אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » חגים וזמנים » מנהגי האזכרה ויאר צאייט בשנה מעוברת

מנהגי האזכרה ויאר צאייט בשנה מעוברת

שאלה:

אמי נפטרה בתאריך י"א בניסן תשע"ג ונקברה בי"ג בניסן, מתי אנו אמורים לקיים את אזכרת אחד עשר חודש.

תשובה.

נהגו לערוך אזכרה בתשלום השנה ומידי שנה בשנה, בתאריך יום הפטירה. ביום זה, ראוי להרבות בלימוד התורה הקדושה, לומר השכבה ולהדליק נר לעילוי נשמת המנוח, וכן לעלות לקברו. [ויש הנוהגים שהבנים אף צמים ביום זה]. ואפשר גם להביא למשתתפים מינים שונים לברכה, כדי להרבות בברכות לעילוי נשמת המנוח.

במקביל נהגו לציין את יום סיום האחד עשר חודש, שאז יש אומרים שמפסיקים באותו יום מלומר קדיש. ומביאים רבנים שיאמרו דברי תורה לעילוי נשמת הנפטר, ויש מהספרדים שנהגו אף לעלות לקבר ביום זה. אך האזכרה העיקרית היא בתשלום יום השנה.

ולשאלתכם האם העיקר הוא יום הפטירה או יום הקבורה, הנה בשאר שנים ודאי שהעיקר הוא יום הפטירה, אך בשנה הראשונה, יש בזה מנהגים שונים, וכל אחד ינהג כמנהגו. ומי שאין בידו מנהג, ראוי לו לערוך את האזכרה ביום המיתה.

בשנה זו שהיא מעוברת, עיקר האזכרה, הלימוד והדלקת הנר, ולמי שיכול אף להתענות, בסיום הי"ג חודש, דהיינו בי"א ניסן תשע"ד. אולם, האבילות מסתיימת בסיום י"ב חודש, דהיינו בי"א אדר ב' תשע"ד. ומי שיש בידו, מן הראוי לציין את שני התאריכים הללו, דהיינו י"א אדר ב' (סיום י"ב חודש) וי"א ניסן (יום הפטירה) באזכרה, לימוד תורה ותענית (לאותם שנוהגים כן) לע"נ הנפטרת. בנוסף, יש מקום לציין בלימוד תורה לע"נ גם בסיום י"א חודש, דהיינו י"א אדר א'.

ויש לציין, שהספרדים הנוהגים להתענות ביום פטירת הוריהם, רשאים לעשות זאת גם בחודש ניסן. אך האשכנזים נוהגים שאין להתענות כלל בחודש ניסן.

בברכת יקיצו ורננו שוכני עפר.

מקורות:

עי' חזון עובדיה אבילות (ח"א עמ' רצו בהערה טז). ומ"ש להפסיק מלומר קדיש, כ"כ הרמ"א יו"ד סו"ס שעו, וז"ל: ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים, כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים, כי משפט רשע י"ב חדש. ע"כ. ועי' בזה בחזו"ע אבילות (ח"ג עמ' קצח). וכן נהג מו"ז מרן הגר"ע יוסף בעצמו באזכרה על פטירת רעיתו זקנתי הרבנית מרגלית ע"ה.

