אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » מציאת כסף בישיבה

מציאת כסף בישיבה

שאלה:

נמצא שטר של 100 ש"ח, מקופל פעמיים, במסדרון של הישיבה. אמרתי "יש כאן כסף" ומישהו אחר הרים את השטר. השאלה האם השטר צריך פרסום השבת אבדה (בגלל שהוא במסדרון הישיבה ואולי אין כאן יאוש), ואם לא צריך השבת אבדה, למי שייך השטר?

תשובה.

בשאלה יש מקום לעיין בכמה נקודות:

א.      האם בכסף שאין בו סימן, מועיל קנין המציאה מיד, או שצריך יאוש קודם לכן.

ב.       האם הכלל שאמרו חז"ל "אדם עשוי למשמש כל שעה" שייך גם בזמנינו אנו.

ג.        האם קיפול נחשב סימן.

ד.       האם הישיבה, שהמקום שייך לה, זכתה במציאה בקנין חצר.

ה.      האם השואל שאמר "יש כאן כסף", זכה באמירתו בכך, שהרי הוא המוצא הראשון, או שמא דווקא זה שהגביה את המציאה, הוא זה שזכה בכסף.

אמנם למעשה, הכסף שייך לזה שהרים את השטר, כמבואר באורך במקורות.

מקורות.

א-ב. מקור הלכה זו בגמ' ב"מ (כא:) דפריך לאביי, ת"ש מעות מפוזרות הרי אלו שלו, אמאי הא לא ידע דנפל מיניה, ומשני התם נמי כדרבי יצחק, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, הכא נמי אדם עשוי למשמש בכל שעה. ועפי"ז פסק מרן בשו"ע (סימן רסב ס"ו): לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהם סימן לא בקשרים ולא במנינם, וחתיכות של בשר שאין בהם סימן, ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינם צבועים, ואניצי פשתן, הרי אלו שלו, שבכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם וכיון שאין בהם סימן מתייאש. ע"כ.

ולכאורה מדברי הגמרא וגם מפסק מרן בשו"ע משמע שעיקרה של הלכה זו מכח הרגילות של בני האדם למשמש בכיסם בכל שעה. ולפי"ז יש לדון בזמנינו שיש להסתפק אם אכן בני אדם רגילים למשמש בכיסם בכל שעה.

ואכן, ראה בט"ז (חו"מ שם ס"ו) שכתב ע"ד השו"ע בזה"ל: בגמ' (ב"מ כא:) אמרינן דזה לא הוי יאוש שלא מדעת, דא"ר יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, וכ"כ רבינו הטור (סעיף ט) דמרגיש שנפל. וברמב"ם (פרק י"ד דגזילה ה"ה) כתב, אבידה שלא מדעת לא הוי יאוש, כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע דנפל, ואף על פי שכשידע שנפל יתיאש, ה"ז אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל, אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או כיוצא בזה אינו יאוש, ע"כ. וקשה, הא במעות אמרינן מסתמא הוה יאוש. וי"ל דבא למעט בידע שנחסר לו הדינר רק שלא ידע שנפל אלא סבר שנתנו לפלוני כמ"ש אח"כ, וסיפא הוי פירושא דרישא. ועוד נ"ל, דהרמב"ם איירי באופן שהיו לו הרבה דינרין בכיס ונאבד אחד מהן, כגון זה אין אדם מרגיש מיד עד שימנה המעות, וכו'. ע"כ. הרי מבואר מדבריו דדוקא באופן שעשוי אדם למשמש בכיסו אמרינן לכלל זה. ולפי"ז גם בזמנינו אפשר דאין לומר שעשוי אדם למשמש בכיסו אלא בסכום כסף גדול, שאכן אדם נזהר שלא לאבדו. אך לאו בכל גווני אמרי' דעשוי למשמש בכיסו בכל שעה. ויש לדחות.

