אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » ניזוק קל ושוב ניזוק מאחר נזק גדול יותר

ניזוק קל ושוב ניזוק מאחר נזק גדול יותר

שאלה.

לפני כחודש ניזוקתי ברכבי מאחור ע"י אדם אחד נזק קל, והוסכם בינינו שמחמת מצבו הכלכלי אני אתקן את הנזק, ובעוד כמה זמן כשירווח לו, הוא ישלם ע"כ. אלא שלאחר זמן קצר, קודם שתיקנתי את הנזק, ניזוק הרכב שוב מאדם נוסף בנזק חמור, כשע"י התיקון של השני תוקן גם הנזק של הראשון. האם מותר לי לגבות את דמי התיקון של הראשון אף שכבר תוקן ע"י השני.

תשובה.

ראשית יש להקדים כי בדיני ממונות לעולם אין לפסוק את הדין ללא שמיעת שני הצדדים, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' יז ס"ה). אולם, מאחר ובשאלה זו השאלה אינה בין שני צדדים, אלא כלפי השואל, אם מחויב להודיע למזיק על נזקו, ואם מותר לו לגבות את דמי התיקון. נראה מדברי הפוסקים שאין שום מניעה לגבות את דמי הנזק מהמזיק, וריוח הוא שניתן לו משמים.

מקורות.

הנה המחנה אפרים (נזקי ממון סי' א) כתב לדון האם חובתו של מזיק לשלם את נזקו, דמיא לחיוב גזלן להשיב את הגזילה או לא. וז"ל: מי שהזיק שום חפץ מחבירו, והיה שוה באותה שעה חמשה, ואח"כ בשעת הפרעון הוזל ואינו שוה אלא ארבעה, כמה חייב לשלומי. דאיברא לענין גזילה קי"ל דחייב לשלם חמשה כמו שהיה שוה בשעת הגזילה, ואינו יכול לפטור עצמו אפי' להחזיר כלי אחר כמות שגזל, כדמוכח בפסחים (פ' כל שעה דף לב) וכדפרש"י שם, משום דכתיב "אשר גזל", כעין שגזל. ואיכא למימר דדוקא גבי גזלן הוא דהוי הכי, משום דגלי קרא כעין שגזל, אבל בשאר מזיק אפשר דסגי כשיחזיר כלי אחר כמו שהזיק, ואע"ג דהשתא אינו שוה כ"כ כדמעיקרא. ואשכחן דנשתנה דינו של מזיק מגזלן כדרשא דהאי קרא גופא כדאיתא בירושלמי שהביאו התוס' (בפ"ק דב"ק דף יא) דדריש מהאי קרא ד"כעין שגזל" לומר דאין שמין לגזלן משום דכתיב "אשר גזל" כאשר גזל, אבל לנזקין שמין. עכ"ל. הרי שנתספק המחנ"א אי דינו של ניזק כדינו של גזלן, האם בשעת הנזק נעשה עליו "חוב", או שאין הוא צריך אלא שיהא נזקו מתוקן.

והביא דברי הרמב"ם (פ"ג מהל' שכירות ה"ג) שכתב וז"ל: הסבל ששבר חבית של יין לחנווני ונתחייב לשלם, והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה, אם החזירו ביום השוק, חייבין להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבעה, והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק. אבל אם היה לו יין מחזירין לו שלשה, החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו שלשה וכו'. ע"כ. וביאר המ"מ טעמו וז"ל: והכוונה, שהם יש להם לשלם לו חבית יין, לפיכך כל שמשלמים דמים, רואין כמה היא שוה בשעת החזרה, אם ביום השוק נותנין דמי שוויה ביום ההוא, לפי שאם ישלמו חבית יין, כיון שאין לו יין למכור הוא מוכרה ומקבל דמים כשהם מחזירין אותה בשאר ימים אם היו מחזירין יין היו נפטרין כל היום ביין כשהן מחזירין דמים מחזירין בשווי שאר הימים, זו היא סברתו ז"ל. עכ"ל. דאף שהיה שוה בשעת הנזק ד' והשתא אינה שוה אלא ג', יכול לפטור עצמו בחבית של יין או בדמי שלשה כמו שהיא שוה עכשיו, והיינו משום שאין חיובו של זה אלא להחזיר חבית יין או דמי החבית. ע"כ. ואף החולקים ע"ד התם, וס"ל דאינו נפטר במה שיתן לו עכשיו חבית ששוה ג', היינו משום דאיירי בחנוני העשוי למכור ומצי א"ל אילו לא שברת אותה, הייתי מוכרה באותו יום בד', אבל בעה"ב שאינו רוצה למכור את חפציו, דלא מצי למטען האי טענה, יראה דכל שהחזיר לו כלי אחר כמו שהזיק סגי. וכמו כן יכול ליתן דמי הכלי כמו ששוה עכשיו.

