אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » מצות הסבה

מצות הסבה

א

אם הסיבה מה"ת או מדרבנן

כתב הרמב"ם פ"ז מהל' חמץ ומצה הלכה ו'-ז' "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וכו' לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות".

ונתבאר מדבריו דמצות הסיבה שרשה במה שחייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, ולכאורה נראה דדרשה זו שדרשו חז"ל ממה דכתיב "וזכרת כי עבד היית" וממה דכתיב "ואותנו הוציא משם" (כמבואר שם ברמב"ם), מה"ת היא וכיון שמטעם זה צריך להסב, הוי הסיבה מה"ת. אמנם אפשר דאף דמה"ת צריך לראות ולהראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, לא נתבאר בתורה באיזה דרך צריך לתת ביטוי להרגשה זו וחכמים הם שתיקנו שיסב כדי להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים ולפיכך אין ההסיבה מה"ת.

ויש לעיין בזה בגדר "נמסר הדבר לחכמים" וכבר נתבאר במק"א דכאשר נמסר הדבר לחכמים הרי דבריהם כדברי תורה ממש הם עיין במנחת אשר דברים סימן י"ג וסימן כ"ז. אך באמת מצינו להדיא בדברי הפוסקים בכל מקום דאין מצות הסיבה אלא מדרבנן, עיין בשאלתות דר' אחאי גאון שאילתא ע"ז דמטעם זה אין תלמיד מיסב לפני רבו דלא אתי מצות הסיבה שהיא מדרבנן ודחי מצות כבוד רבו מה"ת, וע"ע בפמ"ג סימן תע"ב מש"ז סק"ד דאם האב מקפיד שבנו לא יסב לפניו אין הבן מיסב דכבוד אב מה"ת אינו נדחה מפני הסיבה דרבנן (אלא שצע"ג דמה בין מצות הסיבה לשאר מצוות דרבנן שאינם נדחים בפני כבוד אב דאף מנהג אין הבן מבטל מפני קפידת אביו בשום מקום, ועיין שם בחק יעקב ס"ק ט' שכתב דאף אם האב מקפיד בטלה דעתו אצל כל אדם, ומשמע מדבריו דנקט דחכמים חייבו את הבן כיון שבדרך כלל אין האב מקפיד וממילא בטלה דעתו, אך עדיפא מיניה הו"ל לומר דלעולם אין מצוה נדחה מפני כבוד אב, ועיין עוד ברשב"ם בדף קח ע"א שכתב דבן מיסב לפני אביו מפני שאין הבן כפוף לאביו ועדיין צ"ע בכ"ז), ומ"מ מבואר דמצות הסיבה אינה אלא מדרבנן ולא מה"ת.

(אמנם שוב שמתי אל לבי דבשאילתות כתוב רק שיקרא דרביה היא מצוה יותר חשובה מהסיבה, ואדרבה יותר משמע שם שזה דאורייתא. וז"ל השאלה שם "הסיבה מצוה ויקרא דרביה מצוה הי מיניהו עדיפא", ועדיין צ"ע).

ונראה ביאור הדבר עפ"י מה שביארתי במק"א דגדר נמסר הדבר לחכמים לא נאמר אלא כאשר התורה נתנה כלל, שבהכרח יש בו פרטים ופרטים אלה המוכרחים לא נמסרו בידנו וע"כ נמסר לחכמים להשלימם ולפרטם, אבל במה שאמרו לעולם יראה אדם את עצמו כאילו יצא ממצרים, אין הכרח כלל שיש ל"הרגשה" זו פרטי הלכה והרי לא אמרו חז"ל אלא שחייב לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, והרמב"ם הוא זה שהוסיף שחייב להראות עצמו כאילו יצא ממצרים, ותוספת זו שצריך להראות עצמו בן חורין ולבטא זאת במעשה אינו אלא מדרבנן ומה"ת אינו מצווה אלא להרגיש כאילו יצא הוא ממצרים ואין הכרח שינהג כך ויבטא זאת במעשה מסויים כלל, ומשו"כ לא אמרינן בזה שנמסר לחכמים לקבוע הלכות אלה, ודו"ק.

והכרח לדברינו, דהלא הרמב"ם כתב שם שגם שתיית ד' כוסות הם כדי להראות עצמו כאילו יצא ממצרים והרי בודאי שד' כוסות אינם אלא מדרבנן וזפ"מ.

