אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » דינים שונים » כתובת קעקע של שם קדוש

כתובת קעקע של שם קדוש

שאלה:
שלום.

אני עוסק כעת קצת בקירוב של יהודי שהיה אטאיסט בנשמתו ושונא דת בכל לבבו, ב"ה לאט לאט היהודי הנ"ל שם על ליבו שהעולם אינו הפקר ואנו לאו כבהמות, והנה אתמול סיפר לי (ואף הראה לי) שיש בגופו במקום מוצנע כתובת קעקע של שם הוי"ה, ונזדעזעתי כ"כ שאין מרגוע לנפשי. ושאלתי ובקשתי בתחינה ממש: מה אפשר לעשות בנידון, ואם שרי למחוק בכה"ג הכתובת קעקוע הזה, ומה צריך לעשות אותו יהודי כשנכנס לבית המרחץ או לבית הכסא.
תשובה:

בכדי שלא יהיה בזיון לשם השם,ישנן שתי אפשרויות: א. לקלוף את העור ששם השם כתוב בו בחדא מחתא, ובזה אף שירקב העור לאחר זמן, ליכא אלא גרם מחיקה, דלצורך מצוה כו"ע מודו דשרי, ובפרט כשעושים כן ע"י גוי כשאינו יודע שמוחק בזה את שם ה'.

ב. מחיקה באמצעות לייזר, שגם זה נראה שהוא גרמא בלבד, אחר שהמחיקה אינה נעשית בידיים, ובפרט כשעושים כן ע"י גוי.

ג. ואם אי אפשר באופנים אלו, אם גוי חקק את הכתובת קעקע, והגוי לא ידע מה הוא חוקק ולשם מי הוא חוקק, הרי לא נתקדש השם כלל, ויש מקום להקל למחוק זאת.

ויה"ר שבמהרה נזכה לראות בעירוי רוח טהרה ממרום על כל יושבי תבל בכלל ועל עם ישראל בפרט, וילמדו תועים בינה לדעת את ה' ולעובדו בלב שלם. ויתקיים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה וגו' בב"א.

מקורות:

שמירת קדושת השם

א. בגמרא (שבת קכ:, יומא ח. ופח.) תניא: הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו – הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף. והבינה הגמרא דכל הדיון הוא רק לענין מחיקת השם, וע"ז ס"ל לרבנן דכורך עליה גמי, מחשש שמא כשירד לטבול יגרום בכך למחוק את השם. אך לר' יוסי לא אכפ"ל בכך, כיון דהוי גרמא, וגרם מחיקה שרי. וע"ז קאמר ר' יוסי דכ"ז בלבד שלא ישפשף, דאילו ישפשף, לא הוי בגדר גרם בלבד. והק' הגמרא, ותסברא, האי גמי היכי דמי, אי איירי דמיהדק לבשרו, הא הוי חציצה. ואי לא מיהדק לבשרו, הא נכנס לשם מים ומוחקים את הדיו. אלא ע"כ דלכו"ע מותרת מחיקה ע"י גרמא, וכל הנדון כאן הוא רק לענין קדושת השם, דמאחר ואסור לעמוד בפני השם ערום, לפיכך אמרו רבנן שיכרוך בגמי ואז לא יראה השם בפני הערוה. אלא דדחתה הגמ' דהא בזה גם ר' יוסי מודה. ומסקנת הגמרא דנחלקו בגוונא שלא נמצא גמי, אי דחינן לה משום הכי לטבילה, וכך ס"ל לרבנן, משום דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. אך לר' יוסי לא דחינן את הטבילה, ותטבול אף בלי גמי, כיון שטבילה בזמנה, מצוה היא. ע"כ.

