אתה נמצא כאן: דף הבית » כללי » כסף צדקה מעבר להתחיבות

כסף צדקה מעבר להתחיבות

שאלה:
כלה יתומה, התחייבו שני דודים, אחד מצד האב ואחד מצד האם, להשיאה. הוסכם ביניהם שכל אחד יתן חלק מסויים. שניהם נקטו שהם רשאים לאסוף כספים מנדיבים לצורך התחייבותם זו (למרות ששניהם אינם מתפרנסים מצדקה), האחד הצליח לאסוף מנדיבי עם מעבר לחלקו, והשני לא עמד בהתחייבותו ולא נתן אלא מעט מזעיר. כיון שבפועל הדוד שהצליח היה גם זה שפעל (הוא זה שחתם על ההסכם עם מוכרי הדירה לכלה, והוא שבפועל סידר את החתונה וכיוצא), הוא השלים את החסר מהכספים שהשיג יתר על מחויבתו.
עתה, שנה ויותר לאחר הנישואין, הגיע הדוד השני, והביא את חלקו משלם. מה יש לעשות בכסף זה? האם הדוד שנתן תחילה יותר (כאמור, מכספי צדקה) רשאי לקחת כסף זה לעצמו?

תשובה:

מאחר וגם המעות שנמסרו תחילה לידי הכלה היו מצדקה שנאספה לצורך זה, וגם המעות שנמסרו עתה על ידי השני, הם מעות שנאספו עבור זה, שוב אין להעבירם ולשנותם אפילו לצדקה אחרת, וכל שכן שאינו רשאי ליטול לעצמו.

מקורות.

בגמ' (סוף פ"ק דערכין ו.) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר רב: האומר סלע זו לצדקה, מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר, בין אמר הרי עלי בין אמר הרי זו. ופירש רש"י (ד"ה לשנותה) והתוספות (סד"ה ואילו) דלשנותה היינו ללוותה. והביאו הרי"ף והרא"ש מימרא זו בפ"ק דב"ב (הרי"ף דף ו. מדה"ר, והרא"ש סי' כט).

הרמב"ם (פ"ח ממתנות עניים ה"ד) כתב וז"ל: אחד האומר סלע זו צדקה, או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, אם רצה לשנותו באחר, מותר. ואם משהגיע ליד הגבאי, אסור לשנותו. ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין, אינן רשאין. אלא אם אין שם עניים לחלק, מצרפין לאחרים, אבל לא לעצמן. ע"כ. ולכאו' תימה מדוע השמיט דברי הגמ' הנ"ל דמבואר התם דמותר אף להלוותה לאחר, כמבו' בדברי הגמ' שם. ומרן בב"י (יו"ד סי' רנט) כתב ליישב, וז"ל: ושמא יש לומר דהרמב"ם מפרש דבין לעצמו בין לאחר פירושו, בין שיפרע הסלע עצמו או שיפרע אחר תמורתו, והכי מוכח לישניה דהרמב"ם שכתב אם רצה לשנותו באחר מותר. והיה נראה עוד מדקדוק לשון הרמב"ם שהוא מפרש דמותר לשנותה: לא ללוותה ולא להלוותה קאמר, אלא להחליף סלע זה של צדקה באחר, שהוא נוטל סלע זה ומניח מיד אחר תחתיו, ונפקא מינה, אף על פי ששניהם שוים בדמים שמטבע של סלע זה צריך לו יותר, כגון אם הוא צריך ליתנו לבני מקום שהוא יוצא שם יותר בריוח מחבירו, אלא דלפי זה הא דקאמר בין לעצמו בין לאחר, אינו מתיישב. עכ"ל.

