אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » חגים וזמנים » נכרי שאיחר להגיע לשעת המכירה

נכרי שאיחר להגיע לשעת המכירה

שאלה:

לכבוד הרב שליט"א,

רציתי להציע קמי כת"ר מעשה שהיה בעירנו שהגוי ביום המכירה התעכב הרבה מאד ואחר את השעה השישית, והיה חמץ בכמות עצומה והסתפקו מה לעשות. והגאון ר' … שליט"א התקשר ל…. שליט"א, ועד כמה שזכורני למעשה התיר את החמץ, ואינני זוכר את כל פרטי הדינים, מה כת"ר חושב למעשה בכזה מקרה.

תשובה.

בשאלתך לא ביארת מה היתה השעה שבה נערכה לבסוף המכירה, שכן עד חצות היום, יש לסמוך ע"ד הפוסקים שעדיין אפשר למכור את החמץ. ומכל מקום נראה שהחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה.

מקורות.

הנה מרן בשו"ע (או"ח סי' תמג ס"א) כתב בזה"ל: חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד, אסור בהנאה, [אפילו חמצו של א"י אסור ליהנות ממנו] (טור סי' תן וריב"ש סי' ת), ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם דהיינו מתחלת שעה חמישית, ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ורשאי למוכרו לא"י, אפילו הרבה ביחד שודאי לא יאכלנו קודם פסח; ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו, ומתחלת שעה ששית ולמעלה, אסרוהו גם בהנאה. הגה: ובשנת העיבור שהיום ארוך, אלו הארבע שעות לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ עד שליש היום (רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות ומהרי"ו), וי"א עד ב' שעות קודם חצות (תה"ד סימן קכא). עכ"ל. הרי שלדעת מרן השו"ע מתחילת שעה שישית, כבר אסור למוכרו, שכן החמץ כבר אסור בהנאה. והרמ"א הביא שי"א שזמן האיסור הוא רק אחרי שליש היום, וי"א עד ב' שעות קודם חצות.

ובמשנ"ב (סי' תמג ס"ק ט) כתב לבאר דעת הי"א שהביא הרמ"א דמותר לאכול עד ב' שעות קודם חצות, דהיינו עד סוף שעה עשירית מחצות הלילה [שכן במעת לעת יש כ"ד שעות], ולדעה זו מותר לאכול עד שעה זו, וכן לענין מכירת החמץ מותר לדעה זו עד סוף שעה אחת עשרה.

אך עי' במג"א (ס"ק ג) שכתב וז"ל: וכתב הב"ח ונקטינן לחומרא כסברא קמייתא וחושבין מעלות השחר עד צ"ה כ"מ בתו'. עכ"ל. והלבוש ול"ח (סי' רלג) כתבו לחשוב מהנץ החמה עד סוף השקיעה, ע"ש, ואין ביניהם אלא דבר מועט. ונ"ל דאם שכח ולא מכר חמצו יש לסמוך אדעת י"א. ואם היא יותר משעה עד חצות מותר למכרו. עכ"ל. הרי שנקט ג"כ להקל במכירת החמץ כדעת הי"א שהביא הרמ"א דהאיסור מתחיל רק אחרי שליש היום. וכ"כ במשנ"ב (שם), דאף שלדינא כתבו הפוסקים שהעיקר כדעה ראשונה, ואין לאכול כי אם עד שליש היום, וכן לענין מכירת חמץ שזמנו שעה א' יותר, חשבינן שעות זמניות. מ"מ בדיעבד אם לא מכר עדיין וההפסד מרובה, יש לסמוך אדעה אחרונה ויש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות. עכ"ל. ועי' במ"ש בשו"ת ברית אברהם (או"ח סי' כד והלאה) לדון להקל עפ"ד.