הרי מבואר מדברי הגמרא כמה וכמה דינים בנוגע לדידן. א. יש צורך בשמירת קדושת השם, שלא לרחוץ, לסוך, או לעמוד במקום הטינופת. ב. למסקנת הגמרא דכל החשש רק משום שלא יראה את השם ערום, איירי שהגמי אינו הדוק, וממילא נכנס מים, הרי דאף לרבנן מותר מחיקת השם ע"י גרמא. ג. לכו"ע אסור לראות את השם ערום. ד. כאשר הגמי אינו הדוק על הבשר ומים נכנסים לשם, לכו"ע לא הוי חציצה, ועתה נבאר דינים אלו אחת לאחת.

דין מחיקת השם

ב. הנה בשו"ע (יו"ד סימן רעו סעי' ט) כתב וז"ל: אסור למחוק אפילו אות אחתמשבעה שמות שאינם נמחקים, ולא מאותיות הנטפלות מאחריהם כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם. ואלו השבעה שמות: שם ההויה; ושם אדנות; וא-ל, אלו-ה, אלהי-ם; שד-י; צבאו-ת. עכ"ל. ומקור דינו מדברי הגמ' בשבועות (דף לה.) שמבואר שם אלו הם ז' השמות שאינם נמחקים, וחייבים בקדושתם, ובכללם גם שם שד-י. ובספרי (ראה ד, מכות כב) אי', מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא בלא תעשה שנאמר: ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה'.

ועי' בתשו' התשב"ץ (ח"א סי' ב) שכתב וז"ל: ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש כי מחיקת השם היא אסורה מן התורה בכל ענין אפילו בכתב בלא שרטוט ואפילו יכתב לבדו ובכ"מ שנכתב כי מה ענין דברים אלו לענין ואבדתם את שמם וגו' לא תעשו וגו' בכ"מ שנכתב שם מן השמו' אסור למוחקו והמוחקו לוקה. ואע"פ שהדבר הוא מוכרע מעצמו ואין אנו צריכין בזה לראיה מ"מ ראיות מפורשו' יש בזה חדא הא דאמרינן בענין נוקב שם ה' שרצו בעלי הגמ' לומר שחיובו הוא מפני מחיקת השם והתם בכל ענין שנכתוב השם הוה מחייבינן לי'. תדע שהרי המגדף שסקלו משרע"ה ע"ה לא עלה על דעת שום אדם שנקב השם מתוך ספרי תורה שהרי עדיין לא נכתבו התורה עד סוף מ' למ"ד תורה חתומה ניתנה כדאי' בפ' הניזקין (ס' ע"א) וכו', והכי איתא בתוספתא דמגילה בפ"ב שהשם הכתוב בקורה טעון גניזה וכ"כ הרמב"ם ז"ל (יסוה"ת פ"ו ה"ו) שהמוחק שם שהיא כתוב בכלי מתכת או בכלי זכוכית לוקה ולא עוד אלא אפילו שם הכתוב על גבי דבר שאינו מתקיים אסור למוחקו והראי' מדאמרי' בפרק כל כתבי (דף קכ ע"ב) היה שם כתוב על בשרו וכו' אם נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ומפרשינן טעמא התם כדי שלא יעמוד לפני השם ערום אבל משום חשש מחיקה לא משום דגרמא הוי ושרי משמע שאע"פ שהוא עומד להמחק אסור למוחקו בידים וכ"כ לזו הרמב"ם ז"ל. עכ"ל.

ואין לחלק בזה בין שם הכתוב בדיו ככל כתיבה, לבין שם החקוק בחקיקה, דהא הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ו) כתב להדיא דאפי' היה השם חקוק בכלי, אסור למחקו. ומשמע דאף חקיקה בכלל איסור הוא. וכ"מ מדברי הפוסקים שכתבו לדון לענין מטבעות שחקוק עליהם שם הוי"ה, וכמ"ש בשו"ת חוות יאיר (סי' טז) ועוד, וית' דבריהם להלן. וכ"כ בשו"ת משאת בנימין (סי' צט) בדבר הדפוס שלנו, דברור שבחקיקה יש ג"כ קדושה כמו בכתיבה. וכ"כ גם בשדי חמד (מע' המ"ם כלל יב אות ד), עי"ש. [ודלא כמו שכתב להסתפק בזה בתורת גיטין (גיטין כ.)]. וכן הסיק גם במנחת חינוך (מצוה תלז בנ"מ אות ה).

