אתה נמצא כאן: דף הבית » מאמרים » ט"ו בשבט – ראש השנה לאילן

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילן

מקורו של יום ט"ו בשבט

חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילנות, הינו אחד הימים היותר מענינים בלוח השנה היהודי. מנהגיו שחלקם השתרשו בעם היהודי רק במאות השנים האחרונות, טעונים בירור מעמיק. במאמר זה ננסה להתחקות אחר שורשי המנהגים ומהותם לאורך הדורות.

חמשה עשר בשבט ובלשון העם טוּ בשבט, הינו אחד מארבעה ראשי השנים, המוזכרים במשנה הראשונה במסכת ראש השנה, והמפורסם שבהם אחרי חג ראש השנה, יום הזכרון שבו נידונים כל ברואי עולם.

ט"ו בשבט בדברי חז"ל הינו ראש השנה לאילנות, רק לגבי הדינים והמצוות התלויות בארץ שנאמרו באילנות. כגון לגבי תרומות ומעשרות, שאסור לתרום ולעשר מהפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו אחר ט"ו בשבט. ואף לגבי מנין השנים, הזמן הקובע האם להפריש בשנה זו מעשר שני או מעשר עני הוא ט"ו בשבט, ופירות שחנטו בשנה הראשונה והשניה הרביעית והחמישית אחרי ט"ו בשבט מעשרים מהם מעשר שני, והפירות שחנטו בשנה השלישית והשישית אחר ט"ו בשבט מפרישים מהם מעשר עני. וכמו כן לגבי שנות ערלה ונטע רבעי הזמן הקובע הוא ט"ו בשבט. ולענין זה אף נמצא מקור בפסוקי התורה [רבי חייא בר אבא במסכת ראש השנה יד ע"א].

הטעם שחז"ל קבעו שראש השנה לאילנות חל בחודש שבט, מתבאר בדברי רבי אליעזר בשם רבי אושעיא (במסכת ראש השנה יד ע"א) שבחודש זה עברו רוב ימות הגשמים וירדו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ואז מתחילים הפירות לחנוט, וכל הפירות שחנטו קודם לזמן זה חנטו באמצעות גשמי השנה הקודמת. והוסיפו הגאונים (הרכבי עמ' 119) שבט"ו בשבט עברו יותר ממאה יום של הזכרת גשמים, ונותרו רק ששים יום שיזכירו ויבקשו בהם גשמים.

האם טו בשבט הוא יום טוב, ומה הם המנהגים הקדומים שנהגו בו

חמשה עשר בשבט כיום חג לא הוזכר במשנה או בברייתא, וכמו כן לא הוזכר ברמב"ם ובטור, מלבד לגבי דיני מצוות התלוויות בארץ. כ"כ לא צוין יום זה לא בספר סדר היום [לר' משה בן מכיר שחי בתקופת האר"י] ולא בשל"ה ולא במשנת חסידים ואף לא ביסוד ושורש העבודה, שהינם ספרים הנוהגים לציין הנהגות ומנהגים שונים לכל השנה, ע"פ ההלכה והקבלה.

לעומת זאת מצינו בספרים שונים של מחכמי ישראל הפוסקים ובעלי המנהג, כבר בסמוך לתקופת הגאונים, שהביאו הנהגות שונות לגבי יום זה. רבינו גרשום מאור הגולה (הובא בשו"ת המהר"ם מרוטנברג סי' ה, ובמרדכי ר"ה סי' תשא) פסק שאין להתענות בחמשה עשר בשבט. כיון שראש השנה לאילנות נמנה במשנה כאחד מארבעה ראשי השנים, וכשם ששאר שלושת ראשי השנה א' ניסן וא' באלול וא' בתשרי אסורים בתענית, אף הרביעי שהוא ט"ו בשבט אסור להתענות בו. טעם נוסף נאמר שם, שאסרו להתענות כדי שיהיה היכר שהיום הוא ט"ו בשבט והתחילה שנה חדשה לגבי דיני האילנות שהזכרנו לעיל. דין זה הובא בראשונים נוספים, ונפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח תקעב ג). ולדעת המגן אברהם (תקעג סק"א) אף חתן ביום חופתו אינו מתענה בט"ו בשבט, כיון שיום זה מוזכר בגמרא.

בתקופה מאוחרת יותר, בדורם של גדולי בעלי מנהגי אשכנז, כתבו המהרי"ל (בספר "מנהגים", הלכות טבת שבט)  ועוד (המנהגים טירנא, חודש שבט) שבמקומות מסוימים נוהגים שלא לומר תחנון ונפילת אפים בט"ו בשבט, וכשחל בשבת לא אומרים בו אב הרחמים, ולא צדקתך צדק. ונפסק בבבית יוסף ובשו"ע (סי' קלא סעיף ו, וברמ"א סי' רפד סעיף ז). ונחלקו בעלי המנהגים האם גם במנחה שלפני ט"ו בשבט לא אומרים תחנון. והמשנה ברורה (שם סקל"ב) פסק כמקילים שלא אומרים תחנון במנחה שלפני תחנון. ומ"מ למנצח יענך ה' ביום צרה אומרים אף בט"ו בשבט, וכמו שפסק הרמ"א (סי' קלא סעיף א), ולדעת הגר"א (שם סקי"ג-י"ד) ובעל התניא בסידורו שלא אומרים למנצח. עוד אסרו בט"ו בשבט להספיד מת (תשב"ץ לתלמיד המהר"ם מרוטנבורג)  ולומר בו צדוק-הדין (מנהגים טירנא שם, ונפסק ברמ"א תכ ב ויו"ד תא ו), ומ"מ לחכם בפניו מותר (עי' ט"ז תכ ס"ק א ותרע סק"ה).

