אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » סיפור יציאת מצרים

סיפור יציאת מצרים

א

בגדרי הזכירה והסיפור

כתב הרמב"ם (פרק ז' מהלכות חמץ ומצה הלכה א') "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' כמו שנאמר 'זכור את יום השבת', ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה' בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" עכ"ל.

ומבואר מדבריו דמקור מצוה זו הוא מקרא ד"זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". וצ"ע דהלא גדר המצוה הוא סיפור יציאת מצרים כמו שכתב בתחילת דבריו "מצות עשה לספר בנסים ונפלאות", ולא רק זכירה בלבד ועוד דהלא מצות זכירה יש בכל לילה וכמבואר בברכות (י"ב ע"ב) דילפינן מלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וע"כ פשוט דמצוה זו של ליל א' דפסח מהותה סיפור ולא זכירה בלבד וא"כ איך למדין מצות סיפור מקרא דזכור את היום הזה, (ודוחק לומר אם אינו ענין לזכירה תנהו ענין לסיפור).

ועוד צריך ביאור בדברי הרמב"ם במה שדימה מצות סיפור יצי"מ למצות קידוש היום בשבת, ולאיזה ענין כתב דמצות התורה "זכור את היום הזה" כמו שנאמר "זכור את יום השבת". והרמב"ם כתב כן גם בספר המצוות מ"ע קנ"ז, עי"ש.

ובאור שמח שם כתב בכונתו דכמו דצריך לקדש את היום בשבת על הכוס כמו כן צריך לומר הגדה על הכוס, אך לענ"ד זה פירוש רחוק דהלא בהלכה זו לא עסקינן בדין הגדה על הכוס ולא בדין ד' כוסות, ואף דהדין הוא דהגדה נאמרת על הכוס דכל אחד מד' כוסות כוס של ברכה הוא וכוס שני כוס של הגדה הוא כמו שכתב הר"ן בריש ערבי פסחים, והתוס' בסוכה ל"ח ע"א ד"ה מי שהיה כתבו דלא תיקנו ד' כוסות אלא בשביל הלל והגדה, מ"מ אין נראה דזה כונת הרמב"ם בהלכה זו דלא היה לו לסתום דבריו ולכתבן בדרך רמז, ועוד דבהלכה זו מבאר הרמב"ם דין התורה של סיפור יצי"מ ולא את תקנות חז"ל באופן קיום המצוה, ואם כן עדיין צריך ביאור בכונת הרמב"ם.

והנה ראיתי במנחת חינוך במצוה כ"א שנתקשה דמאי שנא מצוה זו של סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן ממצות זכירת יצי"מ בכל יום ולילה, (ראה ברכות י"ב ע"ב ואף דלכאורה חכמים פליגי, מ"מ רוב הפוסקים והרמב"ם בכללם בפ"א ה"ג מהל' ק"ש פסקו כבן זומא, וזכירת יציאת מצרים ביום ובלילה מדאורייתא היא וא"כ מה נתוסף בליל ט"ו). וכתב דמצות הסיפור בליל פסח הוא לספר לאחרים כפשטיה דקרא דוהגדת לבנך ומצות הזכירה של כל השנה היא בינו לבין עצמו, אבל אם אין עמו אחר, המצוה להזכיר לעצמו שוה לשאר הלילות. והקשה דכיון דעיקר המצוה המחודשת לספר לאחר, א"כ למה הביא הרמב"ם פסוק זה ד"זכור", תיפוק ליה דחייב כמו בכל הלילות מקרא "למען תזכור", כמו שמבואר בברכות והביאו הרמב"ם בהל' ק"ש, וע"כ תרי מילי נינהו דבליל א' דפסח ילפינן מ"זכור את היום הזה" ובכל לילה ילפינן "מלמען תזכור", וכתב דנפ"מ לענין נשבע על המצוה לפי"ד הר"ן בנדרים ח' ע"א דמה שאינו מפורש בקרא אלא ילפינן מדרשא השבועה חלה עליו. ולענ"ד דוחק גדול הוא לומר דאין נפ"מ בין מצות ליל הפסח למצות זכירת יציאת מצרים של כל לילה אלא לענין אם שבועה חלה על מצוה זו.