אלא דאף שסתמא דגמרא שאסור לשנות קופה של צדקה משבאת ליד הגבאי, וכ"פ הרמב"ם. הנה דעת רבינו תם (תוס' ב"ב ח: ד"ה ולשנותה) שלציבור מותר לשנות קופה לכל מה שירצו – ואפילו לדבר הרשות. והא דאמר רב נחמן דמשבאת ליד גבאי אסור לשנותה, הני מילי גבאי, אבל צבור יכולין לשנות. וגם בגבאי, מה שאינו יכול לשנות היינו דוקא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, כדמשמע בפ"ק דערכין. ע"ש. הרי דאף אם מלכתחילה היה דעתו של הגבאי לתת את הצדקה לצורך מסוים, רשאי הוא לשנות לצורך מצוה אחר. אלא דהרא"ש (שם) כתב לתמוה ע"ד, ותימה, כיון שמפרש משבאת ליד גבאי אסור לשנותה – היינו דבר הרשות, א"כ היכי מצי למימר עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה לדבר הרשות, הא אמרינן (ר"ה ו.) בפיך זו צדקה ואי אפשר לחזור בו, וי"ל דהכי קאמר עד שלא באת ליד גבאי, מותר לשנותה פירוש לחזור ולפרוע, אבל לשנותה לדבר מצוה מותר אפילו לא יפרענו עוד. עכ"ל. ורבינו ירוחם (ני"ט ח"א קסו ע"ד) כתב דמה שאמרו שעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו, היינו ביחיד שנדר לצדקה בעת צרה, שאין דעתו לקופת צבור אלא שתנתן לעניים מיד. אי נמי ביחיד שהקדיש ממון לחלק לעניים בכל שנה, דבכי הא ודאי אין יכולים לשנותה, שלא נדר על דעתם. ועוד דדוקא גבאי אבל ציבור יכולים לשנותה ואפילו גבאי יכול לשנותה לדבר מצוה. ע"כ.

מרן בשו"ע (סי' רנט ס"א) כתב בזה"ל: האומר: סלע זו לצדקה, או שאומר: הרי עלי סלע לצדקה, והפרישו, עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין להלוותו לחבירו, ויפרע אחר תחתיו. משבא ליד גבאי, אסור ללוותו, בין לו בין לאחר בין לגבאי. ואם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות ביד הגבאי, כדי לעשות לאחרים ליתן, הרי הגבאי מותר ללוותם ולפרעם. ע"כ. הרי דמ"ש הרמב"ם שאין הגבאי רשאי לשנותו, השמיטו השו"ע.

ובטור שם כתב להדיא: האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא ליד גבאי, יכול לשנותו ללוותו לצרכו ויפרע אחר תחתיו. משבא ליד גבאי אסור בין לו בין לגבאי ללוותו ולפרוע אחר תחתיו, אבל יכולין לשנותו מהדבר שנדר אותו לצרכו לצורך מצוה אחרת, אפי' לא יפרעו אחרת תחתיה. ע"כ. הרי שגם משהגיע לידי הגבאי, מותר לשנותה לדבר מצוה אחרת. ואמנם בסי' רנו כתב הטור, שמה שאמרו שמותר לשנות, היינו דוקא בקופה ותמחוי שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת. אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים, כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות, או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם, לא ישנו ליתנו לצורך דבר אחר ולא אפי' לצורך עניים אחרים. וכן משמעות לשון השו"ע (סי' רנו ס"ד) שאין לשנות מגבת עניים. כבר ביאר בפרישה שם וז"ל: והא דכתב לעיל בסימן רנו: אבל אם אירע מקרה שהוצרכו וכו' לא ישנו ליתנו וכו', שאני התם שגבו לכך, אבל כאן לא גבו לשם כך, אלא שאחד נתן סלע לצדקה, ולפיכך יכול לשנותו לכל מצוה שירצו, דלא איכפת להנותן לאיזה מצוה מוציאין המעות רק שיוציאן לשם מצוה. ע"כ. ולפי"ז מ"ש הטור דרשאי לשנות, היינו משום שלא גבו לשם העניים הללו, אלא סתם לצדקה. אך אם גבו לשם עניים מסוימים, גם הטור מודה שאסור לשנות, וכמבו' בסי' רנו. וכ"כ הרמ"א (סי' רנו ס"ד): וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה. ופירש הש"ך (שם ס"ק י): דכיון שאמר לעניי העיר מיד זכו בה אותם עניים והוי כאלו בא הממון לידם. ע"כ.

הנה מבואר מכ"ל הנ"ל, דכסף שנאסף לעניים מסוימים, אף בעודו בידי הגבאי, זכו בו אותם עניים, והוי כאילו בא לידם, ואסור לשנותו. ודוקא אם נאסף כסף לעניים סתמא, והרי הוא בידי הגבאי, רשאי הגבאי להחליט כיצד לחלקו או לשנותו לכל מצוה שירצה. ועיין למהרימ"ט בתשו' (סי' סג) שא"צ בגבאים מיוחדים שנתמנו ע"י העניים, כדי שיחשב הדבר כאילו הגיעו ליד העניים, אלא די בכך שגבו לשם עניים מיוחדים, דזכין לאדם שלא בפניו. ולכן אף אם לא נמסרו עדיין המעות לידי הגזבר, כיון שנאספו לשם עניים מיוחדים, חשיב כהגיעו לידם.

הגב על הנושא


לתחילת הדף