הרי דס"ל להמחנ"א דבמזיק עיקר חיובו הוא שיהיה הנזק מתוקן, וזה או ע"י שיחזיר לו כלי אחר, או דמיו. אלא דשוב כתב לתלות זאת במח' הרמב"ם והראב"ד (בפ"ה מהל' טוען ה"ב) במי שחפר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידה, והניזק טוען חפרת שתים, והוא אומר לא חפרתי אלא אחד, דהרמב"ם כתב דהרי"ז נשבע היסת. והראב"ד כתב ע"ד וז"ל: א"א, נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל אם תבעו לשלם פחתו, הרי הוא כשאר תביעת ממון, וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת. עכ"ל. ובפשטות נחלקו הרמב"ם והראב"ד האם תביעת ממון הבאה מכח קרקע, היא תביעת קרקע או תביעת ממון. והמחנ"א כתב לבאר מחלוקתם, דס"ל להרמב"ם דכיון שאין זה חייב לשלם לו דמים ואינו חייב אלא למלאות החפירות כמו שהזיק, אלא שאם רוצה משלם לו דמי מה שהפסיד, נמצא דעיקר התביעה היא קרקע. והראב"ד ס"ל דמשעה שהזיק נתחייב דמי היזקו, והלכך אם הוזל אח"כ, משלם כשעת היזקו, ולא חשיב תביעת קרקע. ע"ש.

ולכאורה נ"ד תליא בדברי המחנ"א הללו, שכן אי נימא שחובת המזיק אינה אלא שהנזק יתוקן, א"כ בכה"ג שהנזק תוקן, אף שהמזיק לא הוצרך לתקנו, אלא ע"י אחר הוא תוקן, י"ל דמשמיא רחימו עליה והוא אינו חייב בכלום. אך אי נימא דרובץ על המזיק חוב ממון, א"כ אף אם אחר תיקנו, מ"מ אכתי יש חוב ממון על המזיק. ולהנ"ל יש לתלות זאת במח' הרמב"ם והראב"ד, דלדעת הרמב"ם אינו חייב אלא לדאוג שהנזק יתוקן. ואילו לדעת הראב"ד נתחייב בדמי היזקו. ואי נימא הכי, הרי מאחר ומרן בשו"ע (חו"מ סי' צה ס"ו) פסק כהרמב"ם, וז"ל: החופר בשדה חבירו בורות, שיחין ומערות, והפסידה, והרי הוא חייב לשלם, בין שטענו שחפר והוא אומר: לא חפרתי, או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר: לא חפרתי אלא אחת, או שהיה שם עד אחד שחפר, והוא אומר: לא חפרתי כלום, פטור משבועה דאורייתא. ע"כ. ואילו הרמ"א שם הביא דעת הראב"ד בזה"ל: הגה, וי"א דוקא שתבעו למלאות החפירות, אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי זה כשאר תביעות ממון (טור בשם הראב"ד). ע"כ. א"כ להולכים בתר הוראותיו של מרן השו"ע, שוב אין המזיק הראשון צריך לשלם, אחר שכבר תוקן הנזק. אך לדעת הרמ"א לכאורה עדיין חוב רובץ על המזיק, וצריך לשלם לניזק את נזקו.

