אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » מתו אחיו מחמת מילה

מתו אחיו מחמת מילה

"וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים" (כ"א ד').

"תניא מלה הראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר שלישי תמול רביעי לא תמול ת"ש א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מעשה בארבע אחיות בצפורי שמלה ראשונה ומת שניה ומת שלישית ומת רביעית באת לפני רבן שמעון בן גמליאל אמר לה אל תמולי ודלמא אי אתיא שלישית נמי הוה אמר לה א"כ מאי אסהדותיה דר' חייא בר אבא ודלמא הא קמ"ל דאחיות… מאי הוה עלה כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון ביוה"כ שחל להיות בשבת ומלה ראשונה ומת שניה ומת שלישית באה לפניו אמר לה לכי ומולי א"ל אביי חזי דקשרית איסורא וסכנתא" (יבמות ס"ד ע"ב).

"אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו וכן מלה את השני ומת מחמת מילה בין מבעלה הראשון ובין מבעלה השני הרי זה לא ימול את השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו. אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם" (רמב"ם פ"א ממילה הי"ח).


הנה משמע לכאורה מלשון הרמב"ם דרק משום דאפשר למול לאחר זמן נדחית מצות מילה מחשש פקוח נפש, אבל אילו מדובר היה בביטול מוחלט של מצות מילה היו מצווים למול אף תינוק שמתו אחיו מחמת מילה, וזה תמוה דהלא פקו"נ דוחה כל המצוות שבתורה ומאי שנא מצות מילה מכל שאר המצוות, ועיין עוד בדברי רש"י (חולין מ"ז ע"ב) דתינוק שמתו אחיו מחמת מילה ממתינין לו עד שיגדל משום דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ג' עבירות חמורות עי"ש, הרי דאף מה שדוחין מילה בזמנו מושתת על הא דפקו"נ דוחה כל מצוות התורה וא"כ מה בין דחיית מילה בזמנה ובין דחיית מצות מילה כל הימים.

וראיתי שהאחרונים דנו בזה בכמה דרכים, ונדון בדבריהם כדרכה של תורה.

א. בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רמ"ה כתב דלפי דרשת ר' שמעון בן מנסיא (ביומא פ"ה ע"ב) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" באמת נראה דאין לבטל שום מצוה מפני פקו"נ אלא כדי שישמור מצוה זו גופה ביתר שאת וביתר עוז, והוא שאמרו "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" וא"כ ה"ה לגבי מצות מילה, אין המילה נדחית בפני פקו"נ אלא כדי לקיים מצוה זו עצמה ימים ארוכים, וכך יש לפרש את דברי הרמב"ם דרק משום דאפשר למול לאחר זמן נדחית מילה מפני פקוח נפש. אך באמת קי"ל דלעולם פקו"נ דוחה את כל המצוות ד"וחי בהם" אמרה תורה ולא שימות בהם, וכמסקנת הסוגיה שם וכ"ה ברמב"ם פ"ב ה"א מהלכות שבת, ושוב צ"ע בדברי הרמב"ם.

והאמת אגיד דלענ"ד אף לדברי ר' שמעון בן מנסיא שחידש סברא זו ד"חלל עליו שבת אחת" וכו' לא מסתבר כלל לומר, דאין מחללין את השבת אלא בשביל שבת ואין דוחין מילה אלא בשביל מילה דהלא אף בשביל חיי שעה מחללין את השבת (יומא פ"ה ע"א) אף שלא ישמור שבתות הרבה, אלא נראה פשוט דלאו דוקא נקטו כדי שישמור שבתות הרבה אלא כדי שיעשה רצון קונו ויוכל למלאות יעודו בקיום מצוות התורה ולא כדברי החת"ס (ועיין בהגהות הרש"ש יומא פ"ד ע"א שגם הוא כתב כדברי החת"ס עי"ש), ולכאורה ז"פ.