גרמא במחיקת השם

ג. והנה הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ו) כתב וז"ל: וכן אם היה שם כתוב על בשרו, הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום. ע"כ. הרי שפסק לדינא כדברי הגמרא (שבת קכ) דמשום החשש שמא ימחק השם כשיטבול במים, לא חיישי', כיון דגרמא הוא, וכל החשש רק שיעמוד בפני השם כשהוא ערום. וכ"פ גם התשב"ץ בתשו' (ח"א סי' ב), דכל שהוא ע"י גרמא, שרי למחקו. וכ"כ רבים מהפוסקים דמחיקת השם ע"י גרמא, מותר, וכמ"ש הגאון חת"ס בתשו' (או"ח סי' לב), וכתב דלכן מהני מה שגורם לגוי שימחק כן. וכ"כ כדבר פשוט גם בתשו' אחרת שלו (יו"ד סו"ס רסד, רסו, רסז ורעא). וכ"כ גם בשו"ת בית אפרים (אה"ע ח"א קו' תקנת עגונות דף ט ע"א) דאף לדעת רבנן, מהני מחיקת השם ע"י גרמא. ועיין לו בתשו' אחרת (חיו"ד סי' סא) שכתב להק' לפי"ז ע"ד רש"י ביומא (ח. ד"ה כורך) שכתב לבאר הטעם שכורך עליו גמי, בכדי להגן עליו מפני חוזק שטף המים. והרי בגמ' בשבת הנ"ל מבואר דלאו היינו טעמא, דהא אפי' אם ימחק השם, כיון דהוי גרמא, מותר. וכן הק' התוס' ישנים (יומא דף ק, ודף פח), והכפ"ת (שם) ע"ד רש"י. ובשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' סא) כתב דאף אי נימא דרש"י ס"ל דגם גרמא אסור, הרי רוה"פ לא ס"ל כרש"י. עי"ש באורך. ועי' גם בשו"ת דברי חכמים (יו"ד סי' כ) שכתב דבמקום שאין כאן אלא גרמא דמחיקה, שרי. והביא שכ"כ הצ"צ (יו"ד סי' רטו). ובפרט במקום שיש צורך מצוה, יש לצרף כן לדעת המתירים. וכ"כ גם בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' יז אות ד), דגרמא שרי, בפרט כשהוא לצורך מצוה. ועי' גם במנ"ח (מצוה תלז, בנ"מ אות יג) שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל דשרי מחיקת השם ע"י גרמא וסיים וז"ל: ודין זה מוסכם, ואין להאריך. ע"כ.

