אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » יום כיפור – הקל הקל תחילה

יום כיפור – הקל הקל תחילה

הן שלש הלכות בהלכות חולה שיש בו סכנה שמהן למדנו דאף דכל איסורי תורה נדחין מפני פיקוח נפש, מ"מ נצטווינו למעט באיסור וכשאפשר להציל את הנפש באיסור מועט אסור לעבור בעבירה רבה להצילו.

א. ביומא פ"ג ע"א "תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל". הרי דחולה שיב"ס שצריך לאכול ואין בפניו אלא מאכלות אסורות בלבד צריך לדקדק לאכול הקל הקל תחילה.

ב. שם פ"ב ע"א אמרו "תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמה ואם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים".

וכתבו המפרשים דברוטב אין איסור אלא מדין טעם כעיקר וקל מגוף האיסור ומשו"כ מאכילין אותה מן הרוטב לפני שמאכילין אותה מגוף האיסור.

ג. בכריתות י"ג ע"א אמרו "התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא הכי קתני הותרו לה לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה".

הרי דאף שצריכה לאכול יותר מכשיעור יש לאכול את הנצרך פחות פחות מכשיעור תוך כדי אכילת פרס.

הרי לן דבג' גוני ושלש הלכות מצינו גדר זה דאף במקום פקו"נ יש למעט האיסור. ויש לעיין אם הא בהא תליא ובחדא מחתא מחתינן לכולהו או שמא האי לחוד אקאי והאי לחוד אקאי ואינם תלוים זב"ז.

ולכאורה היה נראה דשתי הסוגיות ביומא דין אחד הם, דבשניהם מדובר באותו השיעור אלא שאיסור אחד חמור מחבירו, אם מצד עצם האיסור אם מצד טעם כעיקר איסורו בלאו או בעשה (עיין תוס' עבו"ז ס"ז ע"א וחולין צ"ט ע"א) אבל הסוגיא בכריתות מילתא אחריתא היא כיון שיכול הוא הוא לפקח נפשו בפחות מכשיעור ואוכל שיעור שלם.

אך באמת נראה טפי דאף הלכה זו דומה לשתי ההלכות הנ"ל דבאמת מיירי בענין שתאכל בסופו של דבר אותו השיעור אלא שאם תאכלנו פחות פחות מכשיעור עוברת היא על חצי שיעור שאסור מה"ת ואם תאכל כשיעור עוברת על איסור לאו או כרת, והרי זה דומה להני תרי סוגיות.

וכאן כך כתב הרדב"ז בפירושו ל הרמב"ם (פי"ד מהלכות מאכלות אסורות הי"ד) לבאר את השמטת הרמב"ם שלא הביא הא דפחות פחות מכשיעור וכתב דיש ללמוד הלכה זו מהא דהקל הקל תחילה ומשו"כ השמיטו הרמב"ם. וגם המאירי ביומא שם (פ"ב ע"א) נקט דשלשת הלכות אלה יסוד אחד להם עי"ש.

והנה חידש המבי"ט בקרית ספר (הלכות מאכלות אסורות פי"ד) "ונראה דהא דאמרינן מאכילין הקל קל תחלה לא הוי אלא מדרבנן דמדאוריתא אין לך דבר חמור שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז ג"ע ש"ד כדילפינן להו בדוכתייהו הא שאר איסורין כולהו אין עומדין בפני פקוח נפש".

ואם נאמץ את דברי המאירי והרדב"ז, הרי דגם דין זה דמאכילין אותה פחות פחות מכשיעור אינו אלא מדרבנן. ולא כמ"ש המשנ"ב בבה"ל (בסוף סימן תרי"ח) בשם הבנין ציון דחשיב"ס שיכול לאכול פחות מכשיעור ואכל שיעור שלם חייב כרת, אא"כ דכונת הבה"ל רק לחשיב"ס שאינו צריך לאכול כלל אלא פחות מכשיעור ואכל יותר מן הצריך לפקח נפשו וכל כה"ג אכן פשוט שעובר באיסור דאורייתא כיון שיש כאן תוספת אכילה שאין בו צורך כלל לפיקוח נפש.

