אתה נמצא כאן: דף הבית » מנהגים » מנהגי ימי בין המצרים

מנהגי ימי בין המצרים

בלוח השנה היהודי ישנם ימים לא מעטים בהם אנו מציינים בצום ובאבל את חורבן הבית הראשון והשני, את הצרות שנלוו לאותם חורבנות, ואת התלאות הגזירות שעברנו לאורך הגלות הארוכה. מבין אותם ימים, מיוחדים הם שלושת השבועות, שבין שבעה עשר בתמוז בו הובקעה חומת העיר ירושלים, לבין תשעה באב שבו חרב בית המקדש, המפורסמים בשם "בין המיצרים", שהינם עשרים ואחד ימים רצופים המסמלים את האבל והצרות הקשורות לחורבן, ונוהגים בהם מנהגי אבל ההולכים ומתגברים ככל שקרבים לתשעה באב.

במאמר זה נעסוק בעיקרי מנהגי בין המיצרים, הנוהגים עד ראש חודש אב, בשימת דגש על השתלשלות המנהגים, שתחילתם בתקופת חז"ל בה הונהגו שני מנהגים בלבד, שאינם קשורים בהכרח לאבלות, ולהם התווספו עוד מנהגים בימי הגאונים, ולאחריהם בימי הראשונים, עד שעוצבו ונקבעו בספרי ההלכה האחרונים, שעל פיהם אנו נוהגים כיום. במאמר זה נווכח שדווקא המנהגים המופרסמים יותר הונהגו בסוף תקופת הראשונים, ועל ידי רבותינו האחרונים.

כאמור מאמרינו עוסק במנהגים הנהוגים משבעה עשר בתמוז עד ראש חודש אב, – וחשוב להבהיר שמנהגי האבלות הנוהגים מראש חודש אב יש להם מקור מובהק בדברי חז"ל במשנה שבמסכת תענית פרק שלישי, ובגמרא שעל אותן משניות שבמסכת תענית מדף כ"ו ע"ב, ואילך, ולהם ראוי להקדיש מאמר נפרד.

שמם של הימים בהם עוסק במאמרינו "בין המיצרים" נקבע על פי הפסוק שבמגילת איכה (פרק א פסוק ג) "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹח, כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ודרשו במדרש[1] "בין המצרים" ביומין דעקא [–בימי הצרות[2]], דהיינו משבעה עשר בתמוז שהובקעה בו העיר, עד תשעה באב שחרב בו בית המקדש, שבהם קטב מרירי מצוי". ופירשו במדרש ובראשונים[3] ש"קטב מרירי" הוא שד שמושל ושולט בצהרים, שכל מי שרואה אותו נופל ומת[4]. חכמי ישראל נחלקו ביניהם (שם במדרש) באלו שעות בצהרים, ובאיזה מקום שולט אותו שד. שד זה הוזכר גם בספר תהילים בפסוקים העוסקים בבוטח בה', בין אותם דברים שהבוטח בה' לא מפחד מהם, (צא ו) "מדבר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהרים". שד זה "קטב מרירי" הוזכר גם בשירת האזינו[5].

רמז נוסף לימים הללו נכתב בספר ירמיהו (א יא-יב) "ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה רואה ירמיהו, ואומר מקל שקד אני רואה", "ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו", ודרשו חז"ל במדרש ובתלמוד ירושלמי, שכוונת הקב"ה הייתה לרמוז לירמיהו על עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, וכך נאמר בתלמוד ירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) "עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בית המקדש, אמר רבי אבונה סימנא "מקל שקד אני רואה", מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום[6], כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום". ולזה רמז שלמה המלך בספר קהלת (יב ה) "גם מגבוה יראו וחתחתים בדרך וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הספדים". כמו שנאמר במדרש[7] "וינאץ השקד" זו נבואתו של ירמיה, הדא הוא דכתיב "ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר מקל שקד אני רואה", אמר רבי אלעזר מה סימנו של שקד זה משעה שהוא מציץ עד שעה שהוא גומר עשרים ואחד יום, כך מי"ז בתמוז עד ט' באב עשרים ואחד יום"[8].

