אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » מיעוט הנאה באכילת פיקוח נפש

מיעוט הנאה באכילת פיקוח נפש

כ"ג תשרי תשמ"ט

לכבוד ידי"נ הרב הגאון המובהק

מוה"ר שמואל אליעזר שטרן שליט"א

(כעת רב מערב בני ברק)

רב שלום ושפע ברכה.

קראתי בעיון רב את מאמרו הבהיר בקובץ תורת משה בענין אכילה לחולה ביוה"כ שהמציא לי ונהניתי הן מכל הטוב שבו וגם להשוות את הדברים עם מה שכתבתי בענין המחלוקת שבין בעל אור שמח ובעל העמודי אור בחולה שיב"ס שצריך לאכול ביוה"כ אם צריך למעט בהנאת אכילה, והנני בכמה הערות על דברי מעכ"ת:

א.       במה שהביא כת"ר מדברי החת"ס בשו"ת ח"ו סימן כ"ג דצריך לדקדק למעט הנאת האכילה בחושיב"ס. באמת אינני רואה בדברי החת"ס ראיה לדבר זה שהרי החת"ס לא כתב כלל דיש קפידה למעט בהנאת אכילה באופן כללי אלא דאם יכול לאכול בהנאת מעיו ללא הנאת גרונו צריך לעשות כן. ובזה מודי כו"ע כיון דקיי"ל דהנאת גרונו אסרה תורה כרבי יוחנן בחולין ק"ג ע"ב וא"כ אם אין לו הנאת גרון אין כאן איסור תורה כלל ובודאי צריך למנוע אכילת איסור, ואף למש"כ החת"ס בתשו' או"ח סימן קכ"ז דביוה"כ מודי כו"ע דבעינן הנאת מעיו דבלא"ה ליכא יתובי דעתא מ"מ מודה הוא דבעי נמי הנא"ג כדי להתחייב, וא"כ אם אוכל ללא הנא"ג אין כאן איסור תורה כלל ובודאי צריך לעשות כן. וכעין דבריו שם דאם יכול לאכול שלכה"נ יעשה כן. וא"כ אין דבריו ענין לנידון דידן דמיירי באכילה גמורה וכל ספיקן אם צריך למעט בהנאת אכילתו, כן ברור בכונת דבריו שהרי לא הזכיר כלל דצריך למעט בהנאה אלא שיאכל בהנאת מעיו ללא הנאה"ג ודו"ק בזה.

אך מ"מ מבואר מדברי החת"ס דס"ל דגדר הנא"ג הוא הנאת הטעם הטוב ולא כדברינו במאמר הנ"ל (עיין מנחת אשר ויקרא סימן י"ח ולעיל סימן ה') דגם הנא"ג הוי גדר הנאת שביעה דהיינו שביעת הגרון שהרי כתב דאם ישתה תה או קפה בלא סוכר אין כאן הנא"ג ובאמת זו ההבנה המקובלת בדברי האחרונים, אך לענ"ד קשה לומר כמו שהארכתי שם. וגוף דברי החת"ס דקפה ששותה אותו בלא סוכר אין בו הנא"ג לכאורה תמוה דהלא יש הרבה בנ"א השותים כן (ובכלל נראה דאף למאכלים שאין רוב בנ"א אוכלים אותם, כיון דעכ"פ הם ראויים לאכילה ומיעוט בנ"א אוכלים כן הוי כדרך אכילה ויש בו הנא"ג וכן מבואר בזבחים ל"ה ע"א במוראה ושליל עי"ש, ודו"ק בזה).

ב.       וגם מדברי המהרש"ג שהביא כת"ר (אין הספר תח"י והנני מסתמך על מה שציטט מע"כ בשמו) אין הכרח לנידון שאלתנו וכמו שהעיר מעכ"ת שם דנראה קצת שדבריו נסובים על איסורי הנאה ובהם בודאי מסתבר דצריך למעט בהנאה שהיא מהות האיסור וככל שנהנה יותר מרבה הוא באיסור אבל באיסורי אכילה אפשר שאין צריך למעט כלל בהנאה, וז"פ.

אך באמת לדידי, מספקא לי טובא אף באיס"ה אם צריך למעט בהנאה דהנה נחלקו רעק"א והצל"ח בשיעור איס"ה אם הוי בכזית או בשו"פ כידוע (ובמנחת אשר ויקרא שם דנתי קצת בדבריהם עי"ש). והנה לשיטת רעק"א דשיעור איס"ה הוי בשו"פ בודאי מסתבר דככל שההנאה גדולה באיכות יש בה תוספת איסור דכל שיעור איסורן בעוצם ההנאה וערכה האיכותי, אבל לשיטת הצל"ח דשיעור איס"ה הוי בכזית נראה דאיס"ה הוי כאיסורי אכילה ואין בהכרח תוספת בחומר האיסור ע"י ריבוי באיכות ההנאה אם לא ריבה בשיעורו (ובפרט למש"כ האחרונים דאין עצם ההנאה איסור באיס"ה אלא מה שהאדם משתמש בו להנאתו, עיין בשע"י ש"ג פכ"ה ובקו"ש פסחים כ"ה ועוד, והארכתי בזה מאד במק"א, אין הכרח דגודל ההנאה באיכות מהווה חומר באיסור). ובגוף ענין שיעור איס"ה לא ידעתי מנין להם להנהו גדולי האחרונים דיש בו כלל שיעור ולכאורה היה נראה יותר דבכל הנאה שהיא יש איסור כשהוא מתכוון ליהנות ממנו ואכמ"ל בזה.