ב. בשו"ת בית יצחק יו"ד סי' צ' כתב לישב את דברי הרמב"ם בדרך אחר, לפי דברי רש"י ביומא פ"ה ע"ב שם למדו דפקו"נ דוחה כל התורה ממילה שאינה אלא באבר אחד ודוחה את השבת פקו"נ שהוא בכל גופו על אחת כמה וכמה והוסיף שם רש"י "שהיא תיקון אחד מאבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליה כרת לאחר זמן" וברבינו חננאל כתב "פירוש מצאנו שהמל תינוק מצילו מן המיתה מאליעזר בנו של משה רבינו שנאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו לתינוק מפני שנתעצלה אמו ולא מלה אותו וכיון שהרגישה מלה אותו וקראתו חתן דמים והצילו מן המיתה וירף ממנו פירוש וירף חולי המות מאתו מן התינוק אז אמרה חתן דמים אתה לי בדמי המילה" הרי לן מדברי הראשונים אבות העולם שמצות מילה דינה כעין פקו"נ משום שעונשה כרת ומיתה, ולפי"ז דין המילה כדין פקו"נ דע"י המילה יש הצלה מכרת וממיתה ביד"ש, ומשו"כ נקט הרמב"ם דאין לדחות מילה לגמרי משום פקו"נ כיון דמילה עצמה יש בה פקו"נ, עי"ש.

וגם פירוש זה רחוק מאוד דהלא זה פשוט דאם פקו"נ דוחה מילה כשם שפקו"נ דוחה כל התורה כולה שוב אין כאן עונש כלל, אלא שהראשונים פירשו את סברת הגמ' ללמוד דפקו"נ דוחה כל התורה ממילה שדוחה שבת, דזה גופה הטעם שאמרה תורה דמילה דוחה שבת משום כרת שיש בה ומזה נלמוד דה"ה דפקו"נ דוחה כה"ת. אך אין בזה משמעות כלל להלכה, דאין בין מצות מילה לכל המצוות שבתורה, דאטו נימא דאין פקו"נ דוחה פסח משום שיש בה כרת, הלא אף מלאכות שבת יש בהן כרת ואעפ"כ נדחית שבת מפני פקו"נ.

ובאמת נראה עוד, דאף לדברי הראשונים הנ"ל אין כאן אלא תוספת טעם ותבלין במה שלמדו פקו"נ ממילה, ומה ענין זה אצל זה, אך בעיקר הילפותא אמרו בגמרא ק"ו מה מילה שאינה אלא באחד מרמ"ח אבריו של אדם דוחה את השבת פקו"נ בכל גופו לא כ"ש, ומשום כל זאת נראה דאף דרך זו פלפול בעלמא היא ואינה עיקר בדברי הרמב"ם.

ג. האבני נזר ביו"ד סימן שכ"ו אות י"ב כתב חידוש גדול בדברי הרמב"ם ויסוד דבריו דכונת הרמב"ם לחולי שבו הסכנה הוא חשש רחוק ובמקום סכנה רחוקה אמרינן שלוחי מצוה אינם נזוקין, ומותר לו למול עצמו, אך רק במי שמקיים מצוה בעצמו אמרינן שאינו ניזוק ולא במי שאחרים מקיימים מצוה בגופו, ולפיכך נקט הרמב"ם דממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כוחו, דכל זמן שהוא קטן ומצות מילה מוטלת על אביו אין מצות האב מגינה על התינוק ומשו"כ אין מלין אותו, אבל משהגדיל ומצותו עליו שוב שלוחי מצוה אין נזוקין (והאבני נזר חידש דאף משיגדיל ויתחזק כחו עדיין יש בו ספק סכנה בדרך רחוקה), וחידש הרמב"ם במקרה כזה שאין בו סכנה גמורה דאילו לא היתה הסכנה חולפת לעולם היינו מלין אותו בקטנותו כיון שבלא"ה ימול בגדלותו על אף הסכנה, אך מכיון שאפשר למולו לאחר זמן ללא סכנה אין מלין אותו כל זמן שיש בו חולי כלשהו, עי"ש.