מנהגי בין המיצרים שנהגו בימי חז"ל –אינם קשורים לחורבן הבית

בדברי חז"ל מצינו שני מנהגים בלבד, המוזכרים במדרש שהוזכר לעיל[9], מנהגים אלו נובעים מהיות הימים הללו ימים שבהם מצוי השד הנקרא קטב מרירי, ולא מחמת אבלות החורבן: א. אסור למלמדי תינוקות להכות את התלמידים באותם הימים, אפילו ברצועה[10]. ב. צריך להזהר בימים הללו שלא ללכת יחידי כלומר בלי ליווי, מהשעה הרביעית של היום[11] עד השעה התשיעית של היום, שבהם השד "קטב מרירי" שולט[12], ונפסקו הדינים הללו בראשונים[13], ובשולחן ערוך[14]. האחרונים הוסיפו פרטים נוספים לדינים הללו: הלבוש כתב שאף לאב אסור להכות את בנו בימים הללו. ונחלקו אם מותר לרב להכות את תלמידיו ביד, לדעת האשל אברהם לרב מבוטשטש[15] מותר להכות ביד. והפרי מגדים[16] אסר.

מלבד שני המנהגים הללו לא מצינו בדברי חז"ל בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי ובמדרשים דינים ומנהגים מיוחדים לימים שבין שבעה עשר בתמוז לראש חודש אב, ורק בדברי הגאונים והראשונים הוזכרו כמה מנהגי אבלות, וכדלקמן.

מנהגי האבילות בין המיצרים שנהגו בימי הגאונים וטעמיהם

בספר שבלי הלקט (סי' רסג) מהראשונים, הובא מנהג קדום נוסף שלא קשור לאבלות, שנהג כבר בזמן הגאונים, "מצאתי בשם רבינו סעדיה גאון זצ"ל שמשבעה עשר בתמוז עד תשעה באב הן הימים האמורים בדניאל שהתענה שלושה שבועים, כמו שנאמר  בדניאל (י, ב-ד) "בימים ההם אני דניאל הייתי מתאבל שלשה שבועים ימים", "לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי עד מלאת שלשת שבועים ימים", ופירשו רש"י והמלבי"ם שדניאל התאבל על כך שכורש שנתן רשות להתחיל לבנות את הבית, חזר וביטל את הרשות הבנין, מחמת כתב שיטנה שכתבו צרי יהודה [כמו שכתוב בספר עזרא]. במצודת דוד שם הוסיף שיתכן שהיה מתאבל בגלל אורך הגלות[17]. ולכן יש נזהרים בהן שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין[18]. גם מנהג זה אינו קשור בהכרח לאבלות החורבן, אלא הוא נעשה כזכר לאבלותו של דניאל. מנהג זה הוזכר גם הוא בטור ובשולחן ערוך[19], שכתבו 'יש אנשים פרושים שמתענים מי"ז בתמוז ואילך, ויש שנזהרים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין באותם הימים'[20].

בתקופה מאוחרת של רבותינו הראשונים, סמוך לתחילת תקופת האחרונים נקשר מנהג זה לאבלות על החורבן באופן מובהק יותר. בספר הכלבו[21] כתב שמכיון שבשבעה עשר בתמוז בוטל קרבן התמיד[22] ובוטל ניסוך היין יש להמנע מאכילת בשר ושתית יין מי"ז בתמוז. ובמהרי"ל[23] כתב שמכיון שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין[24], לכן נמנעים בבין המיצרים מאכילת בשר ושתית יין, משום צער חורבן[25]. מעניין לציין שהחיד"א בספרו ברכי יוסף[26] כותב שתלמיד חכם אסור לנהוג בחומרא זו להתענות משבעה עשר בתמוז, כיון שעל ידי זה הוא מתבטל מלימודו, ואפילו להימנע מבשר ויין, שאף סיגוף זה גורם לביטול התורה[27]. כיום כמעט ולא מצינו אנשים שנוהגים במנהג קדום זה, שלא לאכול יין ולשתות בשר, כבר משבעה עשר בתמוז.