אך מ"מ אפשר דיש חומרא מסוימת במצוות אלה דהרי מ"מ עיקרה מה"ת דכל ענינם כדי להראות כאילו יצא ממצרים.

והנה הגאון האדר"ת העיר הערה גדולה על המבואר בסימן תע"ב ס"ז דאם אכל מצה שלא בהסיבה חייב לחזור ולאכול ומקורו בדברי הרא"ש בפסחים פ"י הלכה כ', והלא כיון שיצא יד"ח מה"ת ושוב אין כאן חיוב אלא מדרבנן למה לא יצא יד"ח בכורך, דהלא מבואר בדף קט"ו ע"א דאי אפשר בזמה"ז לצאת יד"ח מצה ומרור בכורך משום דמצה בזה"ז מה"ת ומרור מדרבנן ואתי מרור דרשות (דדרבנן לגבי דאורייתא כרשות דמי) ומבטל מצה דמצוה, ולאחר שכבר אכל מצה בפנ"ע, אתי מצה דרשות (דאפילו מצוה דרבנן אין בו) ומבטל מרור דמצוה מדרבנן, אך לאחר שאכל מצה שלא בהסיבה ומה"ת יצא יד"ח לכאורה יכול לדלג על אכילת מרור בפני עצמו ויאכל רק כורך ויצא יד"ח במצוות מצה ומרור ששניהם מדרבנן, והאדרת שאל שאלה זו את הגאון מברעזאן בשו"ת מהרש"ם ח"ו סימן ל"ח, ועיין במקראי קודש לפסח להגרצ"פ פרנק ח"ב סימן קי"ד, וראיתי קושיא זו גם בשם הגאון ר"ש הכהן מוילנא.

ויש לדון בשאלה זו לפי דברי התוס' בסוכה ג' ע"א ד"ה דאמר דמי שישב בסוכה ושלחנו בתוך הבית לא די לו שעבר על איסור דרבנן אלא שאף מצוה דאורייתא לא קיים. והאחרונים הוציאו מדבריהם דהמקיים מצוה דאורייתא שלא עפ"י תיקון חכמים אין בידו מצוה כלל אף מדאורייתא, וה"ה במי שאכל מצה שלא בהסיבה שאף מדאורייתא לא יצא יד"ח, אך כבר כתבתי (מנחת אשר פסחים סימן פ"ו אות א') את הנלענ"ד דרק בגזירות שתיקנו חכמים להרחיק את האדם מן העבירה חיזקו דבריהם לומר דאף מדאורייתא לא קיים ולא במה שתיקנו במצוות להשלמת עבודת האדם במצוות התורה עי"ש, ומשו"כ נראה פשוט דמי שאכל מצה בלי הסיבה אף שחייב לחזור ולאכול מדרבנן ידי חובת דאורייתא ודאי יצא.

אלא נראה בישוב קושית האדר"ת והגרשה"כ, דלאחר שתיקנו חכמים לאכול מצה ומרור בפנ"ע ורק אח"כ אוכלים כורך זכר למקדש כך נקבע מטבע המצוה מדרבנן, וכך ראוי לנהוג אף כאשר בטל הטעם ושפיר יוכל לצאת מצה ומרור ע"י כורך, ונראה עוד דכיון דלחכמים מצוה לכתחלה לאכול מצה ומרור בפני עצמו ולא בכריכה וכמבואר בתוס' דף קט"ו ע"א ד"ה אלא וכ"ה במשב"ז סימן תע"ה סק"ז, וע"ע בב"ח שם דבזה"ז אף להלל אין מצוה לכרוך דרק בהדי פסח יש מצוה לכרוך א"כ נמצא דבזה"ז לכו"ע עדיף לאכול כל אחד בפני עצמו, א"כ למה יסמוך בדיעבד על הכריכה כאשר בידו לחזור ולאכול בהסיבה, כך נראה פשוט לענ"ד.

ב

אם הסיבה הוי מצוה בפני עצמה או דין במצות מצה

ידועה חקירת הגרי"ז מבריסק בגדר הסיבה אם מצוה בפני עצמה היא אלא שזמן חיובה בשעת אכילת מצה ושתיית ד' כוסות, או שמא אינה אלא תנאי ודין במצוות אלה, דיש לאכול מצה ולשתות ד"כ בהסיבה. וכתב נפ"מ בשאלה זו באכל ושתה ללא הסיבה, דאם יש כאן תנאי במצוות אלה חוזר ואוכל ושותה ולא הפסיד, אבל אם אין המצה והד"כ אלא זמן חיוב ההסיבה הרי כבר יצא יד"ח במצוות אלה וכיון שלא היסב בשעתן הוי מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות.