ופירוש זה אינו מתיישב כלל בדברי הרמב"ם וכל כולו דברי נביאות, וכמה תהיות יש בה: א. מהי"ת לפרש את דברי הרמב"ם באופן שיש סכנה רחוקה דאמרינן ביה שלוחי מצוה אין נזוקין, וגם עצם ההנחה דכשמתו אחיו מחמת מילה אף כשיגדיל ויתחזק עדיין סכנה רחוקה היא, אין לו יסוד. ב. עצם ההנחה דשלוחי מצוה אין נזוקין אמרינן רק במי שמל עצמו ולא באב המל את בנו לא מסתבר כלל, דאם המצוה מגינה ודאי שתגין על הבן אף דהמצוה מוטלת על האב, וז"פ לענ"ד. ג. מה סברא יש לומר דכיון שבלא"ה ימול כשיגדיל ימולוהו עכשיו בקטנותו הלא כשיגדיל נסמוך על שלוחי מצוה שאין נזוקין אך בקטנותו לא אמרינן כן לשיטתו.

ומשום כ"ז גם פירושו של האבנ"ז אין נראה בדברי הרמב"ם.

ד. ובשם משמואל (פרשת אמור) כתב בשם אביו האבני נזר דבאמת בכל מילה יש סכנה וכפי שדרשו חז"ל כי עליך הורגנו כל היום על מצוות מילה, ואעפ"כ חיייה רחמנא, ולפיכך אין פקו"נ דוחה מילה אלא משום שאפשר למול לאחר זמן.

אך באמת נראה טפי דשאני סכנת המילה עצמה דבהכי חייביה רחמנא וזה עצם המצוה משא"כ בסכנה שאינה נגזרת מגופה של מצוה זו.

ועוד דבאמת נראה פשוט דעיקר המילה אין בה סכנה גמורה אלא על דרך רחוקה בלבד, ומ"מ יש במצוה זו מסירת נפש כיון דמ"מ יש בזה סכנה מסויימת, אך אין ללמוד מזה דמילה דוחה פקו"נ.

וכך נראה גם לגבי מה שהקשה בחידושי הרי"ם איך מלין תינוק תוך שבעה מעל"ע מלידתו, כגון בנולד סמוך לערב ומלין אותו ליום השמיני בבוקר דאין כאן שבעה ימים מעת לעת והלא תינוק חולה מונים לו שבעה מעת לעת משחלצתו חמה, ומסתמא עצם הלידה הוי כחולי שיש בו סכנה.

ומלבד מה שלא ידעתי מנ"ל דעצם הלידה הוי כחולי, עוד נראה פשוט דאין בזה כל קושיא דבהכי חייביה רחמנא, וזה דין התורה דמילה ביום השמיני ולא בעינן מעל"ע, וע"כ צ"ל בחדא מתרי דרכים, או שאין בזה סכנה גמורה או דזכות המצוה מגנא ומצלא, אך אין לדמות סכנה טבעית שיש בעצם מצות מילה לפי הלכותיה לסכנה באון מקרי.

ה. ואם בדרך הפלפול אזלינן, היה נראה לכאורה לפי"ד החת"ס בשו"ת יו"ד סימן רמ"ה דבדרך הטבע מילת הבן בן שמונת ימים סכנה היא אלא שהקב"ה שומר ומציל תינוקות של בית ישראל ומצות מילה מגינה עליהם למעלה מדרך הטבע (ועיין מה שנתבאר בזה לקמן בדרך אגדה), ולפי"ז יש לטעון דבמקום שא"א למול שלא בסכנה הותרה מצות מילה דהלא זה טבעה ודרכה של מצות מילה דאגוני מגני ואצולי מצלה ובהכי חייביה רחמנא, אלא דאם שייך למול שלא בסכנה לאחר זמן שוב אסור למול במקום סכנה.