אמנם לאחר חצות, כתבו הפוסקים דלא מהני מכירה בשעות אלו ע"י קנין כסף וכיו"ב [ודוקא אם הובא לרשות הגוי בפועל כגון ע"י משיכה או חצר י"א דמהני, כמשי"ת בסמוך], וכ"כ הצל"ח (פסחים ו:) וז"ל: ועוד נ"ל נפקא מינה לדינא, אם שכח למכור חמצו קודם שש ועבר ומכרו לנכרי אחר חצות, והא ודאי שאם מכרו בכסף אפילו לדעת הפוסקים דנכרי קונה בכסף כאן לא מהני, שהרי כבר החמץ אינו ברשותו ומה מועיל מכירתו, והרי זה דומה למוכר דבר שאינו שלו, ולא קנאו הנכרי ונשאר לענין בל יראה עדיין ברשותו. עכ"ל. וכ"כ גם בספרו נוב"י (תנינא סי' סג). וכ"כ גם בשו"ת בית שלמה (או"ח ח"ב סי' סט) דבקנין כסף או בקנין סיטומתא או בק"ס, ודאי דא"י למוכרו. עי"ש. ועי' בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סימן רסה) שכתב ג"כ בזה"ל: כי הנה המכירה אחר כמה שעות אחר חצות אינו כלוםכי אינו ברשותו, כיון דעכ"פ עובר בעשה דתשביתו. וההפקר הוא נכון כמ"ש בפמ"ג אך זה להעמידו בחוץ ממש שיזכה בו נכרי באמת, אז נהי דהפקר אינו מועיל כיון דאינו ברשותו, מיהו כיון דזכה בו הנכרי קודם יום טוב דלא הוי עדיין לאו דב"י לכמה פוסקים הי' מועיל להתירו אח"כ, אבל בזה דהיי"ש לא הי' בביתו ולא הי' יכול להוציאו בחוץ ממש שיזכה בו נכרי ודבורו היה כלא היה והנכרי האדון לא זכה בו, חדא דיש דעות דאין חצר לנכרי, ואף אם יש חצר עכ"פ בזה לא הוי עבידי דאתי ולא זכה לו שלא מדעתו וכו' היה נראה דודאי אסור בהנאה. ע"ש.

ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' מ) כתב לתלות זאת במ"ש בשיורי כנה"ג (סי' תלא ס"ב) במי ששכח לבטל עד אחר חמש, דדעת הרבה חכמים שאין מועיל הביטול כלל להפקיע את האיסור. אך מאידך הדבר שמואל כתב, דכיון שמה"ת עדיין מותר, מועיל הביטול, ולשיטה זו ה"ה דמהני המכירה. ועי"ש מ"ש ליישב קושית הכנה"ג. אך בתשובה אחרת (מהדורא תליתאה ח"א סי' קא) כתב השו"מ עוד, דאם היה הקנין בכסף לחוד, ודאי לא מועיל, דמכירה לא מהני לאחר חצות, שכבר נאסר. אמנם אם היה אג"ק, אף שלדעת הנוב"י (תנינא או"ח סי' סג) לא מהני, ובעי שיעמוד בצד חצירו או מתורת יד, אך דעת הקצה"ח (סי' ערה) שגם בהפקר מועיל אגב, רק בעי' שיהיו צבורין בתוכה. ואף שהנתה"מ והנוב"י הנ"ל חולקין עליו, הנה לכאו' ר"ל דכל הטעם שאין מועיל אגב, כיון דאין כאן דע"א מקנה, ולכאו' תלוי במחלוקת הנמו"י עם תוס', הובא במשנ"ל (פכ"ט ממכירה הי"א), דדעת הנמו"י דהפקר חשיב דע"א מקנה. ואף דהכא י"ל דלא חשיב הפקר כיון דהוי מופקר מכבר, מ"מ יש לצרף דעת בעה"מ שמתיר חמץ בהנאה עד הלילה, ולדידיה מכירה שמכר אחר שש מכירה גמורה הוא, ויש לסמוך עליו בשעת הדחק אפילו בלא ביטול. ואף דהב"י (או"ח סי' תמג) כתב שאין לסמוך על בעה"מ, באמת בשעה"ד יכול לסמוך ע"ז. ע"ש. והביא דבריו להלכה בספר חמדת משה (פרלמוטר, הג' ובי' על המקו"ח דף קכא ע"ג בראש העמוד). [וע"ע לשו"מ (מהד' תליתאה ח"ב סי' קמח) שכתב בפשיטות דבאופן שהגוי משכו לרשותו, פשיטא דמותר לאחר הפסח, שהרי הגוי קנהו במשיכה, ע"ש.]