מקובל לחשוב שמנהגי האבלות על חורבן הבית בימי בין המיצרים עד ראש חודש אב, חמורים וקדומים למנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא הנהוגים בימי ספירת העומר. אך אחר התבוננות בדברי הקדמונים,  מתברר שבעוד שמנהגי האבלות הנוהגים בימי ספירת העומר, הכוללים איסורי תספורת ונישואין הונהגו כבר בימי הגאונים[28], לפני כאלף שנים ויותר, רוב המנהגים הנובעים מאבלות הנוהגים בין שבעה עשר בתמוז לראש חודש אב, הונהגו מאות שנים מאוחר יותר רק בתקופת הראשונים, כמפורט בהמשך המאמר.

לסיכום כרונולוגי של מנהגי האבלות שהונהגו לאורך שנות הגלות, נאמר כך: א. מנהגי האבלות הראשונים הונהגו בימי הנביאים, חורבן הבית הראשון לפני כ2500 שנה. אותם נביאים קבעו כזכר לאבלות את ארבעת הצומות: שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, צום גדליה בג' בתשרי, וצום עשרה בטבת, כמו שנכתב דברי הנביא זכריה (ח יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים": ב. מנהגי האבלות מראש חודש אב עד תשעה באב הונהגו ע"י התנאים והאמוראים אחר חורבן הבית השני לפני כ1800 שנים, כמבואר במסכת תענית (כו ע"ב). ג. מנהגי האבלות על מיתת תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר הונהגו ע"י הגאונים לפני כ1000 שנים ויותר. ד. רוב מנהגי האבלות בימי בין המיצרים משבעה עשר בתמוז עד ראש חודש אב הונהגו ע"י רבותינו האשכנזים שחיו בסוף תקופת הראשונים לפני כ600 שנה.

מנהגי בין המיצרים שנהגו בימי הראשונים הקדמונים

המנהג הקדום ביותר הנראה כקשור לאבלות החורבן הובא בספר חסידים[29] "יש חסידים מהחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וכך נפסק בשו"ע[30] וזה לשונו "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה"[31]. ואפילו על מנהג זה כותב המגן אברהם[32] שטעם מנהג זה אינו משום אבלות, אלא שכיון שהזמן הוא של פורענות לכן טוב ליזהר בדבר זה, שהרי לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו[33]. והוא חולק בכך על המהרי"ל[34] שכתב שטעם הדבר למעט את השמחה[35].

בספר חסידים[36] הובאה מחלוקת אם מנהג זה שלא לברך שהחיינו נוהג גם בשבתות שבשלושת השבועות של בין המיצרים, וכך נאמר שם: "ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לט' באב, אמרו להם החכמים היה לכם לברך שהחיינו כשראיתם אותו"[37].  וכך הובא להלכה שבשבתות יש נוהגים לברך שהחיינו[38], ובמגן אברהם בשם כתבי האר"י שיש אוסרים אפילו בשבת לברך שהחיינו. עוד כתב שם הרמ"א שעל פרי שלא ימצא אחר תשעה באב אפשר לברך שהחיינו בבין המיצרים[39].

מנהגי בין המיצרים שהונהגו בימי אחרוני הראשונים והאחרונים מחמת אבילות החורבן

בספרי הראשונים גדולי בעלי מנהגי אשכנז שבסוף תקופת הראשונים מצינו מנהגים נוספים שנפסקו ברמ"א להלכה. וכך נאמר שם "נוהגים שאין נושאים נשים משבעה עשר בתמוז ואילך עד אחר תשעה באב[40], כיון שאין זה סימן טוב[41], ושלא יהיה נראה שאינו חושש להתאבל על ירושלים[42]. אבל אירוסין מותר לעשות בימים אלה, אפילו עם סעודה, וכן סעודת שידוכין מותר, שהרי זו סעודת מצוה[43].