אך גם דרך זה רחוקה מן הפשטות, שהרי כל דברי החת"ס בדרך דרוש נאמרו ואין להם שורש בהלכה, ואף אם נניח כדבריו מסתבר דאין המילה מצלת אלא מן הסכנה הטבעית של עצם המילה, ולא מכל חולי ומחלה, וכל זה פשוט מאד.

ו. ומריש הוי אמינא דאף שפקו"נ דוחה את כל המצוות, אין זה אלא כאשר מדובר בביטול מצוה מסויימת באופן זמני, אבל כדי שלא לבטל מצוה חיובית כל ימי חייו צריך להתאמץ אף במקום סכנה, ומצינו חילוק כעי"ז לגבי מה שכתב הרמ"א באו"ח סימן תרנ"ו דאין האדם חייב לבזבז הון רב על המצוות, וכבר הקשה האבני נזר (אהע"ז ח"א סימן א') בשהה עשר שנים עם אשתו שלא ילדה דמצווה לגרשה ולשאת אחרת תחתיה כדי לקיים מצות פו"ר, דכי גרע אשת נעוריו מעישור נכסיו, ואם אינו חייב לבזבז כסף על מצות עשה כיצד נחייבהו לגרש אשת נעוריו, ותירץ דביטול מצות עשה באופן מוחלט כל ימי חייו חמור טפי וצריך לבזבז עליה כל הונו, עי"ש.

אך אף אם נקבל את דברי האבנ"ז (ודנתי בדבריו במק"א ובכל עיקר הלכה זו באהע"ז סימן קנ"ד ס"י), פשוט דאין זה אלא לגבי הוצאת ממון, אבל לגבי פקו"נ פשוט דפקו"נ דוחה את כל המצוות באופן מוחלט בין אם יזכה לקיימן לאחר זמן ובין אם לא ד"וחי בהם" אמרה תורה ולא שימות בהם.

ז. ומשו"כ פשוט בעיני דבאמת אין כונת הרמב"ם לחדש בזה הלכה כלל, וכל כונתו להוסיף טעם ותבלין במעין טעמא דקרא וטעמי המצוות כדרכו בקודש בכ"מ, וכל כונתו לסבר את האוזן בעצם ההלכה דפקו"נ דוחה את כל המצוות, משום דמצוות אפשר לקיים לאחר זמן וא"א להחזיר נפש אחת מישראל, אך אף לשיטתו פשוט דאף אם לא יתאפשר למול לאח"ז כגון שמתו אחיו בגדלותם וכדו' אין מלין אותו.

ובאמת נלענ"ד דכך מוכח אף מתוך לשון הרמב"ם שהרי כתב "אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי דסכנת נפשות דוחה הכל, ואפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש אחת מישראל לעולם", הרי שכתב "דסכנת נפשות דוחה הכל" ושוב כתב "ואפשר למול לאח"ז" ולא כתב משום שאפשר או מפני שאפשר, ונראה מזה דאין כאן נתינת טעם לעיקר הדין אלא תוספת טעם בעלמא.

אמנם ביו"ד סימן רס"ג ס"א העתיק המחבר את לשון הרמב"ם וכתב "וצריך ליזהר מאוד באלו הדברים שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי דסכנת נפשות דוחה את הכל שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם", ולכאורה משמע מזה דאכן נתינת טעם יש כאן לעצם ההלכה.

אך יעויין שם בבהגר"א סק"ב "דגדולה מזו שלעולם נדחה מפני חשש סכנה כמ"ש בסעיף ב'", הרי לן דרבינו הגדול הגר"א הבין בפשטות דאין כונת הרמב"ם והשו"ע כלל לקבוע הלכה דרק משום שאפשר למול לאח"ז נדחית מצות מילה, אלא פשוט דמצות מילה נדחית לעולם משום סכנה. הרי לן ראיה מדברי אדונינו הגר"א לדרכנו.

