אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » כל שלא אמר שלשה דברים אלה

כל שלא אמר שלשה דברים אלה

 פסחים קט"ז ע"א. "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וכו'".

הנה יש לתמוה לכאורה, מנא ליה לרבן גמליאל טעמא דמצה ומרור עד שקבע דמי שלא אמר טעמים אלה לא יצא יד"ח סיפור יציאת מצרים, והלא נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם דרשינן טעמא דקרא (ב"מ קט"ו ע"א, סנהדרין כ"א ע"א) וקיי"ל כרבי יהודה דלא דרשינן טעמא דקרא (רמב"ם פ"ג ממלוה ה"א ופ"ג ממלכים ה"ב), וא"כ מי לידנו יתקע דאלה אכן טעמא דקרא.

ואף שכתב הב"ח (או"ח סימן ח' ובסימן תרכ"ה) דכל שהטעם מפורש בקרא צריך לכוון טעם זה בקיום המצוות, ובדרכו כתב דיש לכוין במצות סוכה שהיא זכר לענני הכבוד שנאמר "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי וכו'" וכך גם בציצית דכתיב בה "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", וכך גם בתפילין דכתיב בהן "למען תהיה תורת ה' בפיך", אין בדבריו כדי לישב קושיתנו אלא רק כדי להעצימה ולהגדילה, דאת"ל דטעמי פסח מצה ומרור מפורשים בתורה א"כ למה לא כתב הב"ח גם במצוות אלה דיש לכוון בקיומן, דאף דאמרינן בסדר ההגדה פסח מצה ומרור שאנו אוכלים על שום מה, עדיין צריך לאשמעינן שיש לכוון כן בשעת קיום מצוות אלה. אלא דבאמת אין טעמים אלה מפורשים כלל, דבשלמא בקרבן פסח אפשר שאכן הטעם מפורש דהלא כתיב "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" (שמות י"ב כ"ז) הרי מפורש בקרא שקרבן זה זבח הוא לה' על שפסח, אך במצה לא כתיב אלא סיפור דברים "ויאפו את הבצק וכו'" (שמות י"ב ל"ט) אך אין רמז בקרא דמשום כך נצטווינו לאכול מצה, וגם במרור לא מצינו דמה דכתיב "וימררו את חייהם" (שמות א' י"ד) נתינת טעם הוא למצות מרור, והדרא קושיא לדוכתא.

והנה בהגדה של פסח דברי שאול להגרי"ש נטנזאהן וכן בביכורי יעקב סימן תרכ"ה סק"ג כתבו לפרש את דברי ר"ג ד"כל שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא יד"ח" דהיינו שלא יצא מצות אכילת פסח מצה ומרור, וביארו לפי דברי הב"ח הנ"ל דכל שהטעם מפורש בתורה כונתה מעכבת והוא הדין בשלשת אלה, אך לענ"ד שתיקת הב"ח מעידה כמאה עדים דהלכה זו לא נאמרה אלא בציצית תפילין וסוכה ולא בפסח מצה ומרור. ומפשטות דברי הראשונים נראה דכונת ר"ג שלא יצא יד"ח דהגדה ולא יד"ח פסח מצה ומרור, (אמנם מדברי הרמב"ן במלחמות ריש מס' ברכות [ג' ע"א מדה"ר] מבוארת לכאורה הבנתו דר"ג מיירי במצות פסח מצה ומרור ולא במצות סיפור יצי"מ אך עיין מה שנתבאר לקמן). אך באמת טעמא בעי, דאם אכן אלה הם טעמי המצוות הללו למה אין צריך לכוון בהם טעמים אלה.

ולכאורה נראה דשאני טעמים שנתפרשו להדיא בתורה כציצית תפילין וסוכה מטעמים שלא נתפרשו כגון מצה ומרור, אך עדיין צ"ע מפסח דלכאורה טעם המצוה נתפרש להדיא כמבואר לעיל.

ונראה ברור בזה דיש להבחין בין טעם לבין תכלית, ועד כאן לא חידש הב"ח שצריך כונה אלא כאשר התורה פירשה את תכלית המצוה, וכל הני דכתיב בהו למען ידעו, למען תזכרו, למען תהיה, הרי פירשה תורה דכל תכלית מצוות אלה להביא את מקיימיהן לידיעה והשגה מסויימת, ומשו"כ צריך לכוון לענינים אלה משום שלימות המעשה, משא"כ בטעמי המצוות דלא שייכי לשלימות המעשה, ודו"ק בזה כי ברור הוא לענ"ד.

