אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » מחשבה יהודית » חנה ושבעת בניה – קידוש ה'

חנה ושבעת בניה – קידוש ה'

שאלה:

מפורסם המעשה בחנה ושבעת בניה. נאמר שם שאחרי שכל בניה מסרו נפשם על קידוש ה' שלא להשתחוות לעבודה זרה, חנה הפילה עצמה מן הגג ומתה. והנה, לכאורה ידוע שאסור להמית עצמו, ואין לאדם להרוג עצמו בשום מצב, אלא עדיף לחיות על קידוש ה' מאשר למות על קידוש ה' ורק אם מחייבים אדם לעבור על אחת משלש עבירות חמורות הוא צריך למסור נפשו. וכאן, לכאורה לא מסופר שהכריחו את חנה לעבוד עבודה זרה, וכיצד אם כן היה מותר לה למסור את נפשה, ומדוע עשתה כן?

תשובה:

א.      בראשונים על מסכת גיטין, שם מופיע מעשה זה של חנה ושבעת בניה, מבואר שחנה חששה שיענו אותה ויכריחו אותה לעבוד ע"ז, ולא תעמוד בעינויים, ולכן מסרה נפשה (תוס' רא"ש, מאירי, וכן כתב מהר"ל בחידושי אגדות בתירוצו הראשון).

ב.      עוד הסבר שנאמר לגבי שאלה זו הוא שהיא לא הרגה את עצמה, אלא בקשה את נפשה למות, שבמצב זה היה לה מותה טוב לה, והיה המוות שלווה לה, והקב"ה שמע צרתה ונפלה מן הגג ומתה וה' קבל נפשה אליו (מהר"ל בחידושי אגדות על גיטין). וכעין זה יש בגירסה של מעשה חנה, במדרש רבה על איכה, שנשטית ונפלה מן הגג.

ג.       עוד אולי יש ליישב על פי שיטת הנימוקי יוסף שאף שבד"כ אין אדם רשאי למסור נפשו חוץ מג' עברות, במקום שהשעה צריכה לכך, אדם חשוב רשאי למסור נפשו לא רק על ג' עבירות, במקום שזה מקדש בפועל את שמו של הקב"ה. ונראה, שבמצב הזה של חנה, במעמד זה, מסירות נפשה היתה הצהרה אמיתית שאין אומה ולשון יכולים לנצח את אהבתה של חנה לקב"ה, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ולכן היה ראוי לה ומצוות קידוש ה' שמסרה נפשה.

הרחבה:

מקור המעשה בתלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז/ב: "רב יהודה אמר זו אשה ושבעה בניה אתיוהו קמא לקמיה דקיסר אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה אנכי ה' אלהיך אפקוהו וקטלוהו ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אפקוהו וקטלוהו אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה זובח לאלהים יחרם אפקוהו וקטלוהו אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה לא תשתחוה לאל אחר אפקוהו וקטלוהו אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אפקוהו וקטלוהו אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אפקוהו וקטלוהו אתיוהו לאידך אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים אמר להו כתוב בתורה את ה' האמרת וגו' וה' האמירך היום כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת אמר ליה קיסר אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה כי היכי דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא אמר ליה חבל עלך קיסר חבל עלך קיסר על כבוד עצמך כך על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה אפקוהו למיקטליה אמרה להו אימיה יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה יצתה בת קול ואמרה אם הבנים שמחה".

שאלה זו של השואל, שאלו המפרשים בגמרא על מעשה שמובא גם הוא במסכת גיטין, על ילדות וילדים שהפילו עצמם לים כדי שלא יביאום לידי עבירה:

וכך מקשה בתוספות רא"ש על גיטין דף נז/ב – "קפצו כולן ונפלו לתוך הים. לא תיקשי לך הא דאמרינן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו -"

ומיישב התוס' רא"ש: "דשאני הכא שהיו יראים שמא ייסרו אותם כדאמרינן אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא" כלומר שחששו שיבואו לידי איסור שלא יעמדו בעינויים וביסורים ולכן מבעוד מועד קפצו לים. (וראה מה שכתב שם עוד בישוב קושיה זו בנוגע למעשה באותם ילדות וילדים).