ולפי"ז כתב דנחלקו בזה הרמב"ם והרא"ש, דהרא"ש כתב בערבי פסחים סימן כ' דהאוכל מצה בלי הסיבה לא יצא יד"ח וחוזר ואוכל בהסיבה, הרי דנקט דהוי דין ותנאי באכילת מצה, אך הרמב"ם כתב בפ"ז ה"ח ד"שאר אכילתו ושתייתו אם הסב הרי זה משובח" וע"כ דלא הוי דין מסויים במצה וד"כ אלא מצוה כללית שיש בה זמנים שונים, ועיקר זמנה בשעת אכילת מצה ושתיית ד"כ, ולכתחלה אף בשאר אכילתו ושתייתו. ועי"ש מש"כ לפי שני הדרכים לבאר מה שאמרו (פסחים ק"ח) השמש שאכל כזית בהסיבה יצא.

אמנם קשה לדרכו מדברי הרמ"א דהלא בסימן תע"ב ס"ז העתיק המחבר את דברי הרא"ש, ועליהם הוסיף הרמ"א את דברי הרמב"ם וז"ל "ולכתחלה יסב כל הסעודה" הרי דנקט דאין סתירה בין שני שיטות אלה, וכינסן לפונדק אחד.

ושני דרכים נראה בביאור הלכתא דא. אפשר דעיקר גדר הסיבה במצות מצה וד' כוסות נאמר, אלא דמאחר ואמרו חכמים דיש בהסיבה ביטוי לחירות וזכר ליציאת מצרים ממילא כל המרבה בה הרי זה משובח וכעין שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח, ובמק"א ביארתי (עיין לקמן סימן ו' – ז') דאף הלכות הפסח הם בכלל "כל המרבה לספר" ולא רק סיפור נסי יציאת מצרים בלבד דכל שיש בו זכר ליציאת מצרים וכל שיש בו להוסיף בהודיה ובהלל על ענינים אלה הרי הוא בכלל כל המרבה הרי זה משובח (וכך נראה ביאור דברי הראב"ד והר"ש משאנץ בביאוריהם לתורת כהנים ר"פ בחוקותי דבהלכות המגילה מקיימים מצות זכירת מעשה עמלק, דבודאי א"א לפרשו כפשוטו דהלא אין מזכירין כלל במגילת אסתר לא את מעשי עמלק ולא את שמו שירקב וק"ו שאין בהלכות המגילה כדי לקיים מצוה זו, וע"כ דאף בזה חידש הראב"ד דאף מה שנלוה לענין עמלק וקשור אליו בעקיפין בכלל הרי זה משובח, וגם בזכירת מעשה עמלק כל המרבה משובח), ובדרך הזה חידש הרמב"ם דגם כל המרבה בהסיבה הרי זה משובח, ולפיכך נקט הרמב"ם גם בענין הסיבה לשון זה הרי זה משובח.

ובאמת צריך עיון מה מקור הרמב"ם להלכה זו דגם בשאר אכילתו ושתייתו ראוי להסב, ואפשר דכן הוציא הרמב"ם ממה שאמרו (שם ק"ח ע"א) "השמש שאכל כזית בהסיבה יצא" ומשמע דשאר בני אדם לא יצאו בכזית מצה אלא צריכין לאכול כל סעודתן בהסיבה, אך לפי"ז יש לחכוך בלשון הרמב"ם "הרי זה משובח" ומשמע שאין בזה אלא מדת חסידות והפלגה יתירה, ומלשון הגמ' משמע דשאר בני אדם לא יצאו אם לא אכלו בהסיבה. ואפשר דמשום כך כתב המהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ח לפרש מאמר זה בדרך אחר, דהכונה על שאר אכילת מצה ולא אכילה ושתיה בעלמא, וחידש דאף לאחר שאכל כזית ויצא יד"ח מ"מ כל שמוסיף לאכול מצה בלילה הזה הוי בכלל מצוה ד"בערב תאכלו מצות" עי"ש. ובבהגר"א שם ציין לדברי המשנה בדף צ"ט ע"ב "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב" ומלשון זה משמע דאין המדובר באכילת מצה בלבד אלא בסעודה וזה המקור לדברי הרמב"ם, ומ"מ חזינן דהרמב"ם כתב ע"ז לשון ה"ז משובח, כמבואר ומשמע דאין זה מעיקר מצות הסיבה.

