אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » יסוד מצות ספירת העומר

יסוד מצות ספירת העומר

א

הנה המושכל הפשוט והראשוני דמצות ספירת העומר מן המצוות שבדיבור היא, ומן הסתם פרטיה ודקדוקיה כשאר פרטי ודקדוקי מצוות אלה, אמנם לכשנתבונן בדברי הפוסקים והאחרונים, נחזה נכוחה שבכמה וכמה הלכתא גבורתא אין דין ספירת העומר כדין שאר מצוות אלה, וצריך ביאור מה נשתנה מצוה זו משאר המצוות, וכדי לבאר חידה זו אמרתי אשיחה וירווח לי.

הנה בתחילת דברינו נדון בקיצור בשני תחומים שונים ובהם ארבע הלכות, שתים שהן ארבע הן, א' בתחום מחשבת האדם, ושתי פרטיה כונה והבנה, והתחום השני בשני ענינים שונים שהם נחשבים כאילו דיבר, ונחזי אנן.

הנה מבואר בשו"ע סי' תפ"ט ס"ד "מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה יאמר לו אתמול היה כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה, אבל קודם בה"ש כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום" ונתקשו האחרונים להבין הלכה זו הלא בסי' ס' מבואר "י"א שאין מצות צריכות כונה וי"א שצריכות כונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה" וכיון דמצוות צריכות כונה הרי פשוט דהעונה לחבירו כך וכך ימים לעומר הרי לא התכוין לצאת יד"ח ולמה א"כ נבצר ממנו לחזור ולספור בברכה כיון שעדיין מצווה ועומד מהר סיני.

ובפמ"ג מש"ז סק"ז כתב דבאמת נסתפק המחבר להלכה אם מצות צריכות כונה ודעתו להחמיר בכל ענין, ומשו"כ בסי' ס' כאשר הספק אם צריך לחזור ולקרוא קר"ש נקט להחמיר דמצוות צריכות כונה, וכאשר הספק הוא אם יכול לחזור ולברך לאחר שקיים מצוה ללא כונה דעתו להחמיר בסי' תפ"ט שאינו חוזר ומברך עי"ש.

אך בביאור הלכה סי' ס' דחה את דברי הפמ"ג דבאמת אין כאן ספק כלל אלא הכרעה ברורה דמצוות צריכות כונה, וכך הוא לשון השו"ע שם "וכן הלכה".

ובחק יעקב (סי' תפ"ט שם) כתב בזה "דאפשר דזה מקרי כונה כיון שמתכוין עכ"פ לומר כמה ימי ספירה, ומצותו הוא רק ספירה בעלמא" והגאון סתם ולא פירש, הלא בכל המצוות נוכל להטביע מטבע זו, דקר"ש אינה אלא קריאה בעלמא, ומצה אינה אלא אכילה בעלמא, ומה בינם ובין ספה"ע דאינה אלא ספירה בעלמא. ומ"מ חזינן לשיטת החק יעקב דבענין הכונה שאני ספה"ע שבה אין מצצ"כ משאר כל המצוות שבדיבור דבהן נפסקה ההלכה דמצ"כ.

כתב המגן אברהם (סי' תפ"ט ס"ק ב') "ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין בלשון הקודש וסיפר בלה"ק לא יצא" והגר"י עמדין תמה עליו במור וקציעה דמאי שנא מצוה זו מכל המצוות שבדיבור שכתבו התוס' בסוטה ל"ב ע"א דאם אומרים בלשון הקודש יוצא יד"ח אף שאינו מבין וחלק על המג"א, הרי לן דגם בהלכה זו שונה מצוה זו משאר מצוות שבדיבור שבהן אין ההבנה מעכבת ובמצוה זו לא יצא יד"ח אם אינו מבין אף שבשאר מצוות שבדיבור אין ההבנה מעכבת.

והנה מצינו תרי הלכתא הדומים בסגנונם, אמרו חכמים שהשומע כעונה בכל מקום (סוכה ל"ח), ויש מן האחרונים שכתבו שהכתיבה כדיבור, ואף בשתי הלכות אלה מצינו שאין מצות ספה"ע כשאר מצוות שבדיבור, דכבר נסתפק המג"א בס"ק ב' אם אמרינן שומ"כ בספה"ע, דשמא אין זה נחשב ספירה לכל אחד ואחד כאשר יוצא הוא יד"ח בשמיעה מפי אחרים, ולא ביאר המג"א את צדדי הספק בזה. (ובמק"א הארכתי לבאר עפ"י מה שיש לעיין ביסוד האי דינא דשומ"כ ואכמ"ל), הרי לן דאף דבכל המצוות שבדיבור אמרינן שומ"כ אפשר דבספה"ע לא אמרינן כן.