ואם כן, גם לגבי חנה, בפשטות יש לומר שגם היא חששה שייענו אותה אח"כ ויכריחו אותה לעבוד עבודה זרה, ומסרה נפשה שלא לעבוד עבודה זרה. ואף שאין דבר זה מפורש בגמרא, מסתבר ביותר שהיה אכן מצב כזה שיכריחו אותה להשתחוות לצלם.

ואכן כך פירש המאירי על מסכת גיטין דף נז/ב:

"עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים עומדים בפני פקוח נפש אלא שיש בהם תנאים כבר ביארנום בסנהדרין וזה שסיפר בכאן באותם ילדים וילדות שנשבו לקלון ר"ל למשכב זכור וכן באיתם ילדות שנשבו לעריות וכשהרגישו בעצמן למה הם מתבקשות קפצו כלן ונפלו לתוך הים וכן מה שספר במרים ושבעה בניה שכלם מסרו עצמן להריגה שלא לעבוד ע"ז ומה שאמר אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה פירושו שלא יביאוה לכך גם כן".

ומהר"ל מפראג, בספר חדושי אגדות חלק שני עמוד קיח – מסכת גיטין הקשה גם הוא קושייה זו:

"אף היא עלתה לגג. ותימה למה המיתה עצמה בחנם?!".

ומיישב: "וי"ל שרצו גם כן לכופה לע"ז". כלומר כדברי התוס' רא"ש והמאירי שהובאו לעיל.

ועוד מיישב המהר"ל: "אמנם נראה דמה שאמר אף היא עלתה לגג, רמז על שהפילה עצמה מן הגובה שהוא החיים שנבחר לה מות מחיים ומסרה עצמה למות, והשם יתברך עשה רצונה ומתה והחיים הוא מעלה בבני אדם והמתים הם יורדים שאול והיא הפילה עצמה מלמעלה שהוא החיים ומסרה עצמה למות והוא ירידה לשאול וזהו הנפילה".

ונראה כוונתו שמדייק לשון הגמרא "ועלתה לגג ונפלה" והיינו שלא הפילה עצמה, אלא שהיא רצתה למות, שנבחר לה מוות מחיים, והקב"ה עשה רצונה, קבל דעתה שבמצב זה נבחר לה מוות מחיים, ונפלה מן הגג ומתה.

ולכאורה נראה שיש הבדל מהותי בין שני ההסברים הנ"ל:

לפי ההסבר הראשון חנה מסרה נפשה על קידוש ה', והמעשה שלה נבע מתוך אהבת ה'. ואילו, לפי ההסבר השני, חנה בקשה נפשה למות, והקב"ה עשה בקשתה, כלומר הנפילה נבעה מתוך צער נורא ואיום על מיתת בניה, ושאלה נפשה למות, והסכים עימה הקב"ה, ונפלה מן הגג ומתה.

(בדומה להסבר השני בדברי מהר"ל, יש גירסה של המעשה במדרש רבה איכה פרשה א פסקה נ, שם נאמר: "אחר ימים נשתטית אותה האשה ונפלה מן הגג ומתה לקיים מה שנא' (ירמיה ט"ו) אומללה יולדת השבעה ובת קול יוצאת ואומרת (תהלים קי"ג) אם הבנים שמחה ורוח הקדש צווחת ואומרת על אלה אני בוכיה". היינו שנפלה מתוך צערה הגדול שאבדה דעתה ממנו, ולפי זה המדרש בא לומר את נוראותו של המעשה איזו מסירות נפש איומה היתה בידיה של האם שראתה שבעת בניה מתים לעיניה. ובספר 'דברי ישועה ונחמה', (מהרב פינטר), הביא מדברי הגרי"ז מבריסק שבעת הניסיון היה לה כוח להחזיק מעמד וניתן לה כח מיוחד מן השמים לכך אבל אחר שהנסיון נגמר ושחטו את כל בניה נפלה מהגג ומתה, שכלו כל כוחותיה, ויצאה בת קול ואמרה אם הבנים שמחה).