איברא, שמלבד שרבים מהאחרונים חלקו ע"ד המחנ"א בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, כיעוי' במ"מ (שם) ובש"ך (סי' צה ס"ק יח). וכן נראה שהבינו הראשונים, דעי' בחידושי הרשב"א (שבועות מב:) שכתב לבאר דעת הרמב"ם בזה"ל: כל שעיקר תביעה היא מחמת סיבת הקרקע, אף על פי שחזרה תביעתו עכשיו על המטלטלין, רואין אותה כעיקר מה שנעשית התביעה עליו דהיינו הקרקע. ע"כ. וכ"כ הר"ן והריטב"א שם. ומדבריהם מוכח שעיקר המחלוקת היא אי חשיב קרקע מחמת עיקר התביעה, או דכיון שעתה הויא תביעת ממון, לפיכך לא חשיב קרקע. אך אין המח' כמ"ש המחנ"א אי החיוב הוא חיוב ממון משעת ההיזק או חיוב שיתוקן הנזק.

הנה גם בדברי הראב"ד גופיה לא משמע כדברי המחנ"א במ"ש לבאר דעתו, דעי' להראב"ד כפי שהביאו בשיטמ"ק (ב"מ ה.) שכתב בזה"ל: ואיכא למימר דלא תבע מיניה דמי היזק החפירות אלא שיחזור וימלא אותן והוא מודה לו שימלא. ע"כ. הרי דס"ל דדוקא בכה"ג שנתרצה, ולא תבע ממנו נזקו, אלא הסכים שיחזור וימלא אותן, לפיכך חשיב תביעת קרקע. אך אם לא נתרצה, איה"נ חשיב תביעת מטלטלין, ולא משום דחשיב חוב על הניזק. וע"ע גם בדברי יחזקאל (סי' מז) מ"ש בביאור דעת הראב"ד, דמשמע דלא כהמחנ"א.

ומלבד זאת, עי' במרדכי (ב"ק סי' נה) שהביא תשו' מהר"ם באחד שעשה סעודה והזמין שם את ראובן ואת בני ביתו דהיינו נפתלי משרתו של ראובן, ונפלה מריבה ביניהם ועמדו בני ביתו של ראובן והכו בעל הסעודה, ובעל הסעודה רץ לפני השופט וקבל על ראובן ועל בני ביתו, והשופט היה חייב לראובן ו' ליטרא, ויצא ראובן בפעם ההוא מלפני השופט נקי, כי אמרו עליו שלא פשע אלא בני ביתו פשעו ועליהם נעשה ראובן ערב לתקן עוותתם, ושוב בא שמעון עם קרובו בעל הסעודה, ואמר שגם ראובן פשע, וגרמו שהעליל השופט על ראובן ונפסד החוב, וראובן טען עליהם והיה לו עדים וגם שמעון טוען שעובד כוכבים אחד העיד שגם לוי מסר את ראובן ואין עד אחר בדבר, והשיב רבינו מאיר וז"ל ערבים עלי דברי דודים, אשר בערב פסח כשהיינו טרודים לבער חמץ מכל צדדין, נפניתי מכל עסקי להשיב על שאלתכם וכו'. עכ"ל. ואחר שהאריך סיים בזה"ל: מעתה אחרי שיש עדים ששמעון מסרו תחלה, והרבית לא ישלם שמעון דמעידנא שמסר ליה קלייה וכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. עכ"ל. והיינו דלא ישלם לו אלא הקרן ולא הריבית, משום דדמי לגזלן שאינו משלם אלא כשעת הגזילה. הרי שכתב לדמות דין מזיק לגזלן דמשלם כשעת הגזילה. ואפשר שלזה נתכוין המחנ"א שסיים "עוד ראיתי בתשו' למהר"ם ז"ל שכתב דמזיק דינו כגזלן". ע"כ. וכן העיר בהג' והע' על הטור הנ"מ (חו"מ סי' שפח ס"ק רמח).