ג

ביאור דין הסיבה

אך באמת אין זה נראה עיקר לענ"ד, דאחר העיון בכל עיקר דברי הרמב"ם בהלכה ו'-ז' ברור מדבריו דאין ההסיבה פרט ותנאי במצות מצה אלא מצוה בפני עצמה דלאחר שכתב דבכל דור ודור חייב אדם להראות עצמו כאילו יצא ממצרים כתב "ולפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות", הרי ברור מלשונו דזה עיקר מצות ההסיבה "כשסועד בלילה הזה" דהיינו סעודת החג ולאו דוקא מצה וד"כ וכשכתב הרמב"ם דצריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות ברור שאין הכונה לאכילת מצה ושתיית ד"כ בלבד אלא לאכילה ושתייה שבסעודה וד"ז פשוט וברור.

וזה הנראה ביאור לשון הרמב"ם בסוף ה"ח "ושאר אכילתו ושתייתו אם הסיב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך" ולכאורה פלא הם דבריו, מאי קמ"ל דאם לאו אינו צריך וכי הוי אמינא שצריך לחזור ולאכול בשר ודגים, ולהמבואר דזה עיקר מצות ההסיבה שיסעוד והוא מיסב דרך חירות הו"א שצריך לחזור ולסעוד בהסיבה אלא דקמ"ל דאף שגדר המצוה הוא עצם ההסיבה בסעודתו (ולא הוי דין במצה וד"כ כנ"ל) מ"מ עיקר הסעודה לענין זה הוא האכילה המחויבת דהיינו מצה וד"כ ועל ידם מקיים מצות ההסיבה בסעודה, וכך תיקנו משום דמצה וד"כ הם זכר לחירות ויצי"מ ובהם תיקנו עיקר החיוב, וכל שאר אכילתו ושתייתו הוי שבח בלבד, ודו"ק בכ"ז.

ד

בדין הסיבה במרור

ונראה להוסיף בגדר זה דהנה ראה חידוש גדול שכתב בספר לקט יושר לתלמיד בעל התה"ד (עמוד 94) לגבי השאלה האם צריך הסיבה בכורך "צריך להסב בכריכה בשביל המצה כך כתבו רוב הגאונים, ויראה דטעמא מסתברא, דהא מצה בזה"ז מדאורייתא, ומרור בזה"ז דרבנן ולא שבקינן חובת מצה קמי חובת מרור" ומשמע דנקט דכשם שמצוה לאכול מצה בהסיבה כך מצוה לאכול מרור שלא בהסיבה, וחידוש פלאי הוא שלא מצינו לו מקור, דהאוכל מרור בהסיבה לא יצא יד"ח. והנראה ללמוד מדבריו כנ"ל דגדר הסיבה אינו דין מסוים שתיקנו במצה וד"כ אלא שתיקנו חכמים דיש על האדם לתת ביטוי באופן אכילתו וצורת ישיבתו בשעת האכילה לעצם ענין האכילה וכמו שאכילת מצה שהוא זכר לחירות וכן ד"כ שהן כנגד ד' לשונות של גאולה ודרך חירות, צריכין להיות בהסיבה, כך מרור שהוא זכר ל"וימררו את חייהם" צריכה להיות כדרך עבדות שלא בהסיבה ואם אכלו בהסיבה לא יצא, ויסוד כללי יש בזה שאופן ישיבת האדם באכילה צריכה להתאים לענין הזכר שיש באכילה זו ודו"ק בכ"ז.

אמנם באמת המשיך הלקט יושר וכתב "ותו דלא קאמר תלמודא אלא דמרור אין צריך הסיבה משמע לכאורה דכי אכיל ליה בהסיבה יצא בדיעבד", הרי דנקט עיקר דאין ההסיבה פוסלת את אכילת המרור, אך אכתי נקט דרק בדיעבד יוצא בהסיבה אבל לכתחלה אין לאכול מרור בהסיבה, ודו"ק בזה.