אולם ראיתי להאגרות משה (יו"ד ח"ד סי' כג אות יג) שנשאל באחד שמצא אסימון בבית הכנסת ובבית המדרש, וכתב האג"מ בזה"ל: והאסימון יש לו דין כסף ותלינן שידע ונתייאש. ולא מצינו חילוק בכסף בין מעט ובין הרבה. ע"כ. הרי שנקט דאמרי' גם בדבר מועט כאסימון שעשוי אדם למשמש בכל שעה, ושפיר זכה בזה המוצא.

ומורנו הגאב"ד בקובץ דרכי הוראה (ח"ז עמ' קלו) כתב דאין לחלק בין סכום מועט לסכום גדול מטעם אחר, שכן סכום גדול הרי ממ"נ ממשמש בכיסו בכל שעה, אך בסכום קטן גם מעיקרא אין דרכו לדעת כמה יש לו בכיסו, ולכן ממילא אמרי' דחשיב יאוש.

ודבר חידוש ראיתי בספר השבת אבידה כהלכה (פ"ה הע' ז, עמ' סד) שהביא משמו של הגר"ח קניבסקי שאמר ששמע מהחזו"א, שאף שבזמנינו לא תמיד אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, מ"מ "האידנא נמי נשאר דין זה, והוה כהפקר בי"ד". הרי חידש דאף באופן שלא שייך מציאות שעשוי אדם למשמש בכל שעה, מ"מ תקנת חכמים היא, וקיימת גם בכה"ג. וע"ע במ"ש משמו בספר משפט האבידה (סי' רסב בבירור הלכה אות ח). וצ"ע מנ"ל הא.

ומ"מ לענין דידן, כיון דעסקינן בבחורי ישיבה, הרי ודאי דלכו"ע שטר של מאה ₪ הוא סכום שאדם ממשמש בו. וגם אי לאו הכי, הרי סתמות דברי הגמרא דבכל אופן אמרי' דאדם עשוי למשמש, ולא אזלי' בתר כל אדם ואדם, ומש"ה חשיב יאוש מדעת, והמוצא מעות בשוק, זוכה בהם.

ג. ולענין אי חשיב קיפול סימן, הנה אף שמצאנו שיש סימנים המועילים גם בכסף, וכמ"ש הרמ"א (סי' רסב סי"ג) בשם הרמב"ן דנסדק הוי סימן. אך נראה פשוט דכל שהוא קיפול מצוי ולא קיפול מיוחד שאין דרך לקפל כך, לא חשיב סימן, ויותר מכך כתב בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' מה אות ג) לענין אם שייך טב"ע על מעות, וז"ל: ולגבי אם שייך טביעות עין על מעות, הנה על מטבעות דמיני מתכות קשה שיהי' טב"ע, אבל על כסף של נייר שייך טביעות עין, גם יש סימנין כגון המספר וכדומה. אבל בעצם הא אף כשאיכא סימן מובהק על מעות אינו כלום כדאיתא בב"מ (דף כה:) אפילו שמו כתוב עליו לא אמר כלום לפי שאין סימן למטבע, דאמר דילמא אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל, אבל לצורבא מדרבנן שלא משקרי יהיו נאמנים גם בזה, שלא הוציאו מעה זו אלא הוא איבדה ומכירה בטב"ע או בסימנים, עכ"ל. הרי שאף באופן שיש סימן אמיתי, לא חשיב סימן כיון שיש לחוש שהכסף עבר לידיים אחרות, ומן השני נפל, ולכן אין בסימן שנתן הראשון ולא כלום. כ"ש וכ"ש כשהסימן אינו סימן מוכח, ורבים נוהגים לעשותו.