אלא דאף שנתבאר דלא מהני מכירה אחר זמן האיסור, מ"מ עי' בפרי מגדים שם (א"א סי' תמג) שכתב לחדש דלענין בל יראה, מהני מכירת החמץ אף אחר זמן האיסור לכו"ע, דהמוכר חמצו לאחר זמן האיסור, אף דהוי כבר איסורי הנאה, מ"מ מציל עצמו בכך מאיסור דבל יראה. וז"ל: והוי יודע דמשמע דאם עבר ומכר חמץ בפסח לעכו"ם, ממכירה ואילך אין עובר בל יראה, דקנה הנכרי. אף על פי שאיסורי הנאה, מכל מקום כשיש ידים זוכים קונה ומקנה, שפיר הוה מכירה. ועיין חו"מ (סימן רז וסימן רח), כדמוכח מיין נסך במשך תחלה. ובחידושי הריטב"א (סוכה לה. ד"ה ושל) לכם בלולב דאיסורי הנאה, מכל מקום לכם קרינן ביה, יע"ש. ודווקא ביטול והוצאה מרשותו לאחר איסורו לא מהני מן התורה, הא כשיש ידים זוכות שפיר מכאן ואילך לא עבר בל יראה, ואין צריך לילך לעכו"ם וליקח ולבערו. ע"כ. ולפי"ז כתב השאגת אריה (סי' עט) ובשו"ת יריעות שלמה (אולמן, ח"א סי' ד), דכיון שמה שקנסו חז"ל, הוא רק אם כבר עבר על בל יראה, א"כ לאחר שש שעדיין אינו עובר בבל יראה, אלא רק באיסור עשה דתשביתו, לא קנסוהו חז"ל. וכיו"ב כתב בשו"ת טור האבן (סו"ס ז) דכל שעבר ומכר את החמץ אחר שעה שישית, ולאחר הפסח מכר את חמצו, הדמים מותרים. וז"ל: ובר מן דין, בנ"ד דעבר ומכר אחר שש, ובעבר ומכר, הדמים מותרים אף להמוכר, כמבואר בסי' תמג ובאחרונים, וכ"כ בתשו' פני יהושע ז"ל (סי' יב) שציוה להפקיר החמץ אחר שש להתירו אחר הפסח, והגאון מ' זלמן אב"ד דק"ק אוסטראה התיר בעבר ומכר אחר הפסח, מכ"ש בעבר ומכר אחר שש ולא שייך קנסא קניס הואיל ולא עבר על בל יראה, וכן מבואר בדברי הגאון מהרי"א לנדא (או"ח סי' כ) דאחר שש לא שייך קנס בפרט בנ"ד שביטל חמצו. ע"כ. וכיו"ב הביא בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קנ) משו"ת זכרון כהונה להגה"ק מו"ה אייזק אבד"ק קארץ שהאריך בנידון כזה והעיד ששמע ממרן הגה"ק ר' בער ממעזריטש ששמע מהגאון מוהר"ב אבד"ק גלוגא להקל בזה ושכ"ה גם בתשו' יד אליהו, והאריך שם בדין מכר בכסף לבד, דאין להתיר תוך הפסח, אבל אחר הפסח יש להקל.