ובאמת נראה בביאור הלכה זו דבהא דמרור אי"צ הסיבה יש ג' שיטות בדברי רבותינו הראשונים. שתי השיטות שבלקט יושר לחד אינו יוצא אם הסיב, ולאידך אין להסב אבל בדיעבד יוצא. אך הרמב"ם השמיט לגמרי הלכה זו ולא כתבה, ונראה ברור דס"ל דדין מרור כדין שאר אכילתו ושתייתו, וכיון שכתב דרק מצה וד' כוסות צריכים הסיבה ממילא מרור פטור, ודין מרור כדין שאר אכילה ושתייה דאם הסיב ה"ז משובח.

סוף דבר, ג' דרכים יש בהא דמרור אי"צ הסיבה. א: דעת השבלי הלקט בתחילה דאין יוצאין י"ח מרור בהסיבה, ב: דעת שבה"ל דבדיעבד יוצא, ג: דעת הרמב"ם דה"ז משובח. ועוד דרך מצינו בזה והיא דעת הבאה"ט והמשנ"ב סימן תע"ה ס"ק י"ד דרשאי להסב במרור ומשמע דרשות הוא אך אין בזה לא מצוה ולא איסור, ודו"ק.

ה

נשים בהסיבה

הנה שיטת הראבי"ה דאין מצות ההסיבה נוהגת כלל בזה"ז כי אף בני מלכים ובני חורין אין נוהגין להסב בזמן הזה, הבית יוסף בסימן תע"ב הביא שיטתו וכתב דיחידאה הוא ואין לסמוך עליו, אך הרמ"א בסעיף ז' הביאו וסומך עליו בדיעבד, ועוד כתב בסעיף ד' דנשים אף בזמנינו כולן כאשה חשובה שחייבת בהסיבה ומ"מ לא נהגו להסב וסמכו על הראבי"ה דאין הסיבה בזה"ז עי"ש.

וחידוש ראיתי במהרי"ל בסדר ההגדה אות כ' וז"ל "פעם אחת כתב מהר"ש שמצא כתוב בגליון אלפסי שהניח לו אביו מה"ר זעקיל ז"ל ששמע מפי רבו הר"ר יהודה ז"ל, דדוקא בימיהם שהיו רגילים בהסיבה בשאר ימות השנה אז מחוייבין בה בפסח, אבל לדידן שבשאר ימות השנה לא נהגינן בהסיבה, אין לנו להסב בלילי פסח דמה חירות שייך בזה אדרבא דומה לחולה וכ"כ אבי העזרי". ומבואר מדבריו דלשיטת הראבי"ה לא רק שאין חיוב הסיבה בזה"ז אלא אדרבא אין ראוי להסב כלל דנראה כחולה ואין בזה דרך חירות כלל.

ויש לעיין לפי"ז בנשי דידן שכתב הרמ"א דסומכות לכתחלה על הראבי"ה ולא נהגו להסב, האם יש בהסיבתן חומרא ומדת חסידות או שמא יצא שכרן בהפסדן, וראיתי בהגדת החת"ס שהכת"ס העיד על אביו הגדול שבעצמו הכין בערב החג מטה מיוחדת לאשתו הצדקת כדי שתסב בליל הסדר, וכ"כ בכף החיים ס"ק כ"ח דאף למנהג אשכנז ראוי ונכון לכתחלה שגם הנשים תסובנה, ונראה לכאורה דלא נקטו בזה שיטת המהרי"ל אלא כמ"ש הב"ח דאף לשיטת הראבי"ה רשאי האדם להסב ואין בכך כל פגם אלא שפטור הוא לעשות כן.

ואפשר עוד דאף אם לשיטת הראבי"ה ראוי שלא להיסב, כיון דאף לשיטת הרמ"א אין פשטות ההלכה כשיטתו, ורק בדיעבד כתב לסמוך על דבריו, מסתבר דאף אם נשים נהגו אף לכתחלה לסמוך עליו, מה שנהגו נהגו ויש להן על מה לסמוך אבל אי"צ להחמיר כולי האי להמנע מן ההסיבה, ודו"ק כי פשוט הוא.