נראה שרבי מרדכי יפה בספר הלבוש, הינו הראשון שקורא ליום זה יום טוב, בפיסקה שהוזכרו בה בקצרה דיני טו בשבט לגבי המצוות התלויות בארץ (או"ח סי' תרפה), נאמר "וכיון שזו היא התחלה לדבר של מצוה [לגבי מצוות התלויות בארץ] עשאוהו כמו יום טוב". ואף הגאון מוילנא בביאורו לסי' קלא (סעיף ו סקי"ג) אומר שלא אומרים תחנון ביום זה כיון "שהוא ראש השנה לאילנות וכמו כל ארבעת ראשי השנה שהן ימים טובים".  ובספר צמח צדיק מהרב הקדוש מוויז'ניצא כתב בחלק המועדים בשם חותנו הקדוש מריז'ין זצלל"ה שהיו צדיקים שהיו לובשים בגדי יום טוב בט"ו בשבט כי הוא ראש השנה לאילנות, והאדם הוא עץ השדה, עי"ש, (והובאו הדברים בספר ליקוטי מהרי"ח ח"ג דף קטו ע"ב).

לאחרונה נמצאו בגניזה הקהירית, פיוטים מיוחדים שנהגו לאמרם בט"ו בשבט [הובאו בספר לקט שירה ופיוטים בשנת התרצו, ובקובץ ארץ ישראל –תשטז עמ' 144-138], הפיוטים נתחברו ע"י רבי יהודה ב"ר הלל הלוי, שחי בארץ ישראל בתקופת הגאונים בין השנים ד"א תש"ס – תת"ס. הפיוטים הינם "קרובות" שנאמרות על סדר תפילת שמונה עשרה לפני סיום כל ברכה, ובהם תפילה לפריונם של עצים שונים, ולשנה מבורכת עבורם. הפירות מוזכרים לפי סדר א-ב והם אגוז ברוש גפן דלב הדס ורד זית חרוב לוז מור נרד וכרכם סמדר ערבה קיקיון רמון שקמים שירוק,   ונבחרו דוקא אילנות אלו כיון  שהם גדלים בארץ ישראל שבה חי מחבר הפיוטים. מנהג זה של אמירת הפיוטים נשתכח בצוק העיתים וברבות השנים.

מנהג נוסף מצינו בספר מנהגים דק"ק וורמיישא (וורמיזא) לר' יוזפא שמש [שאמנם נכתב רק בשנת תח, אבל מתועדים בו מנהגים אשכנזים קדמונים], שמחדש לנו (בסי' ריא עמ' רמט) שט"ו בשבט הוא יום פגרא לחכמים ובפרט למלמדי התינוקות, והוא יום משתה ושמחה למלמדים והתלמידים. ונוהגים לתת לתלמידים באותו יום יין שרף ולשמוח עמם. וב"מנהג מקרי דרדקי" הוסיף שנותן להם גם לקח טוב, ויקנה אותו מכיסו ולא מכיס התלמידים. ובזמנם היו נוהגים שזמן חורף בישיבות הסתיים בט"ו בשבט, ומי שרצה הלך ללמוד בכל מקום שרצה, ובשנים מאוחרות יותר ביטלו מנהג זה בועד המדינות ליטא. [ראה כ"ז בספר מועדים לשמחה, שבט-אדר עמ' מח-נ, ובכל הפרק שם אודות טו בשבט]. ובמנהגי נישואים (שם בספר מנהגים דק"ק וורמיישא) הוסיף שמחויבים לתת מתנה לבחורים ביום חמשה עשר בשבט. עוד כתב בהערה שם (סי' ריא) שבשחרית בחמשה עשר מנגנין ברכו בניגון ראש חודש. ובהערת המהר"י בכרך (למנהגי וורמיישא, מנהגי הסליחות) כתב שהאבל לא מתפלל לפני העמוד בט"ו בשבט.   מעניין לציין שבוורמייזא נהגו לומר תחנון בט"ו בשבט.

ובספר נפש דוד (הנהגות ט"ו) הביא מנהג יפה שנהג האדר"ת ביום זה ללמוד את הלכות מעשר בספר הרמב"ם ובמסכת ראש השנה (יד ע"ב) והלאה, ולחדש חידוש בלימוד זה, כדי שיהיה חשוב הלימוד כקיום מצות מעשר אילן, והתפלל לה' [בעודו בחו"ל], שיזכהו ה' לעשות את המצוה מדאורייתא בפועל ממש. ואמר שנראה לו שלכן קבעו הראשונים קבעו יום זה ליו"ט, שלא לומר בו תחנון להזכירנו את מצוות מעשר האילנות.

ובספר דרך ארץ -מנהגי ארם צובא (עמ' קמז) כתבו שנוהגים ביום זה לקרוא את "אבידתה כלאמנה" שהוא תרגום עשרת דברות בערבית, ולא ברור טעם המנהג.

