אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » כי עליך הורגנו כל היום

כי עליך הורגנו כל היום

"ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר… ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו" (י"ז ט' – כ"ד).

הברית אות היא כי כל חיינו ערוכים ושמורים לפני ד'. לא רק רוחו של היהודי עולה היא למעלה עדי שמים, אף גופו אשר בעפר יסודו כלי מוכן לעבודת האלוקים. הרך הנימול כקרבן עולה הוא העולה לרצון לפני ד'. וכך נאמר בזוה"ק (ח"א צ"ג): "זכאין אינון ישראל דעבדין קרבנא דרעוא לקב"ה דמקריבין בניהו לתמניא יומין לקרבנא".

והנה, יפלא לכאורה מאד מאמר חז"ל, שהפליאו אודות מילתו של אברהם:

"בעצם היום הזה נמול אברהם… נמול אברהם א"ר אבא בר כהנא הרגיש ונצטער כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו א"ר לוי מל אברהם אין כתיב כאן אלא נימול בדק את עצמו ומצא עצמו מהול א"ר ברכיה בההיא עיתא אקיל רבי אבא בר כהנא לרבי לוי א"ל שקרנא כזבנא את אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפול הקב"ה שכרו" (בראשית רבה פרשה מ"ז פסקה ט').

והדברים טעונים לימוד. מה הביאו לרבי אבא בר כהנא להקל בכבודו של רבי לוי, ולא עוד אלא שלא נתקררה דעתו עד שקראו שקרנא כזבנא, כל כך למה. הן לא איבה ומחלוקת היתה ביניהם, חלילה. וכבר איתא בירושלמי (הוריות ט"ו) רב אבא בר כהנא אזיל לחד אתר אשכח רבי לוי יתיב ודרש וכו' קם רבי אבא בר כהנא ונשקיה בראשיה אמר זכיתה מימינה יקים תזכי מימרינה יתיב" (כשם שזכית לאומרה מעומד בהיותך רך בשנים כן תזכה להיות זקן וראש ישיבה ולאמרה מיושב ודורש לפני רבים -פני"מ שם) וכעי"ז מצאנו בקה"ר פ"ו שנשקו ר' אבא בר כהנא ללוי על ראשו, א"כ מה טעם הקל עתה בכבודו כל כך, וזה פלא.

ונראה בזה שלא מתוך סברא בעלמא חלק רבי אבא על רבי לוי, אלא מתוך ראייה והוכחה ברורה. שקרנא וכזבנא את לומר דבר שהוא נגד המוחש והנגלה לעין – לא יתכן שבקל בלא טורח וצער קיים אברהם אבינו את מצוותו בה נכרתה ברית הנצח לו ולזרעו אחריו עד עולם. כלום מהיכן שואבים בניו של אברהם עוז ותעצומות לקיים את מצוות התורה בכלל ואת מצוות המילה בפרט, חרף כל הזמנים וחרף כל המאורעות, אם לא מאבי האומה שמסר נפשו לקיים את אשר נצטווה? ועל כן "שקרנא כזבנא את" על כרחך אתה אומר שהרגיש אברהם ונצטער במילתו. מסירות נפשו של אברהם היא שהטביעה בהם בישראל כח אדיר זה לקיים מצוות התורה במסירות נפש, ומעשה אבות יצירה לבנים הוא.

"ואברהם בן תשעים ותשע שנים בהימולו את בשר ערלתו" – רק בשל כך בכוחם של ישראל למסור נפשם על המצוה, "כי עליך הורגנו כל היום".[1]

וכבר כתב החת"ס בתשובותיו (יו"ד סי' רמ"ה) דמטבעו של עולם ומדרכי הרפואה מילה סכנה היא לתינוק, אלא שעין ד' אל יראיו להציל ממות נפשם ואלפי רבבות עם ישראל מלים בניהם ואין צווחה ברחובותינו לפי ששמירה יש בהשגחה פרטית על המוסרים נפשם למעלה מן הטבע.