ובעצם דברי הרמ"א דנשות אשכנז נהגו שלא להסב וסמכו על שיטת הראבי"ה, ולכאורה תמוה מה בין אשה לאיש בהלכה זו הלא אשה חשובה חייבת בהסיבה כאיש, נראה לכאורה דכיון דאין הנחה זו דנשי דידן חשובות הן, הנחה ברורה ומוחלטת, נהגו להקל טפי ולסמוך על הראבי"ה. אמנם ראיתי בזה דבר נחמד בשם הגרשז"א זצ"ל, דבאמת לא שייך כלל הסיבה בזמה"ז כיון שלא נהגו כלל להסב בזמנינו, אך מ"מ מנהג אבותינו בידנו, אך בנשים אין מנהג אבותינו שהרי בימי קדם לא נהגו כלל הנשים להסב ולפיכך לא נהגו להסב גם בזמנינו ודפח"ח.

ו

ישיבה במצה וד"כ

נראה לחדש דאף דנשים לא נהגו להסב בזמנינו מ"מ האוכל מצה בעמידה או בהליכה לא יצא ידי חובתו, ומצוי לפעמים שאשה או בת קמה ממקומה כדי לטפל בתינוקות או להגיש לשלחן וכדו' לפני גמר בליעת הכזית מצה ונראה לענ"ד שלא יצאה ידי חובת מצה, וראוי לעורר על זה.

וחילי דילי, דנראה מדברי הירושלמי דיסוד גדר ההסיבה הוא עצם הישיבה אלא דלא די בישיבה בעלמא אלא צריך לישב בהסיבת שמאל, אך עצם הישיבה הוא תחילת ענין ההסיבה ועיקרו דז"ל בפ"י ה"א (ס"ח ע"ב) "א"ר לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות" הרי לן דהסיבה באה לאפוקי מ"דרך עבדים להיות אוכלין מעומד". וא"כ אף לשיטת הראבי"ה דבזה"ז לא נהגו להסב, ודאי שנהגו לישב וא"כ אף בנשים שסמכו על הראבי"ה ולא נהגו בהסיבת שמאל מ"מ אם אכלו בעמידה לא יצאו יד"ח.

ואין לדחות דכי יש הסיבה לחצאין לומר דאף דאי"צ הסיבת שמאל מ"מ צריך ישיבה, דהלא ראה נא לשון המשנ"ב בסי' ת"פ ס"ק א' "ואומרים הלל מיושב אף שבכל השנה אומרים מעומד בפסח שאני מפני שמיושב הוא דרך הסיבה וחירות" וכ"כ בסימן תכ"ב ס"ק כ"ח ומקורו משבלי הלקט עי"ש, ולכאורה סתר דבריו מסימן תע"ג ס"ק ע"א שם כתב "דאין לומר הגדה והלל בהסיבה רק באימה ויראה", ומוכח מדבריו דאף שאין לומר הגדה בהסיבת שמאל מוטה על צדו, מ"מ הגדר היסודי של הסיבה שהוא בישיבה נוהג אף בהלל, ונראה כן אף לגבי נשי דידן דאף שסומכות על הראבי"ה דאין מנהג ההסיבה נוהג בזמה"ז, ברור הדבר דאף בזה"ז אין דרך בני חורין לאכול בעמידה ובהליכה ויש הסיבה לחצאין כמבואר. (אמנם ראיתי בבית יוסף בסימן תכ"ב שהביא משבה"ל "והר"מ כתב לפי שדרך ליל פסח דרך הסיבה וחרות אין מטריחין אותו לעמוד", ומלשון זה משמע דלא משום דעמידה אינה דרך חירות, אלא משום שלא הטריחו אותו לעמוד לפי שדרך ליל פסח הוא דרך הסיבה וחרות, אך מ"מ נראה פשוט דאם בהלל אין צריך דרך חרות הוי ליה לעמוד, וזה פשוט), ונראה משום כך דמי שאכל מצה בעמידה אף בדיעבד לא יצא ידי חובתו (וכן אפיקומן לכתחלה).

והנה כתב הכלבו בסדר ההגדה סימן נ"א "חייבין אנו לעמוד בהסיבה ודרך חירות כדרך שעמדו אבותינו כשהוציאם הקב"ה וכו", אך פשוט שאין כונתו בעמידה אלא דעלינו להחזיק בהסיבה ולעמוד בה, כדרך שאדם עומד על דעתו, וכדרך שאמרו "המחלוקת במקומה עומדת" וכדו'.