ובחסדי דוד (פ"ג דב"ק ה"ד) הביא עוד דבתוספתא שם מבואר להדיא דמשלם כשעת הנזק, ועי"ש שכתב בזה"ל: ונוראות נפלאתי מחכמת הרב, דמלבד דאשתמטתיה התוספתא הזה שלפנינו, דבהדיא קתני בכל הנזיקין שדינם לשלם כשעת הנזק לענין יוקרא וזולא. בר מן דין, דין ערוך הוא בהרא"ש ז"ל ומבואר בדברי הטור ומרן ז"ל בסי' שד"ם גבי שואל, שאם הוזלו בין שעת שבירה לשעת העמדה בדין, שמין כמו בשעת שבירה, וכ"ש הוקרה, וכדלעיל. ומלבד כל זה, הרי נתבאר בגמ' וכן בפוסקים לענין נזקי שור שאם הוזלה נבילה בין שעת הנזק לשעת העמדה בדין הוי של ניזק וצריך לשלם כשעת הנזק, ואם הוקרה, לר"מ כוליה דניזק, ואף לר' יהודה אינו אלא פלגא דמזיק מטעמא דחס רחמנא עליה, וכדאמרו. ולפי דברי הרב, מאי חסא דחס רחמנא עליה, אדרבא החמיר עליה טפי מהיכא דהזיק בגופו, דאילו הזיק בגופו והוזל משלם כדהשתא, ואולי התם כשהשביחה נבלה דנמצא כאילו הוזל ונפחת הדבר הניזק לא מצי לחשב לו הנזק כי השתא, אלא בפלגא בלבד. וגם מדין דבמתניתא דלעיל נלמדנו, דהא התם בנזקי שור אע"ג דלפי מה שהשביחה עתה הנבילה היה יכול ליפטר לגמרי דלפי מה ששוה עתה לא הפחיתו כלל, ואפ"ה דיינינן כשעת הנזק, כ"ש בנזקי גופו דחמירי. עכ"ל.

וכתב גם לדחות את דברי המחנ"א במ"ש ללמוד מדברי הרמב"ם בהל' שכירות, וז"ל: ומה שהביא הרב ראיה מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' שכירות ה"ג), פשוט דאין משם אפי' דמות ראיה, דהתם לא בהוקר והוזל איירי אלא שאם משלם לו בשאר ימים, סגי לשלם ג' כפי שוויה, אע"ג דביום השוק יכול למכרה בד', לפי שבדמים שנותן לו יכול לקנות ולמוכרה ביום שוק. עכ"ל. ותמה עוד דעם היות שהביא המחנ"א שמצא להדיא בתשו' מהר"ם דמזיק דינו כגזלן דמשלם כשעת הנזק, רצה לפלוגי עילויה בכח משמעות שהבין בפרש"י ותוס', ולאסוקי דינא הכי, דבר שאינו מכריח כלל. וע"כ סיים, ולכן נלע"ד ברור דבנדון הרב, לא מבעיא שאינו נפטר במה שיתן שיתן לו ד', הואיל ובשעת הנזק היה שוה ה', אלא אפי' ליתן לו כלי אחר כצלמו וכדמותו לא מהני, דתשלומי מעליא בעי לשלומי כשעת הנזק, וברור. עכ"ד. וכדבריו כתב ללמוד מדברי התוספתא גם בחזון יחזקאל על התוספתא (שם). וכן כתב עוד בספר ישועות מלכו (פ"א מנזקי ממון ה"א), דאחר שהביא דברי המחנ"א, כתב ע"ד וז"ל: ואני תמה שהרי תוספתא מפורשת היא בפ"ג דב"ק, הרג שורו של חבירו, הוקרה בהמתו או שהוזלה, הודלק גדישו של חבירו והוקרה התבואה או שהוזלה, בין משעמד בבי"ד בין עד שלא עמד בבי"ד, אין לו אלא כשעת נזקו. אלמא דאף במזיק אזלינן בתר שעת הנזק, כמו בגזלן בתר שעת הגזילה. ומה שהביא המחנה אפרים שם ראיה מדברי רבינו בפ"ג מהל' שכירות גבי סבל ששיבר חביות יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי היא שווה ביום השוק ד' ובשאר ימים ג', אם החזירו ביום השוק חייב להחזיר חביות יין או ד', החזיר לו בשאר ימים יחזיר לו ג', אלמא דאזלינן במזיק בתר שוויא דשעת תשלומין, לאו ראיה היא, דהתם תמיד דרכו בכך לייקר בשעת השוק ואנו יודעין שדרכו בכך, הלכך אזלינן בתר שעת התשלומין אפי' לחומרא, אבל בשאר דוכתא אזלינן בתר שעת הנזק בין לקולא ובין לחומרא כמבואר בתוספתא שהבאתי. עכ"ל. וכן סיים: ומ"מ כ"כ דבתוספתא מבואר דגם במזיק משלם כשעת ההיזק ומסתברא דאין הפרש בין נזקי גופו לנזקי בהמתו וכן משמע מסתימת הפוסקים. ע"כ.