ובנו הגדול, הוסיף על דברי אביו בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קכ"א) שבמצוות מילה מצוה בו יותר מבשלוחו יותר מבשאר מצוות משום שעל מצוות מילה נאמר כי עליך הורגנו כל היום ואמרו חכמים שהמל את בנו כאילו הקריב קרבן וזרק דמו על המזבח, וכשעושה בעצמו צריך לכבוש רחמיו, ולעשות כנגד טבעו, יותר משעושה על ידי שליח. ועל פי זה מבאר את הפסוק "וימל אברהם את יצחק בנו כאשר ציוה אותו אלוקים" – כמו שאלוקים ציוה את אברהם על המילה בכבודו ובעצמו, ולא על ידי מלאך ושליח, כן קיים אברהם את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח.

הנה אמרו בשבת (ק"ל ע"א) כל מצוה שמסרו נפשם עליה כגון מילה… ושוב אמרו כל מצוה שעשו אותה בשמחה, ולכאורה זה תרתי דסתרי דמצוה שדורשת מסי"נ מ"מ מקיימין אותה בשמחה, אין זה אלא בכחו של אותו זקן א"א שמסר נפשו ונצטער במצות מילה.

ובמסכת עבודה זרה (כ"ז) אמרו: "וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה, אלא מל והולך עד שתצא נשמתו". וצריך ביאור מה כוונת הגמרא "מל והולך עד שתצא נשמתו". ונראה שכך פירוש כוונתם. לפי שעיקר מעשה המילה הוא החפץ והתשוקה למסור נפשו אליו יתברך עד שיהיה כולו כליל קודש לד' ולכן מל והולך עד שתצא נפשו – מל והולך עד שתהא מילתו בכונת מסירות נפש שתצא נפשו בכיסופין לאלוקיה. (אמנם בירושלמי שבת פ"ז וכן ביבמות מ"ה ע"א איתא "מל והולך לשם הר גריזים עד שתצא נשמתו" הרי דאכותי המוהל קאי, ודו"ק).

והנה הטור בהלכות מילה סי' רס"ד פסק דאע"פ שבכל מלין אפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת, מצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספרים. ומוסיף "ונהגו ישראל למול בסכין". ולא פירש טעמו של דבר, למה מצוה מן המובחר בברזל, ומה טעם נהגו דוקא בסכין.

והנה נתבאר כי בדרך הטבע מצות המילה סכנה היא ויש בה מסירות נפש ולזאת אפשר כי מבקש כל איש ישראל להראות כי הוא מקיים מצותו זאת במסירות נפש, ובהלכות שבת (סי' שכ"ח ס"ז) שנינו דמכת ברזל חולי שיש בו סכנה הוא ומשום כך מצוה מן המובחר למול בכלי ברזל דוקא לקיים "כי עליך הורגנו כל היום".

וכבר הורנו המהר"ל בדרשה לשבת שובה, שמספר שבע כולל כל העניינים הטבעיים, ובחינת השמיני היא בחינה שלמעלה מן הטבע. ומשום כך מילה בשמיני שהיא למעלה מן הטבע וכשמל היהודי את בנו נוהג עימו הקב"ה אף הוא במידה כנגד מידה למעלה מן הטבע. הוא שרמז בעל הטורים (דברים ל' י"א) "מי יעלה לנו השמימה" ראשי תיבות מילה וסופי תיבות שם הויה – שעל ידי המילה עולים ישראל השמימה למעלה מן השמש, בהנהגת שם הויה שהוא הנהגה שלמעלה מן הטבע.