ואמנם עי' בשו"ת טוב טעם ודעת (סו"ס רלט) שכתב להוכיח דאף ע"י גרמא יש איסור במחיקת השם, דהא בגמ' בסוכה (דף נג) אי', הכי אתמר: בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר – יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה. אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. ע"כ. הרי דאף שלא הוי אלא גרמא, שהרי דוד לא מחקו בעצמו, אלא המים מחקוהו, מ"מ לולי שנשא אחיתפל ק"ו בעצמו, לא היה עושה כן, ומוכח דגרמא אסיר במחיקת השם. וכן הק' בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קטו) בשם קובץ שומר ציון הנאמן. וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' סא) שהביא מתשו' ב"ש (ח"ב סו"ס קכז) שכתב ג"כ להוכיח כן. [ועי"ש שכתב לפי"ז ליישב את דברי רש"י ביומא, דהוא ס"ל כהגמ' בסוכה הנ"ל]. ע"כ. אלא דאי משום הא, כבר כתב בספר קסת הסופר (לשכת הסופר סי' יא ס"ק א) ליישב, דהתם לא הוי גרמא אלא מעשה בידיים, כמ"ש הר"ן (פ' כל כתבי) בהא דאמר ר' ישמעאל על האי גברא דשקען לברכות במים, גדול עונש האחרון יותר מן הראשון, מפני שאבדן בידיים. ועוד, דהתם לכתוב לכתחילה ע"ד לאבדו ע"י גרמא, לא הוי גרמא, אלא עשיה ממש. וזה שאמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב, והיינו לכתוב כן לכתחילה. ע"כ. ומו"ז מרן שליט"א בספרו מאור ישראל (שבת קכ:) הביא תי' זה בשם ספר לשון לימודים (או"ח סי' טו ד"ה ואגב). וכתב ליישב עוד ע"פ מ"ש רש"י שם דדוד ידע שמותר, אלא שלא היה רוצה להורות הלכה בפני רבו אחיתפל, וא"כ לא היה לו ספק דמשרא שרי, ושמא נסתפק דוד אי הוי גרמא, או מוחק בידיים. ועוד כתב ליישב ע"פ דברי התשב"ץ (ח"א סי' ב) שית' להלן, דדוקא בכגון שימחק מאליו, הוא דשרי גרמא שימחק עתה, אך בעלמא אסור גרמא, ולפי"ז י"ל דדוקא בכתוב שם על בשרו שהוא עומד להמחק מחמת הזיעה וכיו"ב, הוא דשרי למחקו עתה ע"י גרמא, משא"כ בכתיבת השם על הניר שלא ימחק מעצמו אלא בנתינתו עתה במים. [אלא דיעוי' להלן מ"ש לדינא בזה]. ע"כ. ועי' גם בשו"ת אבני נזר (יו"ד ח"א סי' שע) שכתב ג"כ לדחות דאין ראיה מהתם.

אלא דהנה בתשו' נודע ביהודה (מהדורא תנינא, או"ח סי' יז) מבנו, הביא דברי המתירים למחוק את השם ע"י גרמא, וכתב דנראה דלא התירו כן אלא לצורך מצוה, וכהא דאמרי' בגמ' בשבת שרבנן התירו כן כיון דס"ל דטבילה שלא בזמנה, הוי מצוה. אבל לדבר הרשות, אפי' גרמא אסור. ואף דליכא לאו דלא תעשון, מ"מ אסור משום בזיון השם, דאין בזיון גדול יותר מגרם מחיקת השם. [ועי"ש שכתב ליישב הטעם שכתב רש"י (יומא ח) דאסור לרחוץ מחשש שמא ימחוק את השם, דהא לכאו' תימה מדוע הגמ' אמרה שלא ירחץ, דהא אף בלא רחיצה, כיון שמסקנת הגמ' שאסור לעמוד לפני השם ערום, א"כ אסור לו לפשוט בגדיו בפני השם, ולאו דוקא רחיצה. ולכן הוצרך רש"י לבאר דהאיסור הוא משום מחיקת השם, ואף ע"י גרם י"ל דאי' בזה בזיון השם. ואף שרש"י נקט כן משום "לא תעשון כן לה'", מ"מ הואיל ובלאו גרמא אסור משום לאו זה, נקט רש"י כן גם בגרמא, כאשר אי"ז לצורך מצוה.]. ועי"ש שכתב להוכיח כן, מדלא הביאו הטור ומרן השו"ע דין זה להלכה, וסמכו ע"ד הגמ' במגילה (דף כו:) דס"ת שבלה, גונזין אותו בקבר ת"ח ובכלי חרס למען יעמוד ימים רבים, וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' רפב), ומוכח דאף ע"י גרמא אסור, דאל"ה מדוע צריך לקברו בכלי חרס, הא אף שיתבלה וימחק, אי"ז אלא גרמא. וכל מה דאמרי' בגמ' בשבת דשרי היינו רק לצורך מצוה. ע"כ. ועי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' סא) ולמו"ז מרן הגאון שליט"א בספרו מאור ישראל (שבת קכ:) שהביאו דכדברי הנוב"י הנ"ל, כן מבואר גם ברדב"ז (בשו"ת ללשונות הרמב"ם ח"א סי' מז, ונדפסה לפנינו בח"ה סי' מז). וכ"כ גם מהר"ש קלוגר בשו"ת חכמת שלמה (נספח לספר הר המור סי' יא ד"ה בדבר). וכ"כ גם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קב אות יג), ובשו"ת אבני נזר (או"ח סי' רלא אות ו).