עוד כתבו הראשונים גדולי בעלי מנהגי אשכנז שבסוף תקופת הראשונים, שנוהגים שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך[44]. וכיון שאינו אלא מנהג לא החמירו באבל שחל יום השלושים שלו בי"ח בתמוז, שקודם לכן לא יכול להסתפר מחמת האבלות[45]. ובנטילת ציפורנים לא נהגו איסור[46].

אחד הדינים היותר משמעותיים בימי בין המיצרים, נתחדש על ידי המגן אברהם[47] מגדולי נושאי כליו של השולחן ערוך, שפסק שריקודים ומחולות אסורים מי"ז בתמוז ואילך[48]. מאיסור זה של המגן אברהם, נובע איסור שמיעת מוזיקה מכלי נגינה, וכמו שכתב בספר ערוך השולחן[49] שאין לשמוע נגינה מכלי זמר.בימי בין המיצרים, מנהג זה התקבל מאד, והוא אחד האיסורים המאפיינים את תקופת ימי בין המיצרים[50]. אף שספר ערוך השולחן נכתב רק לפני כמאה שנה, נראה שאיסור זה נהג מכבר לפני כ300 שנה. כך ניתן ללמוד מדברי רבי יוסף תאומים מגדולי האחרונים, בספרו פרי מגדים שהתיר לאדם שמתפרנס מניגון בכלי זמר, לנגן בהם עד ראש חודש אב, ומשמע שללא הטעם של פרנסה אין להתיר לנגן בכלי זמר[51].

מנהג קדום נוסף בענין מוזיקה בימים אלו, הובא בספר לקט יושר לתלמידו הגדול של בעל התרומת הדשן שחי בסוף תקופת הראשונים, שכתב שרבו הגדול לא היה שר בימי הספירה[52]. מדבריו משמע שמנהג זה היה מנהג פרטי של בעל תרומת הדשן, ולא נהגו בו שאר הציבור. מנהג זה הוכר מאות שניםפ לאחר התרומת הדשן, בדברי רבי חיים פלאג'י[53] שכתב שאף למחמירים במנהג זה, מותר בשעת התפילה לשיר בפה, כדי לעורר את הכוונה[54].

בספר שדי חמד[55] לרבי חזקיה מדיני, הביא בשם רבי חיים פלאג'י[56] תקנה מעניינת שהונהגה בזמנו, "עשו הסכמה ותקנה בכח תורתינו הקדושה שמיום י"ז בתמוז עד תשעה באב לא ילך שום בר ישראל לטייל בגינות ופרדסים ועל שפת הים והנהר". ויש שנהגו משום כך להימנע מללכת לימים ולנהרות לרחוץ בהם בימי בין המיצרים[57].

מתי מתחילים ימי בין המיצרים

נחלקו האחרונים ממתי מתחילים דיני בין המיצרים, החיד"א[58] כתב שיש לנהוג לנוהגים במנהגי בין המיצרים כבר מליל י"ז בתמוז ולכן אין לברך שהחיינו כבר בלילה. וכך נאמר גם בספר אשל אברהם להרב מבוטשטש שאסור לערוך נישואין אף בבין השמשות של י"ז בתמוז[59]. אבל באגרות משה[60], תלה את המחלוקת במחלוקת הראשונים אם התענית מתחילה בלילה ואומרים עננו בליל התענית[61]. ובהמשך דבריו כתב שמעיקר הדין נראה שאין לאסור כלל נישואין בליל י"ז בתמוז, אלא שנהגו להחמיר משום אבלות דרבים, שאין זה 'סימנא מילתא' לנהוג שמחה בזמן זה, ויכול להיות שגם הסוברים שהתענית מתחילה בערב, מודים שאת מנהגי בין המיצרים יש לנהוג רק מהזמן שניכר שמתאבלים בו, כלומר מהבוקר שבו מתחילים להתענות. ומלבד זאת הרי במנהג יש ללכת אחר המקילים. ולכן לדעתו יש להתיר בשעת הצורך לעשות נישואין בליל י"ז בתמוז[62]. ויש שכתבו שאפשר להקל בשעת הדחק לעשות את החופה קודם שקיעת החמה, ואת סעודת נישואין בלילה, בריקודים ובמחולות[63].