ז

הסיבה באמירת ההגדה

כתב המשנ"ב בסימן תע"ג ס"ק ע"א דאין לומר ההגדה בהסיבה רק באימה ויראה והביא כן מהשל"ה, וחידוש הוא בעיני דצריך לומר את ההגדה באימה וביראה דעיקר מצות ההגדה אינו תפילה או ברכה להקב"ה אלא סיפור דברים של יציאת מצרים לבנינו. ואף דפשוט דצריך לקיים מצוה זו לשם ה' ככל מצוה וצריך לספר בשמחה ובאהבה ובהתפעלות הנפש, אבל כל אלה אינם סותרים הסיבה בדרך חירות אלא אדרבא צריך להגביר את הרגשת החירות בשמחת ההגדה ומהי"ת לחדש דצריך לספר ביצי"מ באימה וביראה. וגדלה תמיהתי כשעיינתי בשלה"ק (מסכת פסחים, נר מצוה) וראיתי שלא כתב כן אלא לגבי הלל, ולא הזכיר בזה כלל את ההגדה, ודבר זה מסתבר דהלל הלא הוא תפלה וכל כולו שיר והלל להקב"ה וכן בברכת המזון פשיטא שצריך לברך באימה וביראה כמו בקר"ש ותפלה, אבל אין זה ענין להגדה שכל עיקרו סיפור יצי"מ לבניו ובני ביתו ומהי"ת לחדש שצריך בו אימה ויראה, וראיתי שכך כתב גם בשוע"ה שם סעיף מ"ח דיש לומר את ההגדה באימה וביראה, וכ"כ בחק יעקב שם, וכ"כ באליהו רבה, ובפמ"ג א"א ס"ק כ"ט עי"ש, ותימה שכל גדולי האחרונים ראו בדברי השל"ה מה שאין בו, ובסברא נראה לחלק בין הלל להגדה כמבואר, וצריך לי בזה עיון גדול.

ובמאירי מצינו בדף ק"ח דכשאמרו חכמים ד' כוסות צריכים הסיבה הכונה לד"כ וכל הנאמר עליהם, דהיינו קידוש היום הגדה הלל וברכהמ"ז, וכולם צריכים הסיבה. וצ"ל לשיטתו דאין סתירה כלל בין הסיבה לאימה ויראה שהרי כלל בדבריו גם ברהמ"ז והלל וזה לא כדברי השל"ה והמשנ"ב, וגם בחק יעקב סימן תע"ג סק"ד כתב דהבדלה דיקנה"ז נאמרת בהסיבה אף שעיקר דינה בעמידה, דהלא גם הלל דינה בעמידה ובליל פסח אומרה בהסיבה עי"ש, הרי דלא נקט כשיטת השל"ה אלא שאומרים הלל בהסיבה ממש ויש לו בית אב במאירי, אך מדברי התוס' בדף ק"ח ע"א ד"ה כולהו שהדגישו שד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתייתן נראה שבאו לאפוקי משיטת המאירי דגם הלל והגדה צריכים הסיבה. וגם מדברי הרמב"ם בפ"ז ה"ז – ח' מבואר דרק בשתיית ד"כ צריך הסיבה ולא במה שנאמר עליהם, אך מ"מ אין מדבריהם ראיה דצריך לומר באימה ויראה ושלא בהסיבה.

ובאמת יש לתמוה דהלא אנו אומרים בהגדה "מעשה ברבי אליעזר וכו' שהיו מסובין כל אותו הלילה בבני ברק ועוסקין ביצי"מ" הרי שעסקו ביציאת מצרים בהסיבה, ולכאורה זו תמיהה רבתית. וצ"ל דאין קפידא שלא להסב אלא בעיקר הגדה שתיקנו אנשי כנה"ג ולא ב"כל המרבה לספר", אך מ"מ דוחק יש בזה דמפשטות הלשון משמע שהיו מסובין בכל עיסוקם ביציאת מצרים, וצ"ע. ולולי דמסתפינא הוי אמינא דאין הקפידא אלא בברכת ההגדה ולא בסיפור יצי"מ עצמו.

אמנם נראה לכאורה דלא בכל מקום הוי משמעות "מסובין" ישיבת ההסיבה ולפעמים הכונה לישיבה בצוותא כגון מה שאמרו בסופ"ק דקידושין "וכבר היו ר' טרפון וזקנים מסובין בבית נתזה בלוד ונשאלה שאלה זו לפניהם מי גדול תלמוד או מעשה" ואף שיש לדחות דאכן היו מסובין ממש, עוד מצינו (ברכות י"א ע"א) "מעשה בר' ישמעאל ור"א בן עזריה שהיו מסובין, והיה ר' ישמעאל מוטה וראב"ע זקוף וכו' הרי ששניהם היו מסובין זה מוטה וזה זקוף, וע"כ דמשמעות מסובין אינה דוקא בהטיית שמאל ודו"ק בכ"ז.