תיקון טעות רווחת – טו בשבט אינו יום הדין לפירות האילן

טעות רווחת בידי בני האדם שבט"ו בשבט נידונים האילנות ופירותיהם, כמו שבא' בתשרי ראש השנה, נידונים בני האדם. דבר זה אין לו כל בסיס, שהרי המשנה פותחת את מסכת ראש השנה, במילים "ארבעה ראשי שנים הן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה וכו', באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות,  באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו", ובכוונת המשנה להזכיר את ארבעת ראשי שנה שיש בהם משמעות דינית בכך שמתחילה שנה חדשה, לגבי ענינים שונים, ואין כוונתה להזכיר ענין רעיוני שיש בזמן המצויין בהם, ולהורות על מנהגים ביום זה.

מלבד זאת מבואר בפירוש במשנה השניה במסכת ראש השנה שפירות האילן נידונים בעצרת שהוא חג השבועות.  ואם נעיין בדברי רבי שמעון בן אלעזר במסכת מגילה (דף לא ע"ב), נווכח שאכן חג השבועות הוא ראש השנה לאילנות לענין זה שנידונים בו על פירות האילן. ומשום כך עזרא הסופר תיקן שצריך להקפיד שפרשת בחוקותי עם הקללות שנכתבו בה יקראו בה בשבתות שלפני ראש השנה שבו נידונים פירות האילן, דהיינו לפני חג השבועות, כמו שפרשת כי תבוא עם הקללות שנכתבו בה קוראים אותה בשבתות שלפני ראש השנה, שבו דנים את כל האנושות, כדי שתכלה שנה וקללותיה. ולצורך זה קוראים בשנים מסוימות שתי פרשות בשבת אחת – ויקהל פקודי, ותזריע מצורע.  והמגן אברהם (סי תצד סק"ה) כתב שיש בכך נפקא מינה מעשית נוספת, שנהגו להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים בחג השבועות כדי שיזכרו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם.

מנהג אכילת הפירות הקדום –מנהג אשכנזי, שכנראה לא נהגו בו האר"י ולא תלמידיו

המנהג הרווח היום כמעט בכל עדות ישראל להרבות בט"ו בשבט באכילת מיני פירות של אילנות, לא הוזכר בדברי הראשונים ובעלי המנהג הקדמונים, ואף לא בספר מנהגי קהילת וורמיישא שהוזכר לעיל, שנכתב כאמור רק בשנת תח. ואף לא בדברי האר"י בסידוריו, או ספרי הכוונות, ולא בספרי תלמידו הגדול רבי חיים ויטאל.

לראשונה הוזכר מנהג זה לפני כארבע מאות וחמישים ושנה, בספרים שונים. בשנת ה'ש"י הדפיסו בסלוניקי [ר' יצחק יעבץ ובניו] מחזור שנקרא "המחזור הגדול", שנכתב ע"י רב קהילת האשכנזים באותו מקום רבי  בנימין בן הרב מאיר הלוי אשכנזי בן הרב שמעון הלוי בן הרב יעקב הלוי מהעיר נורנברק [נירנברג]. בספר נכתבו התפילות עם ביאורי מילות, ודינים ומנהגי האשכנזים. בין המנהגים נאמר שם (סי' נח עמ' קנו) "לפי שיום ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות מנהג לקנות בו כל אחד בביתו ביום זה מעט מכל פרי ופרי שימצא אז". [ובענין תחנון כתב שנהגו לאומרו במנחה שלפניו ואף בתפילת מנחה של אותו יום]. בעקבות מחזור זה הודפס בסביוניטה-קרימונה שבאיטליה בשנת שי"ז מחזור מפורסם בשם מעגלי צדק, והובא פעמים רבות בספר מגן אברהם (תלא סק"ה, תנ סקי"ב, תנא סקי"א), ובעוד ספרים. במחזור זה הוזכר שוב המנהג לאכול פירות.

במהדורא השניה של הספר תיקון יששכר –עיבור השנים שיצאה לאור ע"י מחבר הספר רבי ישששכר אבן סוסאן מרבני צפת, בעיר שלוניקי בשנת של"ט, [בידינו צילום כתב היד הנדיר ממנו הודפסה מהדורא זו, וכתב בו המחבר שהושלם בשנת של"ד], נאמר "יום ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ואין מתענין בו ואין עושין בו נפילת אפים, ונוהגים בו האשכנזים יצ"ו להרבות בו במיני פירות האילנות, לכבוד שמו של יום". יתכן שפסקא זו שלא הובאה במהדורא הראשונה של הספר, נוספה בעקבות המחזור הגדול שהודפס כאמור גם הוא בסלוניקי כעשרים שנה קודם לכן. פיסקא זו שבספר תיקון יששכר הובאה להלכה ע"י ר' חיים בנבנישתי בספרו כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף לסי' קלא –הודפס בשנת תיח), ובעקבותיו נפסקה במגן אברהם (סי' קלא ס"ק טז) לרבי אברהם גומבינר (נפטר תמג), ובפרי חדש (שם סק"ו) לרבי חזקיה די סילוה (נפטר תנח), ובמשנה ברורה (שם ס"ק לא). בעקבותיהם כתב לוח ארץ ישראל לר' יחיאל מיכל טיקוצינסקי "חמשה עשר בשבט וכו', נוהגין לאכול בו מיני פרי אילנות וביחוד מפירות ארץ ישראל [לקיים עשה לך ציונים] להראות שהיום ראש השנה לאילנות לענין תרומות ומעשרות וכו'."