הרי שלדעת כל הני פוסקים אזלינן בתר שעת הנזק, וחיוב ממון יש עליו, ולא רק חיוב שיתוקן הנזק, ודלא כמ"ש המחנ"א לתלות זאת במח' הרמב"ם והראב"ד.

שבתי וראיתי להרש"ש שדן בנדון דידן ממש, דעי' לו בהגהותיו לב"ק (יז: תוד"ה זרק) שכתב בזה"ל: מכאן השבתי לאשר נדרשתי מחכם א', אם שבר איש אחד כלי של חבירו ואח"כ נפלה דליקה ר"ל באותו בית אשר בו היה הכלי ונשרף כל אשר בתוכו באין מציל, אם חייב המזיק לשלם או דמצי למימר: סוף סוף אם לא שברתיה היה נשרף. ומדברי התוס' שלפנינו מוכח שחייב, מק"ו, דהא נידון דהתוס' [א"ה, דאם זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר וקדם ושברו, דחייב השני] כבר ברי היזקא שהרי האבן או החץ היה מוכנים לשברו חייב המשבר, ק"ו בנפלה דליקה אח"כ, דבשעה ששברו לא היה עדיין מוכן המזיק דחייב. ועוד ראיה מהנ"י לקמן בפ' המניח במשנת שני שוורין תמין שחבלו זב"ז, שכתב דסיפא דאבד האחד שא"י לומר בעליו שלם אתה לי כי שלי אבד כו', וכ"כ התוס' שם. ועוד יש לי ראיות בזה ואכ"מ. עכ"ל. הרי שכתב להדיא כדברינו הנ"ל שחיוב ממון יש על המזיק, ולא אכפ"ל במה שממילא היה ניזוק אח"כ. ולכן גם בנ"ד נראה דחייב המזיק הראשון בנזקו, ואף שהניזק כבר קיבל תשלומיו מהמזיק השני, אין זה אלא רווח משמיא שניתן לו. [וכמ"ש כיו"ב האחרונים לדון לענין מי שהזיק את חבירו, אלא שהניזק היה מבוטח, וע"כ טען הניזק להפטר, שהרי תשלומי ההיזק ישולמו ע"י המבטח. ומהרש"ם בתשו' (ח"ד סי' ז) כתב לדחות טענתו זו מכל וכל, בזה"ל: ומלבד כל אלה הדבר פשוט בעיני מסברא שאין להשורף שום זכות במה שעשה זה לעצמו מסחר עם הסיקיראציע, והוא ריוח של מסחר, והלא גוף הבית הוא של הבעה"ב והוא שורפו, ואיך יעלה על הדעת שהוא ירויח ע"י שזה עשה לעצמו מסחר מבחוץ וגובה דמי ההיזק גם מאחרים שיופטר השורף עי"ז, ולכן לענ"ד גם מסברא פשוט דהשורף חייב לשלם להבעה"ב אם עבור עצמו ואם עבור חבורת האסיקראציע, ואם הוא יקחהו לעצמו ולא יתן לבעלי האסיקראציע מה לו להשורף בזה וכמש"ל. ע"כ. ועי' גם באור שמח (פ"ז משכירות) שהאריך לדון בזה מצד הא דאמרינן בגמ' (ב"מ לו:) אין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו, ולדינא העלה דחייב המזיק לשלם לניזק את היזקו, ולא אכפ"ל מה שהוא נוטל מן הביטוח, ודימה זאת להא דאמרינן בגמ' (ב"ק קטז.) גבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו, דאף אם הסכים חבירו לשלם לו את חמורו, העיקר שיציל לו את חמורו שלו, ולבסוף ניצל גם חמורו שלו וגם חמורו של חבירו, דחייב חבירו לשלם לו חמורו, דמשמיא הוא דקא רחימו עליה. ומצי א"ל מה אכפת לך במה דמשמיא לא אתינא לידי פסידא, כיון דעבידנא שליחותי. וה"נ אע"ג דאנא ממצינא גוונא דלא אתינא לידי הפסד ע"פ הבטחון בחברת האחריות, אתה לא נפטרת מהאחריות שקבלת עליך. ע"ש.]

הגב על הנושא


לתחילת הדף