ובל ימצא, והאוכלים מחמץ זה אוכלים חמץ שעבר עליו הפסח ברשות הבעלים הישראל שנמצא בחו"ל.
    אשמח לשמוע אם אינני צודק בזה. תודה רבה.

    להגיב

הגב על הנושא


לתחילת הדף