מנהג אכילת הפירות הוזכר גם בספר מנהגים שנכתבו בו באידיש מנהגי האשכנזים בפולין ביהם, מעהרען ועוד,  הספר נכתב ע"י שמעון לוי גונצבורג, ונדפס לראשונה בונציה בשנת ש"נ-שנ"ג. וכך נאמר שם "חמשה עשר בשבט וכו', מן פלעגט אליר ליי אופסן צו הבן", ותרגום הדברים "נוהגים שיהיו לו כל מיני פירות". ובצד הדברים מצוייר שולחן ועליו פירות.

בספר מנהגי וורמייזא משנת ת"ח לא הוזכר כלל מנהג זה של אכילת פירות בט"ו בשבט. ואף בהגהות המהר"י בכרך בעל החות יאיר לספר המנהגים זה לא הוזכר המנהג. לעומת זאת בספרו מקור חיים שנכתב בשנת תנ"ט, ונדפס רק בשנים האחרונות, כתב המהר"י בכרך בסי' תרפד "ראיתי ותיקין שמברכין על כל מיני פירות אילן הנמצאים בט"ו בשבט", ובסי' תרפו כתב בשם מחזורי סביוניטה שהוזכרו לעיל "המנהג שבט"ו בשבט קונה כל אחד מפירות שבנמצאים אז, ואוכלים לזכר שביום זה ראש השנה לאילנות".

מעניין לציין שבספר אדני פז לרבי אפרים ב"ר שמואל זנוויל מאלטונא (כיהן שם כדיין בשנות הת"צ) הביא את דברי המגן אברהם שהאשכנזים נוהגים להרבות במיני פירות, וכתב "ואני לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה". אבל ביאר שכנראה מנהג זה הונהג כדי שיזכרו שיום זה הוא ראש השנה לאילנות ויתפללו שיתברכו הפירות. כמו שתקנו בעצרת לשים בבית הכנסת אילנות לזכור שהוא יום דין לפירות.

בספרים רבים שייכו בטעות את מנהג אכילת הפירות לאר"י או לר' חיים ויטאל, ונראה שאין זה נכון שהרי אין כמעט אף ספר קדום מוסמך שמייחס את המנהג הזה לאר"י. המקור הקדום היחיד המייחס את מנהג אכילת הפירות לאר"י וגוריו הוא המהר"ם חאגיז (תלב–תקכא) בתשובה המובאת בספר ברכת אליהו (הודפס בתפ"ח) לר' אליהו מאוליינוב. וז"ל "ועוד הודיעך דכאשר האדם עץ השדה הנהגתי גם כן מה שראיתי מרבותי נ"ע, וממורי (סבו מהר"ם גאלנטי השני, נפטר תמט, נכדו של המהר"ם גאלנטי הראשון שהיה אחיו של רבי אברהם גאלנטי מתלמידי האר"י) שהיה נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות האילן ולהתפלל לה' יתברך שיחדש עלינו ועליהם שנה טובה. והיו נוהגים לאכול ט"ו מיני פירות אלו. ועל כל פרי שיביאו כל אחד בפני עצמו שלא מדעת בעה"ב, ללמוד פרק משניות אחד דהיינו ח' פרקים דפאה, ג' פרקים דביכורים, ד' פרקים דראש השנה שהם ט"ו. והפירות הם חמשה כנגד בריאה: תאנה, גפן, תפוח, אגסים, חבושים, אלו נאכלים בקליפתן. והפירות כנגד יצירה: תמרים, זית, עונב, גודגנית, עוזרדין, אלו נאכלים בלי קליפה וקליפתן בפנים והן הגרעינין. והפירות כנגד עשיה: רמון, שקדים, אגוז, תורמוס, סידרה, קליפתן של אלו היא מבחוץ ונזרקת.  וכדי לתת שפע לנשמה מעולם האצילות, צריך לברך על ריח האתרוג. וכן מצאתי בשם האר"י ז"ל שהיה נוהג כסדר הזה, עכ"ל.

אך הגאון ר' אביש ציינוירט שליט"א מראשי ישיבת המקובלים אנשי מעמד בעל מח"ס שו"ע הזוהר ושו"ע האר"י, טוען שמקור זה למנהגו של האר"י אינו מקור מהימן כל כך, כיון שחי שנים רבות אחרי פטירת האר"י, ובפרט שבספר חמ"י המובא בהמשך, נאמר בפירוש שמנהג זה לא נמצא בכתבי האר"י.    (ובספר אבן ישראל לר' ישראל ברוך ברוין (עמ' כח אות ג) כתב שהתוספות חיים (כלל לב סקכ"ז) מפרשו של החיי אדם שכתב בשם האר"י שיש לאכול בט"ו בשבט שלושים מינים, והמעיין שם יווכח שאין זה נכון וכל הקטע שהביא אינו מספר תוספות חיים הוא ציטוט של הספר חמדת ימים. וכעי"ז מצינו בספר אמרי חיים על המועדים שייחס מנהג זה לר' חיים ויטאל. ומה שהובא בסידור בית יעקב אינו מרבי יעקב מעמדין –היעב"ץ, אלא מהמדפיס ר' משה מזיטמיר).

כאמור מנהג זה של אכילת פירות בט"ו בשבט הונהג ע"י האשכנזים. וקהילות הספרדים לא נהגו בו כלל. רבי יודא אלבז שחי בשנת תק"נ! במרוקו כותב לעמיתו רבי רפאל אהרן מונסונייגו על ענין ט"ו בשבט שמעולם לא נהגו כלל, ולא ראה מי שנהג בזה. והתימנים לא נהגו כלל במנהג זה, ובסידורים שלהם לא הוזכר. ואף רבי מרדכי שרעבי ממקובלי תימן שחי בדור האחרון העידו תלמידיו (שו"ע הקצר לר' יצחק רצאבי, ועוד) שלא היה עושה סדר אכילת פירות בט"ו בשבט, כיון שלא הוזכר ברש"ש, אלא בחמ"י שהתרחק ממנו.