ד. אלא דאף שנתבאר שהמוצא מעות, זוכה בהם, יש לעיין האם חצר הישיבה לא קנתה למעות. דהנה בקצה"ח (סי' ר ס"ק א) ובמג"א (או"ח סי' קנד ס"ק כג) הביאו דברי האגודה (ריש מעילה) שהמוצא מעות בביהכנ"ס, אין ביהכנ"ס קונה את המעות שנמצאו בקנין חצר, אלא כל המוצא יכול ליטול לעצמו. והיינו משום שאין יד להקדש. וכתב בקצה"ח ע"ד דמלבד מה דדבר זה אי יש יד להקדש תליא במח' ראשונים, הרי נראה דאין דמיון כלל בין בית הכנסת להקדש, דהא בית הכנסת אין לו דין הקדש, אלא דין חצר השותפים יש לו. ומ"מ כתב, דכיון שבאה המציאה בלא ידיעת השותפים, וכן קודם שנתיאשו הבעלים, לא זכה החצר במציאה. וכבר הבאנו לעיל מ"ש האגרות משה (יו"ד ח"ד סי' כג אות יג) בדבר אסימון שנמצא בישיבה, וז"ל: ובאחד שמצא אבדה בבית הכנסת ובבית המדרש, והוא דבר שאין בו סימן, זכה המוצא. כמפורש כן במג"א (סי' קנד ס"ק כג) בשם אגודה, ולא אמרינן דחצר בית הכנסת קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש, והאריך בזה הקצה"ח בחו"מ (סי' ר' סק"א) עיין שם. ע"כ.

אולם בנתה"מ (בפתיחה לסי' ר) דחה לדברי הקצה"ח, וכתב דכיון ששיעבדו הקהל את הבית לצורך ביהכנ"ס, לא גרע מחצר המושכרת להקדש, וכיון שהגזבר יד הקדש הוא ורוצה לזכות לצורך הקדש, ויש דעת שכינה עמו, לפיכך כתב האגודה דאי לאו הי"ט דאין יד להקדש, היה חצר ביהכנ"ס זוכה בזה.

אך גם לשיטת הנתה"מ, עיין במ"ש בספרנו משפט הקנין (ח"ג שער יז פ"ז ס"ה) שלדינא נראה, דמאחר ובתי כנסיות שלנו רבים נכנסים ויוצאים שם, אין החצר משתמרת לדעת ההקדש ולא לדעת השותפים בה, לפיכך אם קדם אדם ומצא בה מציאה, זכה בה. וכמ"ש הש"ך (סי' רס ס"ק יח) לגבי מציאה בחנות שכל המוצא זוכה בה, דכל מקום שהרבים נכנסים ויוצאים שם, אין החצר קונה לבעליה. וכ"פ בשו"ע הרב (סי' רס סי"א). והביאם להלכה הבא"ח (שנה א כי תבא ה). וע"ע במ"ש בזה עוד באורך רב בדעת משפט שם.

ה. אך אכתי יש לעיין מי זכה במציאה, האם זה שזעק ראשונה על דבר המציאה, וכוונתו היתה מסתמא לזכות בה. או זה שקפץ והרימה בידו. ודבר זה כבר נדון בגמרא (ב"מ י.) גבי ראה את המציאה ונפל עליה. אלא דגם אם נניח שבנדון דידן לא נעשתה שום פעולה אחרת [כמו בנפל על המציאה, שהוכיח שרצונו לקנות בקנין אחר], וגם אם נאמר שהשני שהרים את המציאה לא היה תוך ד"א למציאה, אכתי לא קנה בקנין ד' אמות, דאף שלדינא נראה כשי' הרמב"ם (פי"ז מגו"א ה"ח) שבקנין ד"א א"צ לומר תזכה לי חצרי. וכמ"ש מרן בב"י (סי' רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) ובכס"מ (על הרמב"ם שם ד"ה חצירו) לבאר הטעם, דכיון דכל תקנת קנין ד"א היינו כדי שלא יבואו לריב, לפיכך בקנין ד"א לא הקפידו שיאמר תזכה לי חצרי. ובמ"מ (ע"ד הרמב"ם שם) כתב הטעם דקנין ד"א טוב מחצר, מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטול את המציאה. [וכ"ש לשי' הרא"ש דס"ל אף בחצר דלא בעי' שיאמר תזכה לי חצרי. וכן דעת הרשב"א דלא בעי' אמירה בקנין ד"א (הביאו הרב המגיד פי"ז מגו"א ה"ח)]. וכן משמע מדסתם מרן השו"ע לגבי קנין ד"א בסי' רסח (ס"ב), אף דלגבי קנין חצר (שם ס"ג) כתב כשי' הרמב"ם דבעי' אמירה. וע"ע בפסקי הרא"ש (ב"מ פ"ק אות לא) שכתב דבקנין חצר לא בעי' שיאמר "תזכה לי שדי", כשם שבקנין ד"א א"צ לומר כן. וכ"כ המ"מ (פי"ז מגזילה ואבידה ה"ח) בשם הרשב"א]. הרי אמרו בגמ' (שם) דאין קונים בקנין ד"א אלא בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקים שם. אבל ברשות הרבים שרבים דוחקים שם, וברשות חבירו, לא תקנו שיקנו לו, כיון שאין לאדם שם ד' אמות מיוחדות. ולכן, קנינו של השני במה שהגביהו גובר, וזכה הוא במציאה. ודו"ק.