אך לפי הגירסה בגמרא, נראה שיש לעיין במצוות קידוש ה' למסור נפשו על אהבת ה', מה יסודה של המצווה למסור עצמו על קידוש ה' שלא לעבור ג' עברות חמורות. בד"כ מבינים שהכוונה שאיסור עברות אלה חמור כל כך שכדאי אפילו למות בשביל לא לעבור אותן. לפי זה, אין מקום לייחל להגיע למצב שבו יהיה בפני אדם אפשרות לעבור אחת מעברות אלה או למות, שעדיף שלא להגיע לזה כלל.

אך נראה שאין הדבר כך. שהנה, בגמרא ברכות סא, ב מסופר על רבי עקיבא: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא זו תורה וזו שכרה ממתים ידך ה' ממתים וגו' אמר להם חלקם בחיים יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

רבי עקיבא אמר "כל ימי הייתי מצפה מתי יבוא לידי ואקיימנו" משמע מכך שעניינה של מצוות קידוש ה' אינה באופן פסיבי בלבד שהוא חיוב להמנע מלעבור איסורים חמורים אפילו במחיר מסירות נפש, אלא שהוא עניין אקטיבי, שבמצב שבו מסירות הנפש היא קידוש ה' אז אדם יכול לקיים ולהראות אהבתו לה' על ידי מסירות נפשו, ובאופן כזה ראוי לאדם שלם לצפות כל ימיו מתי יבוא לידו ויקיימנו.

וכן נראה לפרש דברי  נמוקי יוסף על הרי"ף סנהדרין דף יח/א וז"ל: "והמקדש את השם ומוסר עצמו למיתה על קדושת שמו ומצותיו [סנהדרין דף קי ע"ב] עליו הכתוב אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח וכל היכא דאמרי' יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת השם ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו אבל אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן [פסחים דף נג ע"ב] מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם שהרי לאו ע"ז היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה ע"ז היה קדוש השם במה שעשאו ואמרינן נמי במדרש מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמן על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך אפילו בשעת הגזירה כיון שבידם להעביר ולבטלם אלא דאפ"ה היו נהרגין מפני שהיתה השעה צריכה לכך". היינו, שמצוות קידוש ה' אינה רק באופן פסיבי, שהמיתה היא דרך לברוח מעשיית איסור חמור של אחד מג' עבירות, אלא שהמיתה דרך אקטיבית שמבטאת את האהבה האין סופית של אדם לקב"ה. אפשר שעושה כן כשהוא אדם גדול ומראה לעם ללמוד ליראה את ה'. וגם נראה, שבאופן כזה כמו חנה יש בזה קידוש ה' שבמעמד ההוא, במצב זה של חנה, המעשה שלה היה מעשה שראוי לאדם חשוב וגדול, שאף שלא היתה במצב של הכרחה להשתחוות לצלם, דווקא במעמד ההוא ששבעת בניה נהרגו שלא השתחוו לצלם, הרי שבמוסרה נפשה למות היא מצטרפת אליהם למעשה הגדול שלהם, ואומרת בכך שגם היא שייכת למעשה שלהם. היא אינה עומדת מהצד וממשיכה לחיות את חייה, אלא עולה עימם בסערה השמימה ומראה לפני אנטיוכוס שאינה חוששת מפניו ואינה מפחדת ממנו אלא היא מוכנה למות מות גבורה, מות בניה הישרים, ותהי אחריתה כמותם.

הגב על הנושא


לתחילת הדף