ולולי דמיסתפינא היה נראה להלכה דרק בימיהם שהיו מסובים בשכיבה ממש ע"ג מטות אין זה "באימה וביראה", אבל בזמנינו דאין אנו מסובים אלא בהטיה קלה לצד שמאל, אין הסיבה סתירה וחסרון באימה ויראה, ואין חסרון אם נאמר הגדה בהסיבה, אך מיסתפינא מכל גדולי האחרונים הנ"ל.

ח

אכל שלא בהסיבה והגיע רבו

נסתפקתי במי שאכל מצה שלא בהסיבה ושוב הגיע רבו, ותלמיד לפני רבו אינו מיסב, האם צריך לחזור ולאכול כזית מצה שלא בהסיבה.

ויסוד הספק במי שאכל מצה שלא בהסיבה שנפסק בסימן תע"ב סעיף ז' שצריך לחזור ולאכול בהסיבה, האם נחשב כאילו לא אכל מצה כלל וצריך לחזור ולאכול אף אם גם בפעם הזאת לא יאכל בהסיבה כיון שפטור הוא מלהסב לפני רבו, או שמא קיים מצות מצה אלא שצריך לחזור ולאכול כדי להשלים מצות האכילה בהסיבה, וא"כ כאשר גם באכילה השניה לא יסב למה יחזור ויאכל. (וכעי"ז בדמיון רחוק, נחלקו הראשונים במי ששכח "יעלה ויבא" במנחה ר"ח האם יתפלל תשלומין במוצאי ר"ח והדברים ידועים).

והנה מבואר שם בביאור הלכה דלשיטת המחבר צריך לחזור ולברך גם על אכילת מצה, ולכאורה מוכח מזה דהוי כאילו לא אכל מצה כלל, דאם אינו חוזר ואוכל אלא כדי להשלים מצות ההסיבה לכאורה לא הו"ל לברך (אמנם בדברי הרא"ש שם אין הכרע האם צריך לחזור ולברך ולא כתב אלא דלא יצא ידי חובתו עי"ש).

אמנם לענ"ד עדיין צ"ע דאפשר דאף אם לא יצא יד"ח ללא הסיבה אין זה אלא משום שהחסיר הסיבה, ומשום השלמת האכילה בהסיבה חוזר ומברך. ומסתבר לענ"ד דכיון שאין בידו להשלים את מה שהחסיר בהסיבה לא יחזור ויברך. אמנם בכה"ג ודאי ראוי שרבו ימחול על כבודו והתלמיד יקיים מצותו בהסיבה.

ובאמת נראה לפי המבואר לעיל דעיקר גדר הסיבה אינו דין במצה אלא דין בסעודה, ונראה לפי"ז אין שתי מצוות שונות במצות הסיבה שודאי מצוה אחת היא, וע"כ דהאוכל מצה ללא הסיבה אין ביאור הדבר דלא יצא ידי מצות מצה, אלא שתיקנו שצריך לחזור ולאכול כדי לאכול בהסיבה, ולפי"ז נראה דאם הגיע רבו ושוב לא יסב פטור מלחזור ולאכול, ודו"ק.

ט

הסיבת ימין

הנה שני טעמים נאמרו במה דהסיבת ימין אינה הסיבה. א: דצריך להשתמש ביד ימינו. ב: יש סכנה בהסיבת ימין שמא יקדים קנה לושט, ונפ"מ בין שני הטעמים באיטר, ולהלכה כבר כתב הרמ"א בסימן תע"ב סעיף ג' דגם איטר יסב על צד שמאל ובמשנ"ב שם ס"ק י"א כתב דנקטו עיקר כטעם השני.

וגידם או מי שיד ימינו משותק ל"ע לא יסב כלל כ"כ שם בביאור הלכה וגם זה משום שמא יקדים קנה לושט. אך בשבלי הלקט סימן רי"ח כתב דגידם יסב לצד ימין, וזה לשיטתו שפירש שמא יקדים קנה לושט כאשר יעקם ראשו כדי לשחרר יד ימינו ולפי"ז בגידם ליכא חשש ויסב לימינו ודו"ק.

הגב על הנושא


לתחילת הדף