ומאידך מצינו בשו"ת רעק"א סי' כ"ט – ל' שעלה ונסתפק אם מהני כתיבה כדיבור בספה"ע, והערוך השלחן בסי' תפ"ט תמה עליו דכי עלה על הדעת לומר כתיבה כדיבור במצוה כלשהי מן המצוות שבדיבור כגון קר"ש ותפלה וכדו'.

ובאמת מסקנת הגרעק"א שם דלא מהני כתיבה לצאת יד"ח, אך העה"ש תמה בצדק אף על מה שנסתפק בזה הגרעק"א, אמנם באמת יש מגדולי האחרונים שנקטו להלכה דכתיבה מהני בספירה עיין שבות יעקב ח"א סי' ל' ועיין בכף החיים שם ס"ק כ"ח שהביא כן מכמה פוסקים, וא"כ ביותר יש לתמוה מה בין מצוה זו לכל הני.

(וחידוש גדול מצינו בשו"ת כתב סופר יו"ד סימן ק"ו שהביא מה שכתב אביו הגדול החת"ס בכת"י בגליון שו"ת רעק"א דיש להביא ראיה דמהני ספירת העומר בכתב ממה דאסור למנות את בני ישראל אף בכתב, וכמו דכתיבה כדיבור לענין איסור ספירת בנ"י כך לגבי מצות הספירה, ובגוף האיסור למנות את בנ"י עיין מה שנתבאר במנחת אשר במדבר סימן א'.

סוף דבר, חזינן דלגבי כמה וכמה הלכתא גבורתא, שאני ספירת העומר משאר מצוות שבדיבור ודבר זה אומר דרשני.

ב

הנה דרשו חז"ל (מנחות ס"ה ע"ב) "וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד" וכתב התוס' לבאר דהו"א דמצוה זו על הבי"ד כמו ספירת שנות השמיטין ויובלות, קמ"ל שמצות הפרט היא ולא מצות הכלל, וחזינן דהו"א דמצוה זו מוטלת על הבי"ד ולא על כל או"א, ויש לשאול וכי יש הו"א דמצוות קר"ש ותפלה וכיו"ב מוטלות על הבי"ד ולא על הפרט, והלא פשוט כביעתא בכותחא דכל מצוות הבי"ד אינם אלא חובת אחריות במצוות המוטלות על הציבור ולעולם אין מצוות הבי"ד בעצם עשיית הדברים אלא באחריות המוטלות עליהם שהדברים ייעשו, ומשו"כ פשיטא לן בכל המצוות שבדיבור דמצות היחיד הן ולא מצוות הבי"ד. וא"כ שוב צ"ב למה הו"א דמצות ספה"ע מוטלת על הבי"ד ולא על היחיד.

וחידוש עצום כתב בחזקוני בפרשת ראה דשתי המקראות שבהן נצטוינו במצוה זו שני דינים הם דבפרשת ראה (דברים ט"ז ט') כתוב בלשון יחיד "שבעה שבועות תספור לך" דמצוה זו מוטלת על הבית דין, וקרא דפרשת אמור כתוב בלשון רבים "וספרתם לכם" דרשו חז"ל לחובת הפרט "שתהא ספירה לכל אחד ואחד", ולכאורה איתא להדיא כדבריו בספרי שם (סי' קל"ו) "שבעה שבועות תספר לך, בבית דין, ומניין לכל אחד ואחד ת"ל וספרתם לכם כל אחד ואחד" אך לכאורה זה תמוה מאד דלא מצינו לאחד הראשונים שכתב שיש מצוה מיוחדת על הבי"ד, וגם תמוה לומר דיש מצוה כפולה גם על הפרט וגם על הבי"ד ולא מצינו בכל התורה דמצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד תוטל גם על הבי"ד, אלא בכל מקום נצטוו הבי"ד לקיים מצוות במקום ובשם כל ישראל, ועוד תמוה שדייני הבי"ד יתחייבו לספור פעמים א' כיחידים ועוד כבית דין, ואפשר דמצד מצות הבית דין אין כל הדיינים סופרים אלא גדול הדיינים במעמד כולם, וכל זה תמוה.

והגר"א תיקן את לשון הספרי וגרס "יכול בבי"ד, מנין לכל אחד ואחד ת"ל וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד", ולפי"ז כונת התו"כ ככונת התוספות, וז"פ.

אך מ"מ נראה דעצם ההו"א דמצוה זו מוטלת על הבי"ד אין לה פשר אלא משום דענין מצוה זו לא בעצם מעשה הספירה אלא במה שרצון התורה שימים אלה יהיו ספורים אצל כלל ישראל.