ג. ובמה שכתב מעכ"ת לתלות שאלתנו במה שדנו האחרונים בהא דפקו"נ דוחה כה"ת אם הוי גדר הותרה או גדר דחויה, יש לדון בזה. דהלא מ"מ הלכתא פסיקתא דמאכילין אותו הקל הקל וצריך לצמצם בחומר האיסור וכן בשיעורו, וא"כ חזינן דמ"מ צריך לצמצם בדחיית איסורי תורה לעשות איסור קל ולא חמור ממנו וע"כ צריך לחלק בין דין צמצום באיסור באכילה לדין שינוי, דלשיטות דהוי הותרה א"צ לעשות בשינוי כמבואר במגיד משנה פ"ב מהלכות שבת הלכה י"א בשם הרמב"ן, דכיון דהוי הותרה א"צ לשנות, ועכ"פ כיון שנתברר שבאכילה צריך לצמצם בחומר האיסור אף למ"ד הותרה נראה לכאורה דה"ה דצריך לצמצם בהנאה (אם יש חומר איסור בתוספת הנאה כנ"ל). ונראה קצת בטעם הדבר דבכל שאין כאן שינוי מדרכם הרגילה של בנ"א צריך לעשות לצמצם בעבירה אף למ"ד דהוי הותרה אלא דאין צריך לעשות שינוי או להדר אטהורים (לגבי טומאה הותרה). ולפי"ז יש לדון דצריך לצמצם בהנאת אכילה רק כשיכול לאכול מאכל שאין בו הנאה מרובה כגון לחם ולהמנע מאכילת מטעמים כיון שאין בזה שינוי אבל אין צריך לשתות קפה ללא סוכר כיון שזה הוי שינוי גמור ולמ"ד הותרה אין צריך לשנות.

ד.       ובעיקר דברי החת"ס בתשו' או"ח סימן פ"ה ויו"ד סימן של"ח לחלק בין שבת דבה הותר פקו"נ משום "ושמרו" וכו' לכל איסורי תורה דהוי דחויה משום "וחי בהם", לענ"ד הדברים תמוהים ורחוקים דלהדיא כתב הרמב"ם בפ"ב ה"א משבת "דחויה היא שבת אצל פקו"נ כשאר כל המצוות". ובאמת לא מצינו בשום מקום לחלק בזה בין שבת לשאר דברים ובכל הסוגיה ביומא פ"ה נראה דילפינן בזה כל איסורי תורה זמ"ז, ועיין עוד שם בראשונים דדוחין איסורי תורה בשביל עובר (ואף במאכ"א וביוה"כ), אעפ"י שעדיין אינו "נפש" כדי שישמור שבתות הרבה, הרי דילפינן כה"ת משבת אף לענין מה שלמדנו מ"ושמרו" ודברי המהר"ם מר"ב שהביא הרא"ש שעליו בנה החת"ס ביתו הלא פשוטים לחלק בין שבת (וכל איסורי תורה כותיה) לבין מאכ"א דהוי איסורי חפצא "ואריא רביע עליה" (כלשונו) ולכן הוי חמור מחילול שבת לענין זה. ואין כונתו לחלק בין שבת לשאר איסורי תורה אלא בין מאכ"א לשאר איסורים (ועיין באור זרוע ח"ב סימן ק"ח בהל' יולדות ובירושלמי פ"ד ה"ב משביעית בעובדא דר' אבא בר זימנא ודו"ק). כנלענ"ד ברור בזה.

אך בגוף הענין נלענ"ד ברור כמו שכתבתי דהנאת הטעם אינה כלל הנאה האסורה מה"ת במאכ"א וגדר הנאת גרונו הוי בשביעת הגרון. כנלענ"ד.

ולגבי מה שנחלקו הגאונים הנ"ל האם לאכול לחם יבש או בשר שמן בחולה ביום הכיפורים חוזר אני על שיטתי דיש לאכול בשר שמן שיש בו יותר יתובי דעתא כדי למעט בשיעור האכילה, ודלא כדעת הגדולים הנ"ל.

והנני בזה מכבדו ומוקירו כערכו הרם

אשר וייס

הגב על הנושא


לתחילת הדף