ועי' גם בשלטי גיבורים (סנהדרין טז. מדה"ר) שכתב וז"ל: וגרם מחק בלא מתכוין למוחקן, כגון שצריך לו לעשות טבילה ויש שם כתוב על בשרו, אע"פ שבודאי כשירד לטבול יהיה השם נמחק כפסיק רישיה, כיון שאינו מתכוין לכך והוי ע"י גרם, שרי ליה לירד ולטבול, דאינו אלא ע"י גרם, דממילא המים מוחקין את השם, והוי דומיא דחוצץ בפני הדליקה בשבת בכלים מלאים מים, שודאי כשהדליקה תגיע לשם, יבקעו הכלים והמים יכבה האש, ואעפ"כ שרי כיון שאינו מכוין לכיבוי, אלא מכוין לחצוץ בפני הדליקה והכיבוי בא ע"י גרם, שרי. אע"פ דהוי פסיק רישיה, ה"נ ל"ש. ומיהו נ"ל דלא שרינן גרם מחק בפסיק רישיה אא"כ הוא לשום צורך, כגון טבילה וכיו"ב, דומיא דגרם כיבוי דלא שרי' ליה אלא משום היזק, כמ"ש המפרשים שם, והיינו דנקט ברייתא נזדמנה לו טבילה של מצוה יורד וטובל ואינו חושש למחיקה. אבל בלא צורך, נ"ל דליכא היתר בגרם מחיקה, אפי' אינו מכוין לכך. עכ"ל. וכ"כ גם החזו"א (ידים סי' ח אות יז) דדוקא לצורך מצוה הוא דמהני גרם במחיקת השם, אולם בלא"ה, אסור מה"ת, כיון דחייבים בכבוד כל דבר שנקרא עליו שם השם, וגורם כליון הפוגם בכבודן. ומ"מ לטבילת מצוה, שרי, דזהו כבוד המקום ב"ה לעשות מצוותיו, וכיון שהוא לכבודו ית', אין כאן פגם בכבוד כתב קדש. ע"כ.

מחיקת השם בגרמא כשיש לחוש לבזיון השם

ד. אך בנ"ד נראה דכו"ע יודו דיש מקום להתיר למחוק, ולצורך מצוה הוא. דהא אי אפשר לה שלא תגיע לעולם לידי בזיון השם. ודוקא במקום שאפשר שלא יבוא לידי בזיון, וכנדון בן הנוב"י במי שרצה להפוך חדר ששימש כביהכנ"ס ופסוקים על קירותיו לבית יי"ש, כיון שאפשר להעמיד את ביהכנ"ס על תלו, ולא להפכו לשימוש בזיון, שפיר י"ל דיש לאסור למחוק כן. אך בנ"ד דא"א בענין אחר, שפיר י"ל דהוי בכלל מצוה, וכו"ע יודו דמותר למחוק. צא וראה מ"ש בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' יז) לדון במי שחלה ל"ע במחלה מתדבקת, ומאושפז הוא בבית החולים, שידוע לנו שאחר שילך משם, ישרפו את כל מה שהביא עמו, אי רשאי להביא שם תפילין בכדי לקיים המצוה דהנחת תפילין. וכתב (שם אות ד) דאף לדעת הפוסקים שגרמא במחיקת השם אסור אלא לצורך מצוה, וכמו שכתב בן הנוב"י (שם), בנ"ד אין לך צורך מצוה גדול מזה, שלא להתבטל כמה וכמה ימים ממצות תפילין, ולא לעבור בכל יום על ח' עשין וכנ"ל, א"כ ודאי דמותר גרם מחיקה בכדי לקיים כמה עשין של כמה ימים. ועי"ש שכתב דאף שעשה קילא מלאו, מ"מ בעידנא דריתחא מענישין גם על עשה, וע"כ י"ל דבזה"ז דינם שוה. ובפרט לדעת הרמב"ן (עה"ת פר' יתרו) שכתב דעשה חמור מלאו. עי"ש. ועי' בשו"ת חזון נחום (ח"א סי' ו) שכתב דאף שהוא עצמו ס"ל לאסור בזה, מ"מ רוב הגדולים התירו כן. וכעין זה י"ל אף בנ"ד דמאחר ויש כאן לאו של בזיון השם, שהרי א"א לה לעולם לשמור על השם בקדושתו, אחר שהשם כתוב לה ברגלה, לפיכך הוי צורך מצוה, דאף לדעת הני פוסקים רשאי למחוק ע"י גרמא.