ח. אמנם אם באנו לדקדק בלשון הרמב"ם וביותר בדברי השו"ע דאין דרכו בטעמי המצוות, באמת יש לטעון, דשני דינים יש כאן: א. תינוק שמתו אחיו מחמת מילה וכדו' כאשר נתחזק סכנה דמילה או כאשר בדרכי הרפואה נראה שיש סכנה במילתו ודאי דפקו"נ דוחה מצות מילה לגמרי כמבואר לעיל. ב. כשיש חשש חולי בעלמא (כלשון השו"ע) או שום חולי (כלשון הרמב"ם) ואין רגלים לדבר דחולי זו מסכנת את התינוק במילתו, אעפ"כ אין מלין אותו וממתינים לו עד שיבריא, ודחינן מילה בזמנו אף משום חששא רחוקה של סכנה כיון שאפשר למול לאחר זמן, ודו"ק בזה, כי אף דרך זו נכונה היא.

ועוד יש לעיין בזה בכתוב (דברים ל"ג ט') "כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו" וברש"י שם כתב שהדברים נאמרו כלפי שבט לוי שמלו בניהם במדבר אף שסכנה היה כמ"ש ביבמות ע"ב ע"א דמ' שנים שהיו ישראל במדבר לא מלו בניהם משום דלא נשב להם רוח צפונית, ולכאורה צ"ע איך מלו בניהם במקום סכנה ולמה שבחם הכתוב. ובכלי חמדה שם תירץ לפי"ד הרמב"ם הנ"ל דכיון שהיו במדבר ארבעים שנה ועל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו לא ידעו כלל אם יהיה אפשר למול לאחר זמן ומשו"כ מסרו נפשם על מצוה זו.

אך לדברינו הנ"ל אין מקום לדבריו, ועוד דא"כ למה לא מלו כל ישראל את בניהם, ולכאורה צ"ל דאף ללא רוח צפונית אין כאן סכנה גמורה אלא סכנה רחוקה, ומותר לו לאדם להחמיר ולמסור נפשו בכה"ג, ואפשר עוד לפי מש"כ רבינו יונה בשערי עבודה דצדיק גמור וחסיד מותר לו להחמיר במסי"נ על המצוות כמו ר' עקיבא שמסר נפשו על נטילת ידים (עירובין כ"א ע"ב) וכך גם שבט לוי משרתי ה', ודו"ק בכ"ז.

ב

הנה בסוגיית הגמ' ביבמות (ס"ד ע"ב) בעובדא בכנישתא דמעון דר' יוחנן התיר למול תינוק שמתו אחיו מחמת מילה וא"ל אביי קשרית איסורא וסכנתא כתב רש"י דמילה במתו אחיו מחמת מילה אינה דוחה שבת משום דהוי כמילה שלא בזמנה, ולכאורה תמוה דהלא גרע טובא ממילה שלא בזמנה, דמילה שלא בזמנה יש בה מצוה אלא שאינה דוחה שבת, אבל מילה במקום סכנה אין בה מצוה כלל אלא עבירה וחטא ומה הו"א שתדחה את השבת.

ובשו"ת עונג יו"ט סי' מ"א דן במי שאכל מצה אף שסכנה היא לו אם ברכתו לבטלה או לא, והוכיח מדברי רש"י אלה דבמקום סכנה אין מצוה כלל וממילא ברכתו לבטלה, ושוב נתקשה דלמה כתב רש"י לדמותו למילה שלב"ז הלא אין בו מצוה כלל, והאריך בזה אך דבריו לא נתבררו אצלי לאשורן עי"ש.