אחד הראשונים מבין חכמי הספרדים שהזכיר מנהג זה הוא רבי אליהו הכהן מאיזמיר שבספרו שבט מוסר (הודפס לראשונה בשנת תעב) בפרק ט"ז כותב "בני הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט שמנהג ותיקין הוא". ויש ספרים שטעו וכתבו שכוונת השבט מוסר לומר שהמנהג ותיק וקדום, הדברים משוללים כל יסוד כיון שהמתבונן בספר שבט מוסר ובספר במקור חיים שהובא לעיל מבין שבמילה "ותיקין", התכוונו לחסידים ואנשי מעשה המחבבים עשיית מצוות, וכמו שפירש רש"י בברכות ט ע"ב וכו ע"א. וכך תירגם המו"ל של ספר שבט מוסר באידיש. [בספר טעמי המנהגים הפריז וכתב שמנהג זה צוטט בשבט מוסר בשם צואת רבי אליעזר הגדול, המוזכר שם באותו פרק, אך ברור שהציטוט מצוואת רבי אליעזר מתייחס רק לקטע הקודם באותו פרק].

תיקון טו בשבט –אכילת פירות רבים תוך כדי אמירת קטעי זוהר, מנהג שהוזכר לראשונה בספר חמדת ימים שכשרותו נתונה במחלוקת

שינוי גדול חל בשנת תצ"א-תצ"ב שבה הודפס הספר חמדת ימים בעילום שם, ספר זה שנתון עד היום בויכוח גדול אודות כשרותו, [הודפס לאחרונה ע"י הוצאת יריד הספרים], ונסוב על הנהגות האדם במשך השנה, מאריך מאד בפרק מיוחד בענין ט"ו בשבט (בחלק הנסוב על ענין שובבים, פרק השלישי, מהדורת יריד הספרים כרך ר"ח 537-523). פרק זה נדפס כבר בשנת תקי"ג כקונטרס נפרד הנקרא פרי עץ הדר, והודפס בנפרד פעמים רבות במשך הדורות.

החמ"י הנהיג לראשונה סדר שלם של אכילת מספר מסוים של פירות בט"ו בשבט, ושירות ותשבחות ליום זה. ובתחילת דבריו הוא מדגיש שמנהג זה לא נמצא בדברי האר"י ותלמידיו והוא מחדש אותו מעצמו. וז"ל  "יום ט"ו בשבט, אף כי הוא מימי השובבים אין בו תענית, כי הוא ראש השנה לפירות אילן. ובתקון המעשה אשר יעשה היום על הפירות, בו נעשה תקון צדיק חי העולמים בסוד הנזכר בזוהר (בראשית ח"א, לג ע"א) וכו'. ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה, ולומר דברי שירות ותשבחות עליהם, כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי. ואם כי בדברי כתבי הרב זלה"ה [האר"י ותלמידו ר' חיים ויטאל] לא נמצא מנהג זה [של אכילת פירות בט"ו בשבט כלל], מכל מקום לדעתי תקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר".

ובראשית דבריו הוא מביא כסמך להנהגתו את דברי הירושלמי בסוף מסכת קידושין  "רבי חזקיה רבי כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל. רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית [מצמצם] ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא". וביארו הראשונים [תשב"ץ קטן סי' שכ], שרבי אלעזר צמצמם בהוצאתיו במשך הנאה כדי שישאר לו כסף שיוכל לקנות בו מכל פרי חדש שגדל באותה שנה, ויהנה ממנו וירבה בברכות הפירות, ובברכת שהחיינו.

לדעת בעל החמ"י בדברי בירושלמי מבואר שכמו שהנהנה מהעולם הזה בלי ברכה נקרא גזלן, מפני שמנע את הברכה שגורמת להמשיך שפע עליון על ידי כח הברכות. שפע שבכחו השר הממונה על הפירות מגדל את הפרי פעם נוספת. כך גם  הרואה מיני פירות ומגדים ולא אכל מהם, מונע טוב מבעליו כיון שלא מברך על הפירות, ומבטל את הכח מהשר הממונה עליהם, ונקרא גזלן. ולכן רבי אלעזר היה מצטמצם וחוסך פרוטות כדי שיוכל לקנות את כל מיני הפירות החדשים להרבות בברכות ולעשות בהם מיד את התיקון הדרוש להם, כדי שלא יחמיץ את המצוה. ולכן ראוי שגם אנחנו נשתדל בענין זה, ונאכל ביום טו בשבט כל מיני פירות ונברך עליהם בכוונה זו, כי חביבה מצוה בשעתה, והאריך שם מדברי הזהר וע"פ הקבלה. ולדעתו בראש השנה לפירות האילנות, האילן העליון משפיע את שפעו הקדוש לפירותיו שהם העולמות, אשר מהם ישתלשל ותרד פה למטה שפע רצון ברכה ונדבה על העץ ועל פרי העץ תמיד כל השנה.