ימי בין המיצרים בויכוח רבי יהושע בן חנניה לחכמי אתונה

רבי שלמה אידל'ש, המהרש"א, בחידושי האגדות לש"ס (בכורות ח' ע"ב) כותב שמהותם של הימים הללו עמדה במרכזו של ויכוח שהתנהל בין חכמי אתונה לרבי יהושע בן חנניה, כמסופר בהרחבה במסכת בכורות (שם). במהלך אותו ויכוח הביאו חכמי אתונה לרבי יהושע בן חנניה שני ביצים, ושאלו אותו מי מהביצים היא של תרנגולת שחורה ומי של של לבנה, וכתשובה הוא הביא להם שני גבינות ושאל אותם מי של עז שחורה ומי של לבנה. ומפרש  המהרש"א שכוונתם היתה לרמוז לו לעשרים ואחד הימים שבין תשעה באב לשבעה עשר בתמוז, שהרי תרנגולת יולדת בעשרים ואחד יום לעיבורה, כמו בעץ לוז שמוציא פירות אחרי עשרים ואחד יום[64], ורמזו לו עליהם בביצה של התרנגולת השחורה שמסמלת את הגלות. ובביצה של התרנגולת הלבנה רמזו לו לעשרים ואחד יום שבין ראש השנה להושענא רבה, שהם ימי סליחה ושמחה שמכפרים על העוונות, ולובן התרנגולת רומז על ליבון העוונות. כוונתם של חכמי אתונה היתה לרמוז לרבי יהושע בן חנניה שכשם שלשתי התרנגולות השחורה והלבנה נולדו ביצים לבנות ואין הבדל בזמן העיבור של שניהם, שהוא עשרים ואחד יום, כך אין ח"ו לעם ישראל הבדל בין ימי הפורעניות לימי הטובות "כי מקרה אחד יקרה את כולן", שהרי הם שווים במספר הימים, ולכן אין ח"ו תקווה לעם ישראל.

רבי יהושע בן חנניה הבין את כוונת חכמי אתונה, וכתשובה ביקש שיביאו לו שתי גבינות, אחת של עז לבנה ואחת של עז שחורה, בגבינות הללו רצה רבי יהושע לרמז לשני שעירי יום הכיפורים, הגבינה של העז השחורה רומזת לשעיר לעזאזאל, והגבינה של העז הלבנה לשעיר לה', והרי הגבינה שהיא התולדה שלהם זהה, דבר זה בא לרמז שכשם שהשעיר לה' מכפר על בני ישראל, גם השעיר לעזאזל שמכפר ומלבין את החוט של זהורית המסמל על ליבון עוונתיהם של ישראל. וכך גם התרנגולות השחורה והלבנה ששניהן יולדות אחר עשרים ואחד יום ביצים לבנות, ורומזות לכך שכשם שעשרים ואחד הימים מראש השנה להושענא רבא תוצאתם היא ליבון וכפרת עוונות, כך גם עשרים ואחד ימי הפורענות מי"ז בתמוז לתשעה באב שהם ימי ליבון עוונות, תוצאתם היא ליבון וכפרת עוונות, כי הצרות והיסורים והגלות מכפרים[65].


[1]. איכה רבה פרשה א ד"ה כט ומרוב עבודה.

[2]. ראה אונקלוס בראשית מב כא, ורד"ק ירמיהו מח מא.