וחזי הוית כעין זה בשדי חמד (מע' המ"ם כלל יא ד"ה אמנם), דעי"ש שהביא שבילדותו ראה תשו' מאת מה"ר אליהו צבי מרבני ירושלים בדור שלפניו, שכתב לענין מי שהיה בספינה וס"ת עמו, וראה שרודפיה השיגוה ובאו לסטים לשלול שללה ולבוז בוזה, וידע שאם יראו הס"ת ינהגו בה מנהג הפקר ובזיון, ומשום כך חשב להשליך את הס"ת בצינעא לתוך הים למעוטי תיפלה שלא יתחלל ש"ש בפרהסיא, והשיב לו הרב דשרי לעשות כן, מאחר ואי משום בזיון, הא קי"ל (יו"ד רפב ס"ג) דההולך בדרך וס"ת עמו וירא מפני גוים ולסטים, מותר להניח הס"ת בדסקיא ולרכוב ע"ג הס"ת, אע"פ שנוהג בה מנהג בזיון. ואי משום החשש שמא ימחקו האזכרות שבס"ת, הא לא הוי אלא גרמא ושרי. ואמנם כתב שאין להעיד עפי"ז למעשה, מ"מ יש לצרף זאת לדברי הפוסקים.

במחיקת גוי או קטן

ה. ובמקום שהגוי מוחק, יש צד נוסף להיתר בזה, וכמ"ש בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' קמב אות ו, וח"ב סי' קב אות ו) דאף במקום שגרמא אסור מדאורייתא, אמירה לנכרי בו לא הוי אלא מדרבנן, וא"כ כ"ש כאשר הגרמא מותר מדרבנן, יש מעליותא כשהנכרי עושה כן, כיון שהנכרי עושה כן אדעתא דנפשיה, וכ"ש דשרי כשיש בזה צורך מצוה. וכ"כ גם בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' יז אות ד). ועי' למהרש"ם (במפתחות לשו"ת ח"ה סי' סא) שכתב דכן משמע גם בשו"ת בשמים ראש [המיוחס להרא"ש, ונראה כוונתו למ"ש בסי' שלד, לצדד להתיר ע"י עכו"ם כיון דחשיב גרמא] דמחיקה ע"י עכו"ם חשיב גרמא. וכתב מהרש"ם דעי' בספר יהושע (סי' מא) שכתב דאמירה לגוי קיל יותר מגרמא. וציין עוד לשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' עה), ושו"ת מהר"י מברונא (סי' רא) שמבו' בדבריו דהוי גרמא. וע"ע בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שע) ובשו"ת רע"א (תנינא סי' טו), ולהחת"ס בתשו' (או"ח סי' לב) דמשמע שנקטו להקל ע"י נכרי. עי"ש.