ואמנם עי' בחק יעקב שכתב להוכיח מרש"י (ב"ק כט: ד"ה משש) להיפך מדברי הפמ"ג, שכן כתב רש"י שם דחמץ למעלה משש אינו ברשותו משום דאסור בהנאה. והא קי"ל (חו"מ סי' ריא) דאין אדם יכול למכור דבר שאינו ברשותו והמכר בטל, וא"כ ה"ה דלא מהני מכירה של דבר האסור בהנאה. אך עי' בשו"ת בית ישראל כהנא (סי' ז) שכתב דצ"ל דס"ל להפמ"ג דמה דלא מהני מכר בדבר שאינו ברשותו, היינו רק כשהדבר הנקנה ברשות אחרים, אבל כל  שעדיין הוא ברשות בעלים, אלא דמקרי אינו ברשותו משום איסור הנאה, בכה"ג שפיר מהני המכר ויכול להקנותו ולקנות. וכ"מ מדברי התוס' בכתובות (לג ד"ה גנב שור). אלא דמאידך מדברי התוס' בסנהדרין (דף פ) ובזבחים (דף עא) מבואר דל"מ קנין על איסוה"נ. וכ"פ הרמ"א (או"ח סי' תרמט) דהמודר הנאה מלולבו של חבירו או משל עצמו, אינו יוצא בו ביום הראשון, דלא הוי "לכם", וע"כ הי"ט משום דאיסוה"נ אין לו בעלים ולא הוי "לכם" כלל.

כשיש להסתפק אם הגיע כבר זמן האיסור

ובאופן שיש להסתפק אם מכר אחר שהגיע כבר זמן האיסור, עי' בשו"ת חמדת שלמה (סי' ד) שכתב דיש צירוף נוסף להקל בזה, וז"ל: הנה יש כאן ספק לענ"ד, כיון דהיה אז ספק דרבנן והיה אז מותר ליהנות ממנו, דספיקא דרבנן לקולא לדידן דקי"ל חמץ לפני זמנו בטל בס' לא הוי דבר שיש לו מתירין, וכיון שהיה מותר ליהנות ממנו, הוי אז ברשותו, והוי מכירתו מכירה וקנאו הנכרי, וממילא מותר אחר הפסח, אף שאח"כ נתברר שהיה כבר לאחר זמן איסורו, מ"מ י"ל דהא דלא הוי ברשותו בשעות דרבנן, ואין חוששין לקקדושין, היינו בודאי שעות דרבנן, אבל בספק, כיון דהיה אז מותר ולא היה עושה איסור במה שנהנה ממנו, ממילא הוי ברשותו ומכירתו מכירה, דחכמים לא אסרו רק הודאי ולא הספק. ולא אמרינן בזה אגלאי מילתא למפרע דלא היה ברשותו, כיון דחכמים לא אסרו הספק. עכ"ל.

כשהמוכרים מינו שליח למכור והוא מכר רק לאחר חצות

ובשאלה זו נראה עוד, דמאחר והמוכרים עשו את המוטל עליהם ומינו את הרב כמורשה למכור עבורם, אף שבפועל לא נמכר בזמן, מה הו"ל למעבד, ובכה"ג נראה מדברי הפוסקים שאין החמץ נאסר, דלא קנסו חז"ל, וכמ"ש בשו"ת לחם שערים (בורנשטיין, סי' יט) באופן שבעל החמץ עשה את המוטל עליו ומינה שליח למכור עבורו את חמצו, אך השליח שכח ולא מכרו, שיש לצדד ולהתיר חמץ זה לאחר הפסח גם באכילה מכמה טעמים, חדא, דבעלי החמץ הוו כאנוסים, דלא היה להם להעלות על הדעת כלל שהשליח לא מכר החמץ בזמנו, דהא חזקה שליח עושה שליחותו. ועוד, דהשליח הזה היה צורבא מרבנן, והיכא דהשליח הוא חבר, משמע שם באותה סוגיא דבזה כו"ע מודו דחזקה שליח עושה שליחותו אף בדאורייתא, וכו'. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מהר"ץ חיות (ח"ב סי' סב), דאפי' נימא דשכחה הוי קרוב למזיד, בכל זאת בנ"ד השליח שכח ולא בעל החמץ, והוא סמך דהשליח עושה שליחותו, וערמה לא שייך ג"כ בנ"ד, ע"כ. וכ"כ בשו"ת מחנה חיים (ח"ג סי' לו) משם אביו. וכיו"ב כתב בשו"ת יסודי ישורון (ח"ו עמ' קכו). וכן דעת הגר"ש וואזנר, כמו שהובא משמו בקובץ מבית לוי (על פסח), וז"ל: שמעתי ממרן שליט"א, שאם לא נמכר החמץ באונס גמור, וכגון שעשה את הרב לשליח ונתעלף הרב ואושפז בביה"ח, או שכח למכור, או שנמצא הקונה יהודי, כיון דרצה למכור והוה אונס, לא נאסר החמץ. ואף דבשו"ע (או"ח סי' תמח ס"ג) איתא דאם נשאר החמץ באונס, נאסר, כבר כתבו הפוסקים דבאונס גמור דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה, מותר (עי' מ"ב ס"ק ח). ובתנאי שגם ביטל חמצו. עכ"ל. אמנם בשו"ת משיב הלכה דברי חפץ (לוריא, סי' כ) נשאל במי שעשה שליח למכור חמצו י"ש, והשליח שכח, ונודע לאחר הפסח. והביא דמדברי הח"י בה"פ ס"י יראה דדעתו להתיר בהנאה כה"ג, ואף בקנס אין ראוי לקנסו. אבל יש מהאחרונים שהשיגו עליו ומחמירים בזה, ויש להחמיר כדבריהם. ולהחליף חליפי איסורין יהיה, ובדמים יש דעות אי תפס דמיו. ובעד קנס סגי מה שמפסיד קצת מדמיו. ע"כ. והנה לא פירט בדבריו מי הם המחמירים ואוסרים, ובטעמם. ומ"מ כתב להקל באופן שמכר את החמץ בעד חליפיו. ומאחר ולא ראינו מי שכותב להדיא להחמיר בזה, יש לסמוך על הני פוסקים הנ"ל ולהקל.