וע"ע בבן איש חי (שנה ראשונה פר' ויחי אות יד) שכתב: ובסיום י"א חודש עושים לימוד יותר והולכים על הקבר וקורין יום זה "שנה החסרה", ופוסקין אח"ז שבוע אחד בתחלת חודש הי"ב. ע"כ. ומכאן כנראה המנהג שנהגו לערוך אזכרה גם ביום האחד עשר חודש, ומבואר בדבריו דכן יש ענין לעלות לקבר ביום זה. אך מ"מ נראה מדברי הפוסקים שיום תשלום השנה הוא העיקר. וראה מ"ש בזה מו"ח שליט"א בספרו מבשרת ציון (ח"א יו"ד סי' כה) וז"ל: ולעצם המנהג שנהגו לעשות אזכרה לנפטר בתשלום חודש הי"א, הנה אין בזה הלכה פסוקה או מנהג ברור ומוחלט, וכל עדה עושה כפי מנהגה. ולא מצאנו מקור לזה לא בדברי האר"י והמקובלים וגם לא בדברי המעבר יבק או הגאון החיד"א. ויש עדות שנוהגים לעשות אזכרה בשלשים יום הראשונים בכל שבוע באותו יום שבו נפטר, ויש נוהגים כל הי"ב חודש לעשות לימוד ואזכרה באותו יום בחודש שבו הסתלק, ויש נוהגים בשנה ראשונה בכל ער"ח. וע"ז אמרו נהרא נהרא ופשטיה. כי אין טעם למונעם מזה, ובפרט כשלומדים תורה משנה וזוה"ק וקוראים קדיש, ולא שיעשו סעודות ומשתה ויבואו לידי שיחה בטילה וקלות ראש, שבודאי שאם יעשו כן, יגרמו צער ונזק לנפטר. ע"כ. וסיים שם בזה"ל: עיקר האזכרה העושה נחת רוח עיקרית ואמיתית לנפטר, היא ביום מלאת לפטירתו י"ב חודש, בין בשנה פשוטה בין מעוברת. והמנהג לעשות אזכרה בי"א חודש, אין לו מקור בגמ' בזוה"ק ובדברי חז"ל, אך אין למנוע ולבטל אותו, כי כל מה שיעשו תוך י"ב חודש, יש בו תועלת. אך יש להעדיף י"ב חודש על י"א חודש, ולעשות אזכרה של י"ב חודש, יותר חשובה מי"א חודש. וכן להזהירם שאין האבילות על אב ואם מסתיימת רק בתשלום י"ב חודש לפטירתו. וגם ישתדלו שלא לעשות סעודה בלחם ובשר וכדומה, באזכרה י"א חודש, כדי שלא יבואו לקלות ראש ושמחה יתירה. ע"כ.

והאשכנזים, לא נהגו לעלות לקבר ביום אחד עשר חודש, אלא רק בתשלום יום השנה, וכ"כ במנהגם בספר דברי סופרים (יברוב, על הל' אבילות פרק סב ס"ב).

אזכרת השנה ביום הקבורה או ביום המיתה

ובאופן שהקבורה היה לאחר יום המיתה, מצאנו מחלוקת גדולה בפוסקים אם אזכרת השנה תהיה ביום הקבורה או ביום המיתה, עי' בזה בט"ז (יו"ד סי' תב ס"ק ט, וע"ע או"ח סי' תקסח ס"ק ד) שהביא תשו' משא"ב (סי' פד) דבשנה הראשונה עושים את האזכרה והלימוד ביום הקבורה, והט"ז שם חלק ע"ד, וכתב שלעולם מונים מיום המיתה. ומדברי הש"ך (שם ס"ק י) נראה שהסכים לדברי המשא"ב. ומהר"ח פלאג'י בספרו חיים ביד (סי' קיח) כתב ג"כ שהעיקר כדברי המשא"ב, ושכן המנהג לקבוע את היאר צאייט ביום הקבורה, שכן משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, והמשפט אינו אלא מיום הקבורה. ושכן הורה החקרי לב. וכ"כ מהר"ח מוולאז'ין בשאילתות שבסוף ספר מעשה רב (סי' קנ) ומהר"א מני בזכרונות אליהו (עמ' פב). אולם בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' צד אות ל) פסק שהיאר צאייט לעולם ביום המיתה ולא ביום הקבורה. וכ"כ השאגת אריה בפסקי דינים שלו, ועוד אחרונים. וכ"כ מהרש"ם בתשו' (ח"ג סי' רה אות ח) ומהרש"ג (ח"א יו"ד סי' לה). והגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"א חיו"ד סי' נא) כתב ללמוד כן מדברי הזה"ק (ויקהל דקצ"ט ע"ב ור"י ע"א) וממ"ש מהרח"ו בשער טעמי המצות (פר' ויחי) בענין הנשמה, וסיים שנראה ע"ד הסוד שכן ראוי להיות.

ולמעשה, הדבר תלוי במנהגי הקהילות, נהרא נהרא ופשטיה, כמ"ש מו"ז זצוק"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ז יו"ד סי' מג אות י, וע"ע ח"ה יו"ד סי' לב). ומי שאין ידוע לו המנהג, יש לו לקיים את האזכרה ביום המיתה, וכן הורה למעשה מו"ז זצוק"ל, וכתב כן בספרו חזון עובדיה (אבילות ח"ג עמ' ר). [ועיין בזה גם למו"ח בשו"ת מבשרת ציון (ח"א סי' כה עמ' דש).]