ולענ"ד נראה בביאור דברי רש"י דאף דפשוט דהמל במקום סכנה עבירה היא בידו ולא מצוה, מ"מ יש כאן חפצא דמצוה דמ"מ מל את בנו והסיר ערלת בשרו, וכיון דגזה"כ דמילה דוחה שבת יש מקום לטעון דחילול שבת אין בידו, דאף שלא יקבל שכר מצוה ואסור לו למול מ"מ יש בעצם המעשה מצות מילה שדוחה שבת, אלא דודאי לא עדיף ממילה שלא בזמנה, דכיון דיש סכנה במילתו ודאי שאין זה זמנו, וכיון שכן חילול שבת בידו.

ונראה דרש"י הלך בזה לשיטתו, דביבמות ע' ע"א כתב רש"י במתניתין דתינוק שמתו אחיו מחמת מילה ערל הוא ופסול לתרומה ולפסח, והראשונים שם הביאו בשם ר"ת שחולק בזה דס"ל דאינו ערל כלל, הרי לן שיטת רש"י דאף שמילה סכנה היא לו מ"מ ערלה יש כאן, ונראה דכיון דערלה יש כאן גם מילה יש כאן ואינו כמחתך בשר בעלמא, ולפיכך הוי אמינא דאף מילה זו דוחה שבת לולי דמ"מ הוי כמילה שלב"ז, ודו"ק בכ"ז.

ג

גירות במי שמתו אחיו מחמת מילה

הנה כתב הגר"ז סורוצקין בספרו אזנים לתורה פרשת יתרו דהגרח"ע בעל האחיעזר הראה לו בספר אחד שפסק דגוי שמתו אחיו מחמת מילה יכול להתגייר בטבילה בלבד, והגרח"ע דחה דבריו דאף דישראל כה"ג פטור מן המילה מ"מ אינו יכול להתגייר ללא מילה.

ולכאורה נראה דלפי שיטת רש"י הנ"ל דערל שמתו אחיו מחמת מילה דין ערל יש לו ופסול לפסח ולתרומה ודאי מסתבר כדברי האחיעזר דכיון דערל הוא איך יתגייר בלא מילה, אך לשיטת ר"ת דאין לו דין ערל כלל אפשר דהוי כאשה, וכגוי שאין לו ערלה שבא להתגייר דסגי ליה בהטפת דם ברית. אמנם יש לטעון דרק בישראל אמרינן דכיון שהמילה סכנה לו אין עליו דין ערל, אבל הגוי ערל הוא בעצם אף אם אינו יכול למול משום סכנה וכיון שאינו יכול למול אין בידו להתגייר.

אלא שלענ"ד אפשר דאם עז חפצו להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה מותר לו להסתכן במילה כדי לידבק בהקב"ה ולהכנס לברית דמסתבר דמותר לו להסתכן כדי לחסות תחת כנפי השכינה בין בניו חביביו של אלקי ישראל, וידוע העובדה על הגר צדק שהיה בזמן הגר"א שמסרו נפשו להריגה על עצם גירותו ונשרף על המוקד ע"י מלכות הרשע, ומחיצת ולפנים ממחיצתם של מלאכי השרת.

ומה מאוד שמחתי כאשר שוב ראיתי בספר דרך פקודיך במצות מילה שכתב "וא"כ צ"ע הדבר, הא ודאי דכל זמן שלא נימול אין דינו כישראל, לו יהיה שיאנו מל מחמת סכנה אעפ"כ כיון שנולד מן העכו"ם ולא נכנס לברית אין עליו דין ישראל דאינו גר עד שימול ויטבול, והספק הוא אם אנחנו שומעין לו למולו מחמת הסכנה, ונ"ל אם הוא גדול ורוצה להכניס את עצמו בספק נפשות, הנה רוצה למול בדת יהודית אפילו שימות כי בזולת זה לא נקרא ישראל אפשר שומעין לו". הרי לן דמחד פשיטא ליה כדברי האחיעזר דאינו גר כל עוד לא ימול, ומאידך כתב דאפשר שמגיירין אותו אף שסכנה היא לו.