אמנם, עיין בספרנו משפט הקנין (ח"ג עמ' קצז) שהבאנו מתשובת הריב"ש (סי' רה) שכתב דלענין קנין ד"א בגט, אף בית הכנסת דינו כסימטא, והי"ט, כיון דרגילות הוא שענינים כאלו נעשים שם, והוי לגבי גיטין כסימטא. ע"כ. והביא דבריו להלכה הב"ש (אה"ע סי' ל ס"ק ט). [ועיין בשו"ת איש מצליח (ח"ב אהע"ז סי' עח) שעבד עובדא עפי"ז בגירושין איתתא]. והביא הב"ש עוד משו"ת בית הלל (יו"ד סי' רכד) שתמה דהא קי"ל בכ"מ דבית הכנסת דינו כחצר השותפים, וכהא דאמרי' בנדרים (דף מו) גבי המודר הנאה מחבירו דצריך להדיר עצמו אף מבית הכנסת. וכ"כ מהרי"ל (הל' ערובי חצירות). וכתב הב"ש דודאי לא נעלם כן מהריב"ש, אלא דגירושין שאני מה"ט דרגילות לעשותם שם. ומבו' דדוקא בגיטין י"ל כן ולא בקנין דעלמא.

מאידך, עי' בספר עצי ארזים (ס"ק י, הו"ד באוצה"פ) שכתב דאדרבה, לענין גיטין וקדושין י"ל דל"מ קנין ד"א בביהכנ"ס, אולם לענין מקח וממכר נראה, דכיון דכל הטעם דל"מ קנין ד"א ברה"ר היינו משום דדחקי בה רבים, א"כ ודאי דביהכנ"ס דין סימטא יש לו. [וכתב לחלק בין נדרים ועירובי חצירות די"ל דביהכנ"ס הוי כחצר השותפים, לבין קדושין דלא הוי כחצר השותפים, עי"ש.] ובפתחי חושן (אבידה פ"ט ס"ט) כתב שלענין מציאה מסתבר דלכו"ע קנה בבהכ"נ.

אולם באב"מ (סי' ל' ס"ק ח) כתב דנראה דביהכנ"ס אין דינו כסימטא לענין הנחת כלים, וכמבו' באו"ח (סי' קנא), וממילא לענין מקח וממכר ודאי דל"מ, דלענין זה אינו כחצר השותפין מפני קדושתו, ודוקא לענין להתפלל בביהכנ"ס ושאר דברים המותרים בו הוי כחצר השותפין. ולא נסתפק הריב"ש אלא דוקא לענין גיטין וקדושין די"ל דהוי מצוה, לפיכך הו"ל דין סימטא ויש לו דין ד"א. עכ"ד.

ומ"מ מאחר והמוצא תפוס בכסף בידו, קשה להוציא מידו, משום שיש בידו לטעון קים לי שלא קנאו חבירו בקנין ד' אמות לחודא. וד"ל.

הגב על הנושא


לתחילת הדף