ובסיומא דהא מילתא יש לציין מ"ש הרה"ג שמ"ע שליט"א בקובץ "ויוסף הוא המשביר" על מו"ז מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, וז"ל: עוד היה מעשה בערב פסח, לפני כארבע שנים שקבע לנו מרן שעה למכירת החמץ, ובאנו הג"ר בנימין לוי שליט"א אב"ד מקודש בעה"ק ירושלים ת"ו, ואני הכותב, והיינו ממתינים לעט"ר מרן עליו השלום, כגיזרת ספיר ויהלום, שיבא למקומו לשלום, והיה לחץ מפני השעה והזמנים, והג"ר בנימין חשש לאחר הקנינים, והיה שואל מתי נבצע הענינים, ועדיין לא בא רב הרבנים, ונומיתי לו שאל לו לחשוש בעניניו, כי מעולם לא ראיתי למרן ע"ה שיסיח דעתו ממה שלפניו, והוא בקיא ויודע שעותיו, ושולט היטב בעיתותיו, ואחר שמרן הופיע, ואור תורתו עלינו הזריח, לא מיהר בענין המכירה, אלא פתח ואמר בדברי תורה, והרב בנימין לוי נר"ו היה לחוץ, ולא יכול לשקוט והדבר נחוץ, וכששאל מרן ע"ה במה דברים אמורים, ביארתי לפניו ענין האיחורים, ואמר שיש זמן עדיין, ומהריב"ל אמר שהשעה חולפת ותהי לאין, אז נשא מרן ע"ה דברו במה שכתבו הפוסקים על זמן תחלת היום והעמיד מערכה מול מערכה, אחת קצרה ואחת ארוכה, והיה מונה וסופר, ומבהיר ומבאר ודבריהם סובר, ושפתותיו מור עובר, כבית מדרשם של שם ועבר, ואנו עמדנו משתוממים ותמהים, כי ראינו לפנינו את מלאך האלה-ים, והודינו לה' על הזכיה, שנפלה בחלקנו בסייעתא דשמיא, לשמוע שיעור כזה נפלא, בבהירות ובאוירא דפלפולא, שלא שיעור מוכן היה רק נזדמנה השאלה, וממנה עלה עלה, תורה מפוארה ומעולה, וכאלה הזדמנויות, זימן ה' בלא הזמנה ופניות, בעתות טובות מצויות, וראינו מראוית גלויות, אשר מעומק חכמתו דלויות. עכ"ל.

הגב על הנושא


לתחילת הדף