ב

ונראה בזה דשאני גדר הסיפור מגדר הזכירה לא רק כשהוא מספר לאחרים ומקיים מצות והגדת כפשטותה אלא אפילו כשהוא שואל את עצמו ואינו מספר לאחרים, דמצות הלילה הזה דליל ט"ו בניסן סיפור הוא ומובדל הוא מגדר הזכירה בכמה דברים.

א: במצות הזכירה די במה שהוא מזכיר יציאת מצרים הזכרה כלדהו וכיון שאמר זכר ליציאת מצרים כמו שזוכרים בקידוש היום קיים מצות הזכירה, אבל במצות הסיפור על האדם לספר פרטים על האופן שבו יצאנו ממצרים, דזה דרך סיפור שהוא סיפור הדברים מהמאורע שהוא מספר עליו, ובהזכרה בעלמא אינו יוצא יד"ח בליל א' דפסח עד שיפרט פרטים מסויימים מיציאת מצרים וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ז הלכה א' דמצוה לספר בנסים ונפלאות שנעשו עם אבותינו, וכ"כ בפנים יפות פרשת בא וז"ל "א"כ מה ענין מצות סיפור יצי"מ בלילה זו מכל הלילות, ע"כ שכוונת מצוה זו להרבות בסיפור", וכ"כ בחיי אדם כלל ק"ל סעיף י"א וז"ל "והיא מצוה נוספת על כל שאר לילות, שהרי בכל לילה חייב להזכיר יציאת מצרים, אבל בלילה זה חייב לספר המעשה", ועיין מש"כ בזה לקמן סימן ה'.

והנה כתב המג"א בסימן ס"ז ס"ק א' דמקיים זכירת יציאת מצרים בשירת הים, והחת"ס חלק עליו וכתב דצריך להזכיר יצי"מ ולא קריעת ים סוף וכך הסכים הגרעק"א שם.

ונראה דבליל ט"ו ודאי דצריך לספר דווקא ביצי"מ ולא בקריעת ים סוף, ואכן בנוסח ההגדה להרמב"ם השמיט את הניסים שנעשו על הים, ונראה דמ"מ הוי בכלל כל המרבה לספר ה"ז משובח, ודו"ק.

ב: נראה לכאורה דבמצות סיפור יצי"מ בליל א' של פסח יש תנאי שצריך לספר בנסים ונפלאות ואם יספר רק שהקב"ה הוציאנו ממצרים וישתמע מסיפורו כאילו בדרך הטבע יצאנו ממצרים לא יצא יד"ח, ויסוד זה יש ללמוד מדברי הרמב"ם בפ"ז שם "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים" וכו', הרי שתנאי בסיפור זה הוא לספר בנסים ונפלאות, וביאור הדבר נראה דכיון דיציאת מצרים הוא יסוד איתן באמונת ישראל וכמו שכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא דמן הנסים הגדולים והמפורסמים יש ללמוד על הנסים הנסתרים שגם הם נסים, וראה בלשון החינוך מצוה כ"א (ועיין מה שהארכנו בזה במאמר דרך אמונה בפתיחה לספר) משום כך מצווים אנו להדגיש בסיפור יציאת מצרים שהיה בדרך נס ופלא, אבל במצות זכירת יציאת מצרים יוצא יד"ח ע"י זכירה בעלמא של יציאת מצרים ואין צריך לספר בנסים ונפלאות.