בנוסף לכך, לדעתו העושה את התיקון המובא כאן בקיצור ומברך את הברכות הראויות תוך כדי התיקון יתקן את פגם הברית, ובפרט שהימים הללו ימי השובבים מסוגלים לענין זה. ובשם מורו כתב לכוון לתקן את חטא אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן, שחביבה מצוה בשעתה ביום זה. וכיון שכח הדיבור מעורר את כח מידות העליונות להאירן באור מופלא יתר גדול מאד להשפיע שפע רצון ברכה ונדבה בכל העולמות. לכן כותב בעל החמ"י שנכון ללמוד ולהגות לפני אכילת כל פרי ופרי בסוד שורשו המובא בספר הזוהר או בתקוני הזהר או במשניות לעורר את שרשיהן למעלה.

אח"כ מביא בעל החמ"י את סדר אכילת הפירות עם תוכנית לימודים בסעודה זו לט"ו בשבט. בתחילה צריך לומר פסוקים מהתורה, מהנביאים, ומהכתובים. ויקרא י"ג קטעים מכתבי הקודש על תנובת הארץ, פירות וצמחים ועיון בתלמוד, [בדרך כלל במסכת זרעים], ובספר הזוהר, ואח"כ יאמר תפילה מיוחדת: "אנא הא-ל העושה והיוצר והבורא וכו' "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שבכוח סגולת אכילת הפירות שנאכל ונברך עליהם עתה, יתמלאו מעוז שפע הודם לשוב שנית להגדילם ולהצמיחם מראשית השנה ועד אחרית השנה לטובה ולברכה ולחיים טובים ולשלום…"

ואח"כ יאכל 20 פירות בסדר מסוים, וישתה ביניהם ארבעה כוסות יין כמפורט להלן. ולפני אכילת כל פרי כאמור ילמדו המסובים ויהגו בקטע מהזהר מתיקוני הזהר או מהמשניות בסדר זרעים הקשורים לאותו פרי, ויכוונו באחד מצירופי שמות ה'.

 וזה סדר האכילה: חטה [תבשיל או פת הבאה בכיסנין], זית, תמרים, גפן. וישתו יין כוס כולו לבן.

ואח"כ יאכלו: תאנה, רמון, אתרוג, תפוח. וכאן ישתו כולן כוס יין מעט אדום ורובו לבן.

ואח"כ: אגוז, לוזים או שקדים או ערמונים, חרובים, אגסים. וישתו כוס יין חציו לבן וחצי אדום.

ולבסוף: עוזרדין, פרישין, גודגניות, סופאייפה, בטנים, גינדאש, נישפוליא"ש, תורמוסים. ואח"כ ישתו כוס יין אדום במעט לבן.

וכדי שלא תגרם ברכת בורא פרי העץ שאינה צריכה מדגיש בעל חמ"י שעל כל פרי יברך אדם אחר מהמסובים שלא אכל מהפירות שברכו עליהם לפניו, ולא יצא מהברכה שברכו מקודם. ורק על תבשיל החטה שמברכים עליה בורא מיני מזונות יברכו כולם.

ובמקום שמצויים בו כל שלושים הפירות האילן שקיימים בעולם לדעת רבי חיים וויטאל, מצווה החמ"י לחזר עליהם כי כל המרבה הרי זה משובח. שלושים הפירות מחולקים ע"י רבי חיים ויטאל לשלושה קבוצות וכלהלן:  עשרה שאין להם קליפה  או גרעין שלא אוכלים אותו, ונאכל כל הפרי שלהם, -פירות מעולם הבריאה, והם ענבים, תאנים, תפוחים, אתרוגים, לימונים, אגסים, חבושים, תותים, אוכמניות וי"א פלפלים (שורבא"ש), וחרובים. ועשרה פירות שאין להם קליפה שאינה נאכלת, אבל יש להם גרעין שאינו נאכל -פירות מעולם היצירה, והם: זיתים, תמרים, גודגניות, שיזף (שופאייפא"ש), אפרסקים (פרישקו"ש), שזיפים (זירגואילא"ש), משמשים, גינדא"ש, שסקים (אקאראני"ש), ועוזרדים (נישפולא"ש). ועוד עשרה פירות שנאכל רק מה הפנים שלהם ולא הקליפה שבחוץ -פירות מעולם העשיה, והם: רמונים, אגוזים, שקדים, ערמונים, לוזים (אלבי אנא"ש), אלונים (אלביוטא"ש), קפריסין (פריסין), גרעיני אצטרובלים (פניוני"ש), פיסטוקים (אגוזי גן עדן, פסתוקי"ש), ואגוזי פקאן (מאוזי"ז). שלושים הפירות הללו מוזכרים גם בספר חסד לאברהם (מעין ז נהר ז), לרבי אברהם אזולאי סבו של החיד"א, ובספר טוב הארץ (נדפס בשנת תט"ו) לרבי נתן שפירא מסדר כתבי היד של הפרי עץ חיים, מביא את שלושים הפירות בשם מהר"י בן צמח בשם רבינו שמואל ויטאל בשם אביו ר' חיים ויטאל. ומספר זה של שלושים מינים באילן  מוזכר כבר בספר אלפא ביתא של בן סירא, שמספר על חכמתו של בן סירא, שכשהיה בן שבע, שאל אותו נבוכנצר מלך בבל מספר שאלות וענה לו עליהם לרוב חכמתו, והשאלה השניה היתה: ספור כמה אילנות יש בגני, וענה לו שלשים מיני אילנות הם בגנך, עשרה מהם נאכלין כמו שהם ואלו הן: וכו' ועשרה מהם נאכלין מה שבפנים ומה שבחוץ נשלכין עשרה מהם נאכלין מה שבחוץ וכו'. אמר לו ומי נטעם? אמר לו אדם הראשון לקחם מגן עדן ולא יצא עד שלקחם משם ברשות הקב"ה. גם לקח עמהם כל מיני בשמים ומיני רפואות אחרים שלשים מינים'. ע"כ.