אזכרת השנה בשנה מעוברת

ולענין שנה מעוברת, הנה מרן בב"י (יו"ד סו"ס תג) כתב בשם התשב"ץ (סי' תכז) שיש להתענות ולומר קדיש בכל שנה ביום שמת אביו, ובשנה מעוברת בשנה הראשונה יתענה ויאמר קדיש באדר ראשון ובשאר שנים באדר שני. וכתב הב"י ע"ד, ונראה דטעמו משום דסוף שנה ראשונה הוי לסוף שנים עשר חדש כדאמרינן (עדיות פ"ב מ"י) דמשפט רשעי ישראל בגיהנם שנים עשר חדש ולא אמרו שנה הילכך שנים עשר חדש מנינן ובשאר שנים תלוי בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בפרק קונם יין (נדרים סג.) וסבירא ליה דהלכה כרבי מאיר דאמר דכותבין בשטרות אדר הראשון אדר הראשון והשני אדר סתם כותבין דאיהו סתם אדר מיקרי. ע"כ.

וכ"פ בלבוש (יו"ד סי' תב) כתב, "ואם מתו באדר בשנה פשוטה ונתעברה השנה שאחריו, העיקר להתענות באדר הראשון שבא כשפוסק אבילותו, שהרי בתריסר ירחי תליא מילתא דאפילו פושעי ישראל אינם נידונים יותר מתריסר ירחי ואדר הראשון שבא הוא חדש שנים עשר, לפיכך יתענה בו גם כן". הרי מבואר דהעיקר הוא חודש השנים עשר ולא יום השנה.

אלא דעיין בלבוש שם שכתב דכ"ז דוקא אם נפטר באדר של שנה פשוטה, אך אם נפטר בניסן, אזי צריך להתענות בניסן שלאחריו, אף שהוא י"ג חודש, וז"ל: "ואף על פי שאם מת בחדש אחר בשנה שקודם העיבור אינו מתענה אלא באותו חדש, כגון שמת בחדש ניסן או אחריו באייר או בסיון כו', בשנה שקודם העיבור אינו מתענה בשנה הבא אלא באותו חדש, והוו שלשה עשר חדשים מיום המיתה עד יום התענית, היינו משום דהסכנה היא דוקא באותו חדש שהדין היה מתוח כנגד אביו או אמו דשמא גרים הפתחון פה למקטרג שיקטרג עליו, אבל שני אדרים חד שמא הוא, לפיכך טוב הוא שיתענה בראשונה בראשון בסוף י"ב חדש". הרי שבאופן שנפטר בניסן, מקיים את האזכרה לשנה הבאה בניסן, בתשלום י"ג חודש. וכ"כ הב"ח (סו"ס שצה). וכן העלו הפוס'ים, עיין בזה בשו"ת קרית חנה דוד (ח"א או"ח סי' פח), וכן הביא בספר גשר החיים (עמ' שמה אות ט).

והגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ד יו"ד סי' מא), כתב דמן הראוי לערוך את האזכרה גם בסיום הי"ב חודש, וגם ביום הפטירה בסיום י"ג חודש. וכן העלה מו"ז מרן זצוק"ל בספרו חזו"ע (אבילות ח"ג עמ' רלא). אך מ"מ אם קשה לו, די שיעשה ביום המיתה, דהיינו י"ג חודש אחר הפטירה, אף שהאבילות מסתיימת בסיום י"ב חודש. וכ"ה גם מו"ח במבשרת ציון שם.

ומ"מ לענין אזכרת י"א חודש, שאין לה עיקר ויסוד בהלכה, ונוהגים בה רק כדי לציין את יום סיום האחד עשר חודש, שאז יש אומרים שמפסיקים באותו יום מלומר קדיש, ודאי שאין שינוי בזה בין שנה מעוברת לשנה פשוטה.

תענית בחודש ניסן

ולענין תענית בחודש ניסן, הנה נחלקו בזה מרן השו"ע והרמ"א (או"ח סי' תכט), דהשו"ע כתב שדוקא תענית ציבור אין להתענות בחודש ניסן. אולם הרמ"א כתב דאין מתענין בו תענית כלל. עיין בזה בשיורי כנה"ג (הגה"ט ס"ק ג).

הגב על הנושא


לתחילת הדף