ג: ונראה עוד במה דשאני מצוה זו בליל א' דפסח ממצות הזכירה של כל לילה ולילה, דבכל הלילות אינו מצווה אלא לזכור ולהזכיר יציאת מצרים אבל בלילה הזה צריך לספר שביום הזה יצאנו ממצרים ומצות הסיפור קשורה ליום הזה שבו יצאנו ממצרים, וחילוק זה שבין מצות כל לילה למצות סיפור בליל א' דפסח מפורש בקרא, דבכל יום ולילה למדין מקרא ד"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" שמצוה להזכיר יום צאתנו ממצרים, אבל בליל א' דפסח המצוה היא "זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים" דהיינו שמצוה לזכור את היום הזה. ונראה לכאורה שזה פשטות כונת הרמב"ם במה שדימה את מצות "זכור את היום הזה" למצות "זכור את יום השבת לקדשו" ונתקשו בהבנת דבריו דמה ענין זה לזה (והלא יש עוד זכירות בתורה כמעשה עמלק ומעשי מרים וכו'), ונראה כונתו כנ"ל דכמו דמצות קידוש היום בדברים הוא להזכיר שיום זה שבת הוא ובו שבת הקב"ה ממלאכתו כן מצוה הוא להזכיר שיום זה ט"ו בניסן הוא יום צאתנו מארץ מצרים. וכך משמע במדרש רבה סוף פ' בא "אמר הקב"ה למשה וכו' כך היו זוכרים את הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו יום שיצאתם משם שנאמר "זכור את היום הזה", ועיין בלשון הרמב"ם שם בפ"ז ה"ב "לפי דעתו של בן אביו מלמדו… אם היה בן קטן או טיפש אומר לו אביו עבדים היינו וכו' ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה". וע"ע בלשונו שם ה"ו "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים", ואפשר דאין כונתו אלא למצות ליל א' דפסח, אמנם צ"ע למה לא הזכיר תנאי זה בנוסח ההגדה, ובאמת בנוסח ההגדה שבידינו לא מודגש כלל שבלילה הזה יצאנו ממצרים, וצ"ע.

ושוב נתיישבתי דבאמת פשוט שאכן זה חלק מרכזי בהגדה, שהרי הבן שואל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" ואנו משיבים עבדים היינו… ויוציאנו ה' אלקינו ופשוט דהיינו בלילה הזה ולכן נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ופשוט הוא באמיתת הפשט. וניחא נמי לפי"ז דרק לבן קטן או טיפש עונים בנוסח זה "בלילה הזה פדה אותנו" דהוא אינו יודע לשאול אבל בן חכם השואל מה נשתנה לו עונה עבדים היינו דבתשובה זו מתייחסים ללילה זה, (וע"ע ברמב"ם פ"ח שם הלכה ב' דהאב חוזר על ד' השאלות דמה נשתנה לפני שהוא אומר עבדים היינו), ודו"ק.

וראיתי שוב בספר זכרון "אש תמיד" שהביא בשם הגר"ח מבריסק שיסוד זה מפורש ברמב"ם פ"ז ה"א מחמץ ומצה "מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", הרי דצריך לספר שהנסים נעשו בליל ט"ו בניסן, אך לא אאמין שהדברים יצאו מפיו של הגר"ח דהדברים טעות הם, דכל כונת הרמב"ם שמצוה זו נוהגת בליל ט"ו בניסן, ולא שהנסים נעשו בלילה זה, וז"פ.

אמנם לכאורה יש להקשות מפסחים קט"ו ע"ב "אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזא דקא מדלי תכא מקמיה, א"ל עדיין לא קא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מיקמן, א"ל רבה פטרתן מלומר מה נשתנה", וכעי"ז שם קט"ז ע"א "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה, אמר ליה בעי לאודויי ולשבוחי א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו" והלא לא שאלו מה נשתנה הלילה הזה, ונראה לפי"ד התוס' שם קט"ו ע"ב דאין כונת הגמ' דבשאלה זו כבר נפטר מלומר מה נשתנה אלא שע"י שאלה זו יבא לשאול גם שאלות אחרות, עי"ש. ועיין רשב"ם שם קט"ז ע"א "לאחר שאילת הבן" ובהגהות מהר"ב רנשבורג שם, וא"כ כונתם שישאל שאלות המתייחסות לשינוי בלילה הזה, ואפשר עוד דאף אם אינו מזכיר בפירוש הלילה הזה, דכיון דהענין מוכיח שכל התעוררות השאלה מתוך שינוי בלילה הזה הו"ל כאילו מתייחסים להדיא ללילה הזה, ודו"ק.