[3]. ראה רש"י ברכות ה:, ואיוב ג ה, עי"ש. וראה עוד במסכת פסחים דף קיא:, ותנחומא פר' נשא סי' כג.

[4]. ראה במסכת פסחים דף קיא:, ותנחומא פר' נשא סי' כג.

[5]. דברים לב כד, ופירש רש"י "קטב לשון כריתה, דהיינו כריתות שד ששמו מרירי". ועי"ש ברשב"ם שפירש שקטב מרירי הם ליסטים הממררים והורגים בני אדם בצהרים. ובאבן עזרא פירש שם שפירושו  דבר, [וכדבריו נאמר בבמדבר רבה (פרשה ט ד"ה מט זאת תורת), אמנם עי"ש בבמדבר רבה יב ג שהוא שד]. וק"ק עליהם מהמדרש הנ"ל. [ראה גם הושע יג יד, וישעיהו כח ב ובמפרשים שם].

[6]. ראה בכורות ח. וברש"י ד"ה לוז ובתוס' ד"ה תרנגולת.

[7]. איכה רבה בפתיחות ד"ה כג רבי יהושע, וכעין זה בקהלת רבה פרשה יב ד"ה א [ז] וישב, ובזוהר חדש כרך ב שיר השירים ב: ובאיכה נו: ובתוספות בכורות ח: ד"ה תרנגולת.

[8]. עיין ברוקח [הל' י"ז בתמוז] "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים" בגמטריא אילו כ"א ימים מי"ז בתמוז עד ט' באב". וצ"ע איך חישב זה.

[9]. איכה רבה פרשה א ד"ה כט ומרוב עבודה.

[10]. משנ"ב ס"ק קג, על פי מה שנאמר שם במדרש בשם רבי יוחנן, ועי"ש שרבי שמואל בר נחמני שהיה מצווה על המלמדים שיפטרו את תלמידיהם מהלימודים בשעות שקטב מרירי שלוט בהם. ועי"ש בפרי מגדים (מ"ז סקי"ח שם) שי"א שאינו אסור רק בשעות בהם שולט קטב מרירי –ראה לקמן לגבי הליכה יחידי.

[11]. ראה במג"א סקמ"ה מחלוקת המדרשים אם מסוף ד' או מתחילתם.

[12]. עי' מדרש תהלים פצ"א, ועי"ש במדרש שזו דעת  רב לוי, אבל לדעת רב אבא בר כהנא קטב מרירי שולט בשעה שש עד שעה תשע.

[13]. שבלי הלקט שם סי' רסג. הגמ"י תעניות פ"ה, ע"פ מד"ר איכה.

[14]. או"ח סי' תקנא סעיף יח. ועיין עוד בשבולי הלקט שם [סי' רסג] שיזהרו בימים אלה שלא לילך בין חמה לצל, וכמו שנאמר שם במדרש שבמקום הזה שולט קטב מרירי. והובא באליה רבה ובמשנ"ב ס"ק קב, ועי"ש בביאור הלכה.

[15]. שם.

[16]. מ"ז סקי"ח שם.

[17]. עי"ש במצודות דוד שכתב טעם נוסף לאבילות. וראה עוד במחזור ויטרי (עמ' 225) בשם הירושלמי שנשים יקרות נהגו להימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימים אלה, ואומרות שכך קיבלו מאמותיהן דור אחר דור. וז"ל הירושלמי שהביא "הני נשי דידן דלא שתו חמרא משבעה עשר בתמוז וכו' ". וכעי"ז בכלבו סי סב ו,  ועי' בכלבו שם בריש הסימן "אבן שתיה שהיתה שם שתית יין הנסוך", אבל גורס בירושלמי הנ"ל "מדעייל אב". ולפנינו בירושלמי גירסא אחרת.