והנה מלבד מה שצ"ב בעיקר מימרא דר"ג מנ"ל דאלה טעמי מצה ומרור, יש לעיין עוד במה דמבואר שם (קט"ו ע"ב) "בלע מרור לא יצא" ופירש הרשב"ם "דמשום הכי קפיד רחמנא למרר פיו של האוכל זכר לוימררו את חייהם". הרי לן הילכתא פסיקתא באכילת מרור שמושתת כל כולו על טעם מצות המרור, וצ"ב מנ"ל טעם זה.

ונראה בזה, דהנה שתי דרכים כתבו הראשונים בכל עיקר הלכה זו שחידש רבן גמליאל, דכל שלא אמר ג' דברים אלה לא יצא יד"ח, התוס' שם כתבו דילפינן מדכתיב "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" הרי שצריך אמירה לפרש מצות הפסח, ומצה ומרור איתקשו לפסח, ובשבלי הלקט סימן רי"ח כתב דילפינן מדכתיב "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" ואמרו חז"ל בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, הרי שצריך לפרש ענין הפסח המצה והמרור המונחים לפניו עי"ש.

ולפי שני הדרכים נראה דכיון שנצטווינו לפרש מצוות המצה והמרור ע"כ דנמסר הדבר לחכמים לפרש וליתן טעם במצוות אלה, דאיך נפרש את אשר אין אנו יודעים. ואם כך גדרה של מצוה זו דסיפור יציאת מצרים לפרש בה מצוות אלה ע"כ דבכלל המצוה שחכמים נצטוו לפרש טעמי המצוות האלה ברוח קדשם ועומק בינתם, ודו"ק בזה. (ועיין מה שנתבאר בכל עיקר גדר "נמסר הדבר לחכמים" במנחת אשר דברים סימן כ"ז).

אמנם בגוף דברי רבן גמליאל יש בדברי הראשונים בית אב להבנת האחרונים הנ"ל. עיין ברמב"ן במלחמות ריש ברכות (ב' ע"ב מדה"ר) שכתב דאף דאמר ר"ג שלא יצא יד"ח "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח ולא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור". ומוכח מדבריו דאכן לא יצא יד"ח פסח מצה ומרור, אלא שאין הכונה שלא יצא יד"ח כלל אלא שלא קיים מצוה מן המובחר וכדברי הר"ן בפסחים שם, דאת"ל דלא יצא יד"ח הגדה מה הו"א שצריך לחזור ולאכול.

אמנם יש לדחוק דאף דודאי יצא יד"ח פסח מצה ומרור הו"א שצריך לחזור ולאכול שוב משום סדר ההגדה, דכך תקנת אנשי כנה"ג דצריך לומר פסח מצה ומרור שאנו אוכלים משום מה. ושוב צריך לאכול מינים אלה סמוך לביאור טעמיהם, ודו"ק.

ועיין עוד בכל בו סימן נ"א "ר"ג אומר כל שלא אמר, כלומר אעפ"י שיאכל פסח ומצה ומרור לא יצא יד"ח בלתי באמירה ובהגדה". וכעי"ז כתב באבודרהם "סדר ההגדה" לפרש מימרא דר"ג "אעפ"י שיאכל פסח מצה ומרור לא יצא יד"ח אם לא יאמר שלשה דברים אלו למה הם באים שמצאנו שהכתוב הקפיד באמירה ובהגדה". וגם מדבריהם משמע דלא יצא יד"ח פסח מצה ומרור. וזה שכתבו דאעפ"י שאכל לא יצא יד"ח עד שיאמר. אך באמת אין בזה הכרח ואפשר דגם כונתם דלא די באכילת פסח מצה ומרור, אלא צריך גם לפרש טעם מצוות אלה בלילה הזה, אך באמת אין זה מדין אכילה אלא משום סיפור יצי"מ ודו"ק בזה.

ועיין במהרש"א בפסחים שם בחידושי אגדות דמוכח מדבריו שהבין דלא יצא ידי מצוות פסח מו"מ, עי"ש.

ובגוף השאלה, מנ"ל לחדש טעם באכילת מרור, עיין בתוס' הרא"ש בב"מ דף צ' במה שאמרו דאם הבהמה מתרזת דהמאכל מזיק לה מותר לחסמה בשעת חרישה, ותמה בתוס' הרא"ש דכיון דלא דרשינן טעמא דקרא מנ"ל לחדש דבכה"ג מותר לחסום. ותירץ "היתה אוכלת ומתזרת מהו. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה, אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלו לה אי משום דלא ליצטער". הרי דכל דמוכחא מילתא וברור הדבר דזה טעם המצוה, חידשו חכמים הלכה לפי הטעם, וכך נראה בני"ד דהלא ברור דאין טעם האכילת מרורים בחג אם לא משום זכר ל"וימררו את חייהם", ודו"ק.

הגב על הנושא


לתחילת הדף