ובלא"ה נראה דכך צריך לפרש כונתו, דכבר כתבתי במק"א (עיין לעל סימן א' אות ב') שלכאורה דבריו תמוהים דשם בפי הבנין ציון דברים שלא אמר מעולם, דכל פלפול הבנין ציון (סימן ל"ד) אינו אלא בשאלה אם מי שכבר אכל ביוה"כ אם בהיתר כגון לפקח נפשו ואם באיסור מחוייב מה"ת להמשיך בתענית או שמא כיון שכבר אינו מעונה שוב אינו במצות התענית, אבל אין זה ענין כלל למי שיכול להסתפק בפחות מכשיעור ואכל כשיעור, וע"כ דכונת המשנ"ב למי שאכן יכול להסתפק בפחות מכשיעור ואכל כשיעור דדומה קצת לספיקת הבנין ציון, אף שעדיין יש לחלק טובא בין הנושאים, ודו"ק בדקות הענין.

ב

הנה תמה בעל המאור ברפ"ח מיומא על הרי"ף שהשמיט מהלכותיו הלכה דהקל הקל תחילה. והרמב"ן במלחמות שם כתב דהרי"ף יצא ידי חובתו בכתבו דעוברה שהריחה תוחבין לה כוש ברוטב וכו', וילמד סתום מן המפורש.

והנה הרמב"ם כתב הלכות אלה (בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות הל' י"ד – ט"ו) לגבי עוברה שהריחה וכן לגבי חולה שהריח, ולא כתבן לגבי חולה שיב"ס לא בהלכות מאכ"א ולא בהלכות שביתת עשור. והרדב"ז שם (הלכה י"ד) כתב דהוא הדין בחולה, וכ"כ המאירי ביומא פ"ב ע"א, וכתב כתב כן הרמב"ן בתורת האדם (ענין הסכנה) "ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאיסור בלחוד".

אך יש מן האחרונים שהסיקו מתוך דברי הרמב"ם דלא אמרו דין פחות פחות מכשיעור או דין שנותנין לו מרק ולא גוף האיסור אלא במי שהריח ונתאוה לאכול דשמא ע"י אכילה מועטת תתיישב דעתו, אבל חולה שיב"ס שצריך לאכול מאכילין אותו כדרכו.

כך כתב האור שמח בהלכות שביתת עשור (פ"ב ה"ח) וגם בהלכות מאכ"א (שם) דלעולם חשיב"ס אוכל כדרך אכילתו ול"צ שיאכל פחות מכשיעור, וכ"כ בערוך השלחן (סימן תרי"ח סט"ו), והנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קס"ז) כתב ליישב דעת הבה"ג שפירש את הסוגיא בכריתות לענין סכנת העובר, והרמב"ן בתורת האדם השיג עליו דבאמת מיירי שהאם המעוברת מסתכנת, וכתב הנצי"ב בדעת הבה"ג שאילו חיי האם היו נתונים בסכנה מאכילין אותה כדרכה ול"צ פחות מכשיעור.

והעיד הנצי"ב ששמע מבעל נחלת דוד בשם הגר"ח מולוז'ין שהורה למעשה שיולדת תוך ג' ימים ללידתה אוכלת כדרכה ולא צריכה לדקדק בשיעורים, וכך כל חשיב"ס, עי"ש.

אבל אל מול דברי האחרונים הללו עומדים הרמב"ן, הרא"ש שהביאו (יומא פ"ח סימן י"ג) הר"ן ביומא שם, המאירי והרדב"ז, וכך נפסק בטור ושו"ע סימן תרי"ח דחולה שיב"ס אוכל פחות פחות מכשיעור אם אין לו צורך בכשיעור.

הגב על הנושא


לתחילת הדף