[18]. כדכתיב "ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי". ובאבן עזרא כתב שאותם הימים היו בניסן [ולא בבין המיצרים, כדמשמע בדברי הגאונים] והוכיח כן בעניין שאחר הפסוק הזה [כדכתיב] "ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי עד מלאת שלשת שבועים ימים" ואחריו כתיב "וביום עשרים וארבעה לחדש הראשון וגו' ". וכתיב בענין "מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות וגו' ". וסיים שם "מכל מקום הימים האלו עלולים הן ואין להרבות בהן מיני שמחות".

[19]. סי' תקנא סעיף טז.

[20]. טור בשם מנהג אשכנז שיחידים נמנעים מזה. והובא שם בשו"ע סעיף ט.

[21]. ריש סי' סב בשם ה"ר אשר.

[22]. עי' משנה תענית כו:

[23]. הל' תשעה באב.

[24]. עי' פסחים קט.

[25]. עי' שו"ת מהרש"ל סי' צב וט"ז סי' תקנא ס"ק יז.

[26]. סי' תקנא סק"ז.

[27]. שערי תשובה שם.

[28]. ראה תשובות הגאונים שערי תשובה סי' רעח. וכ"כ ברי"ץ גאות (הל' חודש וספירת העומר, עמ' שמד). ורבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה (נתיב כב ח"ב דף קפו טור ד)  בשם תשובת רב האי גאון.

[29]. סי' תתמ.

[30]. סי' תקנא סעיף יז. ויש מתירים לגמרי לברך שהחיינו בין המצרים, מטעם שמא ימות קודם שיקיים המצוה (ט"ז ס"ק יז, ועי' שו"ת כתב סופר או"ח סי' קג), ולא נהגו כדבריהם.

[31]. ובסידור יעב"ץ כתב שנראה שהרואה את חבירו אחר ל' יום יברך שהחיינו שנחשב כמו מצוה מאחר שאי אפשר לדחותו והגיעה אליו ההנאה שמצוה לברך עליה [ועיין שברכת הטוב המטיב על לידת זכר וגכדומה התיר שם מ"מ], ובספר תורת היולדת םמ"ח הערה טו הסתפק לגבי מי שנולדה לו בת אם ימתין מלראותה עד שבת שיברך רק אז שהחיינו.

[32]. סקמ"ב.

[33]. ועי"ש בהגר"א.

[34]. הל' ט' באב.

[35]. וכן משמע מהגר"א שם שהטעם משום אבלות.

[36]. שם סי' תתמ.

[37]. כר' יהודא כשראה קרא חדתא ואלו אמרו לא כי אלא כשאכלו.

[38]. לבוש סקנ"א. ועי' מג"א ס"ק מב. ובמג"א ס"ק מד כתב שלדעת המתירים לברך בשבת, מותר לברך בחול רק על פרי שבשבת לא יהיה בנמצא, ואם יקחהו בחול יתקלקל עד השבת.

[39]. שם בשם תשו' בנימין זאב ותשובות מהרי"ל.

[40]. מנהגים הר"א טירנא, רמ"א בשו"ע תקנא ב.

[41]. ב"ח שם סידור הריעב"ץ.

[42]. ב"ח שם.

[43]. דרך החיים סי' קכט, משנה ברורה סי' תקנא ס"ק יט ושער הציון שם.

[44]. מנהגים טירנא, רמ"א בשו"ע שם ד.

[45]. ב"ח שם.

[46]. ט"ז מ"ק יג.

[47]. שם ס"ק י.

[48]. ראה אליהו רבא, שרקודים ומחולות אסורים אפילו בלי אירוסין, והובאו הדברים  במשנ"ב ס"ק טז.

[49]. תצג ב לגבי ספירת העומר, וכל שכן בימי בין המיצרים.