ובמקומות שהפירות אינן מצויות כל כך אומר החמ"י שלא יפחות מ12 מיני פירות, שמכוונים כנגד י"ב צירופי הוי"ה, שהרי המילה איל"ן במילואה [אל"ף יו"ד למ"ד נו"ן] בגימטריא י"ב פעמים כ"ו –הוי"ה, כמו שכתב בתחילת דבריו. ויכוין בכל אחד מהן בצירוף אחד. עוד אומר החמ"י שמצות היום דוקא בפירות האילן בלבד ואין חיוב לחזר אחר פירות האדמה. ומכל מקום אם יסדר את פירות האדמה עם שאר הפירות ויברך עליהם נכון הדבר לכוין לעץ הנחמד "בן ישי ח"י על האדמ"ה". [יש שמצאו בקטע זה רמז לשבתאות שהרי הגימטריא של המילים "העץ הנחמד ן' איש חי וכו'," היא שבתי צבי, אבל יש הטוענים שאין זו ראיה, שהרי קטע זה הוא פסוק מפורש בשמואל א, כ לא]. ומאריך בדיני אכילת פירות וברכתם ובסוף מסיים "תם ונשלם סדר טו בשבט".

התפשטות המנהג

תיקונו של החמ"י הודפס במשך השנים בקהילות הספרדים באופנים שונים, ונקראו כאמור קונטרס פרי עץ הדר, (לדוגמא, במהדורא שהודפסה בצאחר בשנת תקס"ה, הובא סדר הלימוד של ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, עם תיקון שובבים ושבעה באדר). עד שהתהפך המצב, והספרדים שקיבלו את המנהג מהאשכנזים החמירו והוסיפו בו יותר מהאשכנזים.

וכך מספר הנוסע רבי יעקב אבן ספיר בספרו מסע תימן במכתב לז שנכתב בשנת תרכ"א מארץ הודו לירושלים, "ואספרה סדר יום ט"ו בשבט שהחזיקו בו אחינו הספרדים בתורכיה כאשר ידעתם. והבבלים הוסיפו עליו במדה גדושה. בדבר הזה נתחלפה השיטה, הנה הרב במגן אברהם (סי' קלא סקט"ז) מביא בשם ספר תיקון יששכר [כי לא נמצא מקור לדין זה לא בפוסקים ולא במקובלים]. "אשר האשכנזים נוהגים להרבות במיני פירות של אילנות בט"ו בשבט", אבל האשכנזים עזבו המנהג, והספרדים אספוהו והוסיפו עוד כהנה וכהנה, ויביאו לו גם יין גם לחם רב וגם מנחה מפרי האדמה, וירק עשב הוסיפו לו [על המילה ט"ו, את האות] ב' ונעשה יום "טוב", ורבים יחשבו שהוא יום הדין ע"פ מה שנאמר במשנה ראש השנה חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילנות, אשר פירושו לענין מעשר שנה שנה, אבל לא לאכול ולא לדין, כי בעצרת דנין על הפירות (ראש השנה טז ע"א), וכבר נדפס על סדר היום הזה ט"ו שבט ותיקונו ספר מיוחד "פרי עץ הדר" מבעל חמדת ימים".

ובהמשך דבריו מתאר אבן ספיר האיך נקרא לבית גביר ידוע מילדי בגדד שגר שם בבומבי שבהודו. הגביר ערך שולחן עם כל מיני פירות ומגדים ולחם רב ונאספו שם נכבדי העיר ועניים הגונים והמון רב. והיו על השולחן כ50 מינים של פירות הארץ ופירות מארצות שונות. ולגלג שם באופן בוטה על מנהגם שהחמירו בו כמצוות דאורייתא, וטוען שנגרמו שם ברכות לבטלה, ועברו על דין הקדימות בפירות, כמו כן לגלג גם על מנין שלושים המינים שהבאנו לעיל, ולא מצאנו טעם לחזור על דבריו.

מנהגים נוספים באכילת הפירות

רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סי' ל אות ז-ח) מגדולי חכמי תורכיה כותב "ליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשולחן מכל פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו, וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החטה אחר ברכת המזון "חלב חיטים ישביעך" כדי שיהיה לו מזנות בריוח. והאשה על הגפן כדכתיב "אשתך כגפן פוריה". והבן על הזית "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך". רמון ואגוז לבנותיו על שם "כבודה בת מלך פנימה". דבש ותפוח לתנוקות על שם "תחת התפוח עוררתיך", "דבש וחלב תחת לשונך", כמו שכתב כל זה ידיד נפשי בני הגדול הי"ו בספרו "והוכיח אברהם" פרק ל"ד [נכתב בשפת לאדינו], וכו', "רובא דעלמא אינן נוהגין כן אלא קורין בספר פרי עץ הדר על הסדר לפי הפירות שיש לו. ויש שאינן נוהגין כלל לסדר פירות. ויש נוהגין דוקא ז' מיני פירות דנשתבחה בהן הארץ, ועיין בספר חמ"י. ויש מקומות דאינן לומדים כי אם ט"ו שירים שבתהילים, ונוהגים דמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט"ו שירים כדי שילמדו בשולחן אביהם בליל ט"ו בשבט". והאריך שם בענין הצדקה שיש לתת ביום זה לתלמידי חכמים ועניים שיהיה להם לקנות פירות. ואף באמרי חיים (מועדים) האריך בענין זה.