וע"ע בשו"ת בית אפרים (יו"ד שם) שכתב דאף שנת' דשרי למחוק ע"י גרמא, מ"מ אם אפשר לעשותו ע"י קטן, יש לעשות ע"י הקטן, דאפי' תימא דאיסור דרבנן אי' בגרם מחיקה זו, מ"מ הא דעת הרשב"א ביבמות דאיסור דרבנן שרי [בקטן] להאכילו אפי' בידיים. וכ"כ גם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קב אות יג), דיש לסמוך ע"ד הבית אפרים להקל גרם מחיקה ע"י קטן. [אמנם יעוי' בשו"ת דברי חיים (ח"ב סי' קכ) שכתב דאין להתיר לקטן למחוק ע"י גרמא, אלא באופן שמותר אף לגדול לעשות כן, והיינו כמ"ש הפו' הנ"ל דלצורך מצוה שרי.]

אלא דמאידך, עי' להגאון חת"ס בתשו' שהבאנו לעיל (ח"ו סי' ח) לענין סופר שכתב פסוק "זה השער לה' וכו'", ולקחו ישראל רשע ודברו בבית הכסא באופן שא"א להסיר את הקלף ולא לגוד ולא לקלוף וכו', וסיים שם דאם אפשר להוציאו משום בשלימותו ע"י נכרי, יעשו כך. אך אם א"י, עדיף שימחקנו ישראל בעצמו, ולא ע"י גוי, דהא אם יעשה כן נכרי, הרי הוא סבור שהוא מוחק את שם ה', ולא יראה בזה מצוה של מניעת חילול ה'. וכ"כ גם בחזו"א (יו"ד קסד ג) לענין גליונות הגהות שנכתבו שלא לשם לימוד וקיום, אם מותר לאבדם בידיים, וכתב וז"ל: "ואמירה לנכרי אין כאן שום צד קולא, דמשום כבוד אתינא עלה. והמוסרן ביד נכרי לאבדם, מזלזל בכבודן טפי." הרי שאם יש היתר לאבד גליונות משום הכבוד שלא יהיו למרמס, יש לעשות כן דוקא ע"י ישראל, שכוונתו לכבודם ולא ע"י נכרי, שנראה כאילו התירו לזלזל בהם. וה"נ י"ל בנידון דידן.

בשולי הדברים:

שאלה זו הובאה לפתחו של מורנו הגאב"ד שליט"א לפני שנים מספר, והשיב בזה להקל במחיקת הקעקע ע"י לייזר, שאף זה בכלל גרמא הוא, ע"פ מ"ש הפוסקים דבמקום שיש בזיון שם השם, רשאי למחוק. ובפרט בנדונו שהקעקוע נעשה ע"י גוי שלא כתב זאת לש"ש. (ונדפסו הדברים בספרי כדלהלן).

וגם אני בעניותי הארכתי בזה בספרי משיב משפט (סי' יט) באורך רב, והבאתי הדברים גם קדם מו"ז מרן הגאון האדיר שליט"א, וגם הרציתי בפניו בע"פ את הדברים הנ"ל, והסכים עמנו להלכה ולמעשה, והיקל למחוק כן ע"י לייזר כנ"ל, אך ראוי שיעשה כן ע"י גוי.

נספח

תוך כדי כתיבת תשובתי הנ"ל, בקשתי לברר כיצד נעשה הליך הקעקוע, וכיצד ניתן להסירו. ולהלן תשובה שקיבלתי מאת מנתחים פלסטיים ומומחים בתחום זה. [מתוך מענה לשאלות מטופלים, של: פרופ' דני האובן, מומחה לניתוחים אסתטיים במדיקל סנטר בהרצליה פיתוח. ד"ר אמי גליקסמן, מומחה בכיר במחלקה הפלסטית בבית החולים שיבא. ופרופ' אברהם ברוכין, מומחה לכירורגיה פלסטית ואסתטית, מנהל השירות לכירורגיית לייזר במרכז הרפואי ברזילי. ומשיחה בע"פ עם הרב ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א].

תהליך הקעקוע

תהליך הקעקוע מתבצע באמצעות החדרת מחט לשכבות העור העליונות, והזרקת צבע לשכבת העור התחתונה – הדרמיס – שבניגוד לשכבה העליונה, האפידרמיס, אינה מתחלפת. לגוף אין אפשרות לפנות את הצבע המוזרק לדרמיס והקעקוע, לכן, הוא לצמיתות.