והנה אף שהגר"ז סורוצקין לא כתב מי הרב שהגרח"ע התרעם על דבריו, אך בשו"ת ציץ אליעזר גילה סוד בחלק טו' סי' א' שכ"כ בספר חזון למועד ובמפתחות אכן חזר בו לבקשת האחיעזר.

וראשון המדברים בשאלה זו הוא ספר אות ברית להגר"ש קוניטץ מנאדאש (פרשבורג תר"י הלכות גרים עמוד ל"ח אות א') שנסתפק ולא הכריע. ובשרידי אש ח"ב סימן ס"ח הביא את מכתב האחיעזר שכתב לו באופן נחרץ דאף אם יש סכנה במילתו א"א לגיירו בלא מילה דאין זה דומה לאשה הנכנסת לברית בטבילה בלבד, ואף אין זה דומה למי שנכרת לו הגיד דכתב הטור בסי' רס"ח שמגיירין אותו ודינו כאשה כיון שאין לו ערלה, ושאני ני"ד כיון דמ"מ ערל הוא. והגאון בעל שרידי אש האריך שם בסימן ס"ז וכתב דסברא פשוטה היא דכיון דערל הוא ודאי אינו יכול להתגייר.

אך לענ"ד אין זו סברא פשוטה כלל, ואם לדין יש תשובה, ובאמת סברא גדולה יש לומר דכיון דאילו היה ישראל פטור היה מלמול, כך גם גוי הבא להתגייר אין גירותו תלויה בכך ופטור הוא מלמול ויש לגיירו ללא מילה.

וכך נקט הגאון האדיר ר' דוד צבי זעהמאן בספרו מנחת סולת מצוה ב' אות ו' (ומו"ר מרן בעל הדברי יציב זצוק"ל ראה בגאון זה את רבו המובהק והיה מפליג מאוד בגדלות תורתו).

ולכאורה שאלה זו תלויה בעיקר גדר מילה וטבילה בגירות. דבמק"א ביארתי שנחלקו הראשונים האם המילה והטבילה שניהם כאחד הם עצם הגירות, או שמא אין עצם הגירות אלא הטבילה אלא שאין הערל יכול ליכנס לברית ומשו"כ מצווה הגר למול בשר ערלתו טרם יוכל להתגייר. (עיין קובץ דרכי הוראה קובץ י"ב סימן ג').

ולדרך הראשונה מסתבר כדברי הגרח"ע, וכשם שא"א להתגייר ללא טבילה כך א"א להתגייר ללא מילה, אך לדרך השניה הנ"ל סברא גדולה יש לומר דבמקום סכנה יכול הגר להתגייר אף ללא מילה.

והנה ביבמות ע"א ע"א איבעיא לן בערל לפני שמונה ימי מילה אם אוכל בתרומה כיון שעדיין לא הגיע זמן מילה או שמא מ"מ ערל הוא, והתוס' שם (ע' ע"א ד"ה הערל) הביאו מן הירושלמי דפשיטא דאינו ערל ואוכל בתרומה. ועוד כתבו התוס' שם דבמתו אחיו מחמת מילה לכו"ע אסור בתרומה והוי ערל. אך הרמב"ן הביא מר"ת דמתו אחיו מחמת מילה הוי כערל שלא בזמנו ואינו בר מילה כלל, עי"ש.

ונראה לכאורה דעד כאן לא נחלקו אלא אם הוי ערל לגבי אכילת פסח ותרומה, אך לכו"ע אינו בר מילה ואין מילתו מעכבת בגירות.

ולענ"ד נראה ברור דאין שום ראיה מכרעת בשאלה זו, וגם בסברא אין בזה הכרע אך נטיית לבי דיכול הוא להתגייר ללא מילה וכדעת המנחת סולת כמבואר.

הגב על הנושא


לתחילת הדף