[50]. וכ"כ שו"ת אגר"מ ח"א קסו, וח"ג פז, מנח"י ח"א קיא, אז נדברו ח"י כג, שק"ו הוא מריקוד ומחול, ובשו"ת אגר"מ יו"ד ח"ב קלז כתב שאסור אף כשהוא לבדו בביתו ואינו גורם לשמחה. ואסרו הפוסקים הנ"ל אף בטייפ שהוא ככלי זמר, ועיין בשלמת חיים להגרי"ח זוננפלד כעי"ז לענין האיסור בכלי זמר בירושלים שאסור אף בטייפ. ויש אוסרים אף שירה בפה המושמעת בטייפ בלא כלי זמר –ראה שבט הלוי ח"ח קכז, ואז נדברו ח"ח נח, וצי"א חט"ו לג ב.

[51]. ראה ביאור הלכה תקנא ד"ה ממעטים.

[52]. וכ"כ ביוסף אומץ בשם מנהגי פפד"מ עמ' קכח,  וראה מקור חיים להחו"י סעיף א. ועיין באורחות רבינו ח"ב עמ' צה, שהתיר בימי הספירה וצ"ע בבין המיצרים ועי"ש שבביתו התיר רק בשבת.

[53]. פלגי מועד לכל חי סי' י סקי"ט.

[54]. עיין עוד בפסקי תשובות סי' תקנא סקי"ג לגבי סעודת מצוה.

[55]. אסיפת דינים מערכת בין המצרים פאת השדה סי' א אות י'.

[56]. בספרו משא חיים.

[57]. ראה מקור חיים שנדפס לחוות יאיר מחדש על סי' תקנא. וכ"כ באורחות רבינו ח"ב עמ' קכט. והחילוק בין מי שהלך לפני י"ז בתמוז למי שלא הלך  אין ו מקור בהלכה –ראה תשובות והנהגות ח"ב סי' רסג.

[58]. שו"ת חיים  שאל ח"א סי' כד.

[59]. וכך הסכימו להלכה באורחות רבינו ח"ב עמ' קכז בשם הגרי"י קנייבסקי מסטייפלא, וכ"כ במועדים וזמנים ח"ח סי' שלח, בשו"ת דברי משה ח"א סי' לג בשם בגרמ"א פריינד והגר"ש וואזנר שכל מנהג מתחיל מהלילה אם לא פירשו אחרת.

[60]. ח"א סי' קסח.

[61]. לבעל המאור תענית דף י"א שאין אומרים משום שהתענית מתחיל מבקר, גם דיני בין המצרים אין מתחילין אלא מהבקר. [והביא שם האגרות משה ראיה לדבריו מריש פסחים]. ולדעת הרי"ף ורש"י ורמב"ן הסוברים שהתענית מתחילה מהערב לכאורה גם דיני בין המצרים אין מתחילין.

[62]. באופן שחל י"ז בתמוז ביום א' שהוא דבר שאינו מצוי לא שייך לחקור איך נהגו דבדבר שלא מצוי לא שייך מנהג ולכן יש להקל. בנישואין במוצאי שבת שחל בו שבעה עדר בתמוז. ובשערים מצוינים בהלכה סי' קכב א כתב שלדבריו יש להקל בתספורת בליל י"ז בתמוז. ולגבי ברכת שהחיינו כתב האגרות משה (אבעה"ז ח"א סי' קסו) בפירוש שמותר לברך שהחיינו בליל שבעה עשר בתמוז

[63]. אורחות רבינו ח"ב עמ' קכח, ומועדים וזמנים שם, ועיין בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' שעה, שכך אמר לו הגר"מ פיינשטיין שיש לעשות את החופה מבעוד יום.

[64]. שם בבבכורות ח.

[65]. עיין מאור ושמש פרשת דברים. ושפתי צדיק פר' דברים בשם החידושי הרי"ם בשם החוזה מלובלין. ועיין בעבודת ישראל לרה"ק מקוז'ניץ פרשת מסעי בשם הרה"ק ר' אלימלך מליז'נסק שימים אלו מוסגלים לרדוף ולהמליך את הבורא יותר משאר ימים כשר שעובר בשווקים וברחובות מחוץ לפלטרין שלו שכל אחד יכול להתקרב, ועל זה נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים".

הגב על הנושא


לתחילת הדף