וכך מצינו במדרש:

"כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה (ירמי' ל"ג כ"ה). זש"ה הבט לברית כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס (תהלים ע"ד כ'). הבט לברית אעפ"י שאין לישראל מעשים טובים הקדוש ברוך הוא גואלן בזכות המילה. הבט לברית כשהיו ישראל במצרים היו משתחווים לע"ז שנאמר ואומר [אליהם] איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ' ז') ולא גאלן אלא בזכות מילה שנאמר וגם אני שמעתי את נאקת וגו' [ואזכור את בריתי] (שמות ו' ה') וכתיב וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו (שם ב' כ"ד) יצאו ממצרים ובאו לים והיו ממרים שנאמר וימרו על ים בים סוף וגו' (תהלים ק"ו ז') וביקש הים לחונקן שנאמר והמים להם חומה (שמות י"ד כ"ב) שנתמלא עליהם חימה ובקשו לחונקן כיון שהגיעו המים לבגדיהם תלו בגדיהם מן המים כיון שראה המים את המילה ברח שנאמר הים ראה וינס וגו' (תהלים קי"ד ג') ומה ראה הים מילה וברח ולא נקרע אלא בזכות מילה שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים (שם קל"ו י"ג). באו למדבר ובטלו את המילה ארבעים שנה שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר וגו' ואת בניהם הקים וגו' (יהושע ה' ה'-ז') כל ישראל בטלו את המילה ארבעים שנה חוץ משבטו של לוי שהן היו מלים את בניהם שנאמר ובריתך ינצורו (דברים ל"ג ט') זה ברית מילה באו ישראל לעבור בירדן והיו ערלים ושבטו של לוי מהולין והיו סובלין את הארון ובקשו מי הירדן לחנוק את ישראל מפני שהיו ערלים מיד עשה להן הקב"ה נסים באותה שעה כינס הקדוש ברוך הוא ששים ריבוא בין שני בדי ארון אצל הלוים כדי שיראו מי הירדן מילה ויברחו שנאמר הירדן יסב לאחור" (מדרש אגדת בראשית פרק י"ז).

אע"פ שאין לישראל מעשים טובים הקב"ה גואלם בזכות המילה.

ויתקיים בנו במהרה תפילת הפייטן ביוצר לברי"מ –

 "הן גאלת אל בדמי שירים כל בית יהודה ושארית אפרים הנידחים בארץ מצרים… שלח מבור אסירים בדם ברית חתומים עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים כי ארכו לו שם הימים".



[1] ואכן בני ישראל לדורתיהם מסרו נפשם באופן הנשגב והנעלה ביותר על מצות מילה. שמעתי מחסיד אחד על מוהל שהיה מכתת רגליו מעיר לעיר ומפר לכפר בערבות רוסיה תחת שלטון מלכות הרשעה של הקומוניסטים כדי להכניס ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו. ובהגיעו פעם אחת לברית של תינוק שכבר היה כבן ג' ירחים וטרם נימול, הרגיש מיד שאם התינוק מתוחה מאד, על גבול טירוף הדעת. וכאשר אך גמר את המציצה עוד בטרם הספיק לחבוש את פצעי הרך הנימול, חטפה האם מידיו את בנה והמטירה עליו נשיקות וחיבוקים כאלו נטרפו דעתה עליה. כאשר נרגעו הרוחות התנצלה והסבירה שכאשר נולד בנה נשבעה שבועה לד' לא לחבקו ולא לנשקו עד אשר יכנס בבריתו של א"א וכל זאת למען לא תכשל ותתעצל במצוה זו מחמת המציק… מי כעמך ישראל… כי עליך הורגנו כל היום.

ובספר יומן גיטו קובנה מסופר על תינוק יהודי שנולד בגיטו ונתקבצו עשרה מישראל במחתרת לערוך לו ברית מילה וכאשר נגמרו ההכנות הגיע שליח בבהילות וסיפר בחרדה גדולה שהגרמנים ימ"ש עורכים חיפוש בשכונה לחפש יהודים לטרף, כולם אצו רצו להסתיר כל זכר לברית המילה, אך האם בשלה, ובתוקף דרשה להזדרז במילת בנה, אם נגזר עלינו למות על קידוש השם, רצוני שבני הרך ימות וחותם אות ברית קודש על בשרו… כי עליך הורגנו כל היום.

הגב על הנושא


לתחילת הדף