בחוברת כרם שלמה הובא מנהג נוסף בשם מה"ר יצחק וויס ראב"ד ווערבוי הי"ד, שסיפר לו נכד הגה"ק בעל ישמח משה שסבו נהג לאכול בט"ו בשבט 13 מיני פירות כגימטריא של המילה אח"ד.

אם נסכם את הדעות של מספרי הפירות השונים שיש לאכול בט"ו בשבט, נווכח שיש בענין זה יותר מחמשה דעות, א. רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי, האומר שיש שאוכלים רק 7 מינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל. ב. חמדת ימים  אומר שבמקום שלא מצויים בו פירות יאכל 12 מינים.  ג. הישמח משה נהג לאכול 13 מינים. ד. המהר"ם חאגיז בן בתו של המהר"ם גאלנטי אומר שסבו אכל 15 מינים, (דעה נוספת הובאה לאחרונה בשם אחד מגדולי החסידות לאכול 16 מינים). ה. חמדת ימים מזכיר בסדר האכילה שלו 20 מינים וביניהם לשתות ארבע כוסות כמובא לעיל. ו. חמדת ימים כותב שראוי לחזר אחרי ה30 מינים המוזכרים בשם ר' חיים ויטאל. ובמכתבו של ר' יעקב אבן ספיר שבבבית הגביר בבומביי שבהודו אכלו יותר מ50 מינים, אך ודאי שלא היתה כונתם לדקדק במספר הפירות.

האם ט"ו בשבט הוא יום הדין של פירות האילן

במאמר כתבנו באופן ברור שיום טו בשבט אינו יום הדין לפירות כמו שמבואר בגמרא במסכת ראש השנה ובמסכת מגילה שיום הדין לפירות האילן הוא עצרת –חג השבועות.

הנחה זו נסתרת לכאורה ע"י שתי ספרים שונים שנכתבו בתקופתו של האר"י. הספר הראשון הוא ספר גירושין שנכתב ע"י רבי משה קורדיבירו. מהותו של הספר הוא חידושים שנתחדשו בגירושין שהם מעין התבודדיות של הרמ"ק ורבו [גיסו] רבי שלמה אלקבץ, בהם התחדשו חידושים בעיקר בעניני קבלה, וכך נאמר שם "שנת חמשת אלפים וש' ואחד חדש שבט יום ששי עשרה לחודש, נתגרשנו בגרושי המלך והמלכה עד בית המדרש החרב שבברתי"ן תוב"ב (נראה שהכונה לכפר ברתותא המוזכר בתלמוד, והוא סמוך לצפת), ושם חדשתי בענין זה וכו', ובאות ח נאמר עוד נתעסקנו היום שהיה ראש השנה לאילנות, ומביא שרבו רבי שלמה אלקבץ הקשה שהיה צריך לכאורה לומר ראש השנה לעצים דהיינו עצי פרי, ולא לאילנות שהם עצי סרק. ותירץ שכיון שראש השנה הוא דין, לא רצו לומר ראש השנה לעצים שהם בבחינת מדת "תפארת" [רחמים] שאין בה דין. אך כדי שלא יסתרו הדברים את דברי הגמרא צריך לומר שכונתו שהשם "ראש השנה" יש בו הקשר ליום דין, ולא שט"ו בשבט עצמו הוא יום דין.

 ספר נוסף בו מצינו לכאורה שנאמר שראש השנה לאילנות הינו יום דין, הוא ספר טור ברקת לרבי חיים הכהן תלמידו של רבי חיים ויטאל שבסי' תקעב סק"ג כתב "וכבר נתבאר מה שאמר בזוהר ממה שאמר ראש השנה לאילן ולא שנינו ראש השנה לאילנות משמע שהוא ראש השנה לכל איש ישראל, כי האדם מכונה לאילן שנאמר "כי אדם עץ השדה", וכן אמרו חז"ל בפ' עץ מאכל". דבריו תמוהים כיון שהזוהר המוזכר בדבריו נמצא בספר בראשית פרשת ויחי (דף רכו ע"ב) ובפירוש מדובר שם על עצרת –חג השבועות ולא על ט"ו בשבט. ואולי כוונתו שכמו שמצאנו שלגבי חג השבועות שהוא יום הדין לפירות האילן נאמר בזוהר שהוא גם יום דין לאדם, כך גם ט"ו בשבט הוא יום של התחלה חדשה לאדם, כמו שהוא התחלה של שנה חדשה לגבי דינים מסוימים במצוות התלויות בארץ, "כי האדם עץ השדה".

ואף שאין זה יום דין לפירות האילן, הבאנו במאמר שבפיוטים מתקופת הגאונים, במהר"ם גאלנטי, ובאדני פז, בחמ"י, וכ"כ בן איש חי (בספרו לשון חכמים ח"א סי' לח) נאמר שיש להתפלל ביום זה על הפירות, ובבני יששכר (מאמרי חדש שבט, מאמר ב אות ב) כתב שקיבל מרבותיו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין לו ה' בעת שיצטרך אותו למצוותו בחג סוכות.

הגב על הנושא


לתחילת הדף