הסרת הקעקוע

רוב המקועקעים אינם יודעים דבר על נושא הסרת הקעקוע, משום שבמרבית המקרים הם אינם מקדישים לנושא מחשבה. הסרת קעקוע מסובכת הרבה יותר מעשייתה. בממוצע רק בעשרים אחוז מהמקרים ניתן להסיר את הקעקוע לחלוטין, כך שלא יישארו סימנים לקעקוע. בשמונים אחוז מהמקרים נותר סימן או צלקת. לכן, המלצת הרופאים היא לא לנסות להסיר את הקעקוע. עלות ההסרה היא בדרך כלל פי ארבעה מעלות הקעקוע. גם התהליך ארוך וכואב. בדרך כלל נדרשים בין ארבעה לעשרה טיפולים בהפרש של חודש עד חודשיים בין הטיפולים. ובסופו של דבר יש קעקועים שנעשו בשכבות העמוקות של העור או שנעשו בצבעים שאינם מקצועיים שלא ניתן להסיר בכלל, ויש קעקועים שהסרתם מותירה צלקת בהירה בולטת על פני העור.

ישנם שלוש שיטות להסרת הקעקוע:

א. השיטה הישנההיא, ניתוח כירורגי ושיוף העור. עורכים ניתוח קטן בהרדמה מקומית, כורתים את הקעקוע ותופרים את שולי העור. התוצאה הסופית היא צלקת. ניתוח זה מומלץ לקעקועים קטנים במקומות נסתרים. כשמדובר בקעקוע גדול, יתכן שיהיה צורך בהשתלת עור או בכריתה הדרגתית, מה שעשוי להשאיר צלקת גדולה או הבדלים בעור. אם מדובר בקעקוע לא הומוגני, קיים לעיתים צורך לערוך כריתה לעומק ואז עלול להיווצר שקע בעור.

ב. שיטה נוספת היא, שיוף העור בעזרת מקדחה עם ראש יהלום ונייר לטש עדין, שעוברת על הקעקוע ומסירה שכבות עור. הסכנה: שיוף מוגזם ורגישות מיוחדת של העור. התוצאות האפשריות:הבדלים בצבע העור וצלקות.

ג. השיטה המקובלת ביותר להסרת קעקועים היום היא באמצעות מכשירי לייזר שונים, בהרדמה מקומית. גלי הלייזר מוקרנים לתוך הפיגמנטים בעור, נבלעים בתוכם, מעלים את הטמפרטורה שלהם וגורמים לכוויה. הכוויה גורמת להרס התא או הרקמה שמכילים את הצבע, והתהליכים הדלקתיים הנורמליים שנוצרים כתוצאה מכך מסלקים את התאים הפגועים ומרפאים את האזור. כל קרן לייזר נותנת אורך גל בודד ויחיד, ולכן צריך מספר קרניים שונות כדי להסיר קעקועים המכילים מספר צבעים.

קיים גם מכשיר קרינה הנותן טווח שלם של גלי אור, המסוגל להסיר כמה סוגי צבע. צבעים מסוימים, כמו אדום ירוק צהוב ותכלת, נחשבים לקשים יותר להסרה בקרן-לייזר מאשר צבעים אחרים, ובעקבות הטיפול בהם עלולים להיווצר בעור הבדלי גוון או כתמי צבע. סיבוך נוסף יכול להיווצר כתוצאה מחשיפה לשמש, שעלולה להכות או להבהיר את האזור המטופל ביחס לשאר העור.

זאת יש להדגיש, שקרן הלייזר אינה מוחקת בפעם אחת ומיד את כל הקעקוע, אלא רק לאחר מספר טיפולים [בממוצע כ3 טיפולים], ואף לבסוף נשאר איזה רושם על הבשר, שנעלם רק לאחר זמן רב.

הגב על הנושא


לתחילת הדף