ובאמת לענ"ד פשוט מסברא דכל ענין הספירה מעצם טבעו וענינו לעולם אינו מטרה בפנ"ע ולעולם הוא אמצעי לידע מספר הדברים שאנו סופרים, וכן גם במצוות שבספירה, דכל שאר מצוות שבדיבור יש בעצם הדיבור ענין שיש בו עבודת הא-ל, כמו תפלה וברכה והלל וכדו' אבל ספירה אין בה עבודה כלל, וע"כ דאינו אלא אמצעי לקבוע מספר הדבר, וכן פשוט בכל מצוות שבספירה, שארבע הן, ספירת ימי העומר, שנות השמיטין והיובל, ספירת שבעה נקיים דזבה, וספירה שבמעשר בהמה, וכמו דפשיטא לן בספירת שנות השמיטין ובז"נ דזבה וכן בספירת הבהמות היוצאין מן הדיר במעשר בהמה שאין חפץ בעצם הספירה אלא בתוצאת הספירה, בשנות השמיטה כדי לקדש יובלות, בז"נ כדי לטהר את הזבה, ובמעש"ב כדי לקבוע שהעשירי יהיה קודש, כך פשוט דגם בספירת העומר אין ענין המצוה בעצם הספירה אלא בתוצאתה וכמו שאמרו מנה ימים וקדש עצרת. (בחגיגה י"ז ע"ב איתא "מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת, ובתוס' שם גירסת ר' משולם "מנה שמיטין וקדש יובלות מנה ימים וקדש עצרת" עי"ש).

ג

ונראה דהבנה זו דשאני ספה"ע מכל שאר המצוות שבדיבור ביסוד גדרה הוא היסוד לכל חידושי ההלכות הנ"ל, דכבר ביארתי במק"א דלא מצינו הא ד"מצוות צריכות כונה" אלא במצוות שעצם עשייתן הוא התכלית הנרצית בהן כגון קר"ש (ברכות י"ג) ברכות הנהנין (ברכות ט"ו), מצה ושופר (ר"ה כ"ח), מרור (פסחים קט"ו), וכדו', אבל במצוות שכל ענינן ותכליתן בתוצאת המעשה כגון מעקה וביעור חמץ ומילת הבן וכדו' אין הכונה מעכבת בהן כלל, וראיה לדבר ממה שנחלקו בעבו"ז כ"ז ע"א אם גוי כשר למילה ואף למאן דפוסל גוי מגזה"כ נחלקו אם כותי כשר למילה ויסוד פלוגתתן אם יש דין לשמה במילת הבן, ולמה לא פסלום משום דמצוות צריכות כונה והני אדעתא דנפשיהו עבדי, וע"כ דבמצות מילה אין כונת המצוה מעכבת משום דעיקר גדרה בתוצאת המעשה, שיהא הבן חתום באות ברית קודש של אברהם אבינו, וכל זה ברור ופשוט.

וזה הנראה כונת החק יעקב דשאני ספה"ע דאינו אלא ספירה בעלמא ועיקר ענינה בתוצאה, ולכן ל"צ בזה כונת המצוה אלא כונת המעשה בלבד.

ומן הטעם הזה מסתבר דהבנת הדברים מעכבת דכיון דכל ענין ספירה זו כדי שהימים יהיו ספורים ומנויים אצלנו אין קיום המצוה אם לא תשיג תכליתה, ולפיכך לא יצא יד"ח אם אינו מבין את לשון הספירה.

ואפשר דיסוד זה ישפוך אור גם על שאלתנו מה צד יש לומר דוקא במצוה זו כתיבה כדיבור אף שלא מצינו שכתיבה תועיל בשאר המצוות שבדיבור ומאידך לא נאמר שומע כעונה אף שבכל שאר המצוות שבדיבור השומע כעונה.

דלפי המבואר אפשר דבמצווה זו שאינה מצוה שבדיבור אלא מצוה שאופן קיומה ע"י דיבור צריך לעשות מעשה שעל ידה יקבע מספר היום ובעינן עכ"פ מעשה ספירה, וכתיבה מעשה היא ולכן מהני משא"כ שמיעה שאינה מעשה וכמבואר ברא"ש נדרים ע"ב דלא מהני שליחות בשמיעה דאינה מעשה וכמו שביאר הקצות בסי' קפ"ב סק"א עי"ש.

כך נראה עיקר שמועה זו אף שלא נגענו אלא באפס קצהו כמכחול בשפופרת, ודו"ק בה.

 

הגב על הנושא


לתחילת הדף