ד: בזכירה אין צריך אלא להוציא בשפתיו ולמ"ד הרהור כדיבור מהני אף בהרהור ככל מצוות שבדיבור שיוצא בהם, אבל בסיפור יצי"מ לכו"ע לא מהני הרהור דבהרהור אין כאן סיפור כיון דאין הרהור לבו נשמע לאחרים וכבר תמה הגאון ר' שלמה קלוגר על מה שכתב הפמ"ג בסימן תע"ד במשבצות זהב סוף ס"ק א' וכן בפתיחה כוללת הל' קריאת שמע אות ד' דיוצא ידי חובתו בסיפור יצי"מ בהרהור למ"ד הרהור כדיבור דמיא, דאיך יקיים מצות סיפור יצי"מ בהרהור הלב דהרי כתיב והגדת לבנך הרי דבעינן הגדה הראויה להשמע לאחרים ובהרהור אינו נשמע לאחרים כלל. עיין בהגהות הגרש"ק על השו"ע שם ובשו"ת האלף לך שלמה בהשמטות לאו"ח סימן מ'. ונראה לפי זה דאף דקי"ל בשו"ע או"ח סימן ס"ב סעיף א' דאין צריך להשמיע לאזניו ויוצא ידי חובתו מכיון שהוציא בשפתיו וכשיטת ר' יהודה בברכות דף ט"ו ע"א, מ"מ במצות סיפור יצי"מ צריך להשמיע לאזניו דאין כאן סיפור אלא בראוי עכ"פ להשמע לאחרים ואם אינו משמיע לאזניו ואין דבריו נשמעים נהי דיש כאן דיבור ומקיים מצות ודברת בם סיפור אין כאן ואינו יוצא יד"ח המצוה בליל א' של חג הפסח.

וכיוצא בזה מצינו בבית יוסף בהלכות מגילה סימן תרפ"ט שחידש דאף דבכל מקום אין צריך להשמיע לאזניו שאני מקרא מגילה שבו צריך להשמיע לאזניו משום פרסומי ניסא, והבית יוסף כתב ליישב בזה את פסקי הרמב"ם דמחד פסק בקריאת שמע דאין צריך להשמיע לאזניו ומאידך פסק במקרא מגילה דחרש המדבר ואינו שומע לא הוי בר חיובא ואינו מוציא אחרים ידי חובתן עי"ש, ונראה לכאורה דק"ו הדברים דבמצות סיפור יצי"מ אינו יוצא אלא א"כ השמיע לאזניו. ומ"מ נראה דבכל לילה דסגי בהוציא בשפתיו ובליל ט"ו בעינן סיפור, וסיפור ליכא כל שאינו משמיע לאזניו.

אמנם לא ראיתי בפוסקים שעמדו על זה וצריך עיון לדינא כי באמת דין זה שכיח ויש בו נפ"מ להלכה דמנהגנו שכל בני הבית אומרים את ההגדה לעצמם ואינם מכוונים לצאת ידי חובתן בשמיעה מפי האב העורך את הסדר ומצוי הוא שהנשים אומרות את ההגדה בלחש וא"א לשמוע מפיהן, ולפי הדברים הנ"ל לכאורה לא יצאו ידי חובתן וצ"ע בזה.

(אמנם יש מן הפוסקים שכתבו שבני הבית אינם אומרים את ההגדה אלא יוצאים בשמיעה מבעל הבית והשומע כעונה, מטעם ברוב עם הדרת מלך, עיין שו"ע הרב סימן תע"ב סעיף כ"ב וסימן תע"ג סעיף כ"ד. ובמעשה רב מובא שכן נהג הגר"א ובמנ"ח מצוה כ"א ס"ק א' אות ד' הוכיח מהגמ' דפסחים קט"ז ע"ב דיכול אדם להוציא את חבירו במצות סיפור יציאת מצרים כמו בכל המצות דתלויים בדיבור וראה בשו"ת חת"ס או"ח סי' ט"ו. ובלקט יושר עמוד 84 כתב בזה"ל "אחד מן המסובים אומר בקול רם מה נשתנה ואחרים אומרים בלחש עמו, והגאון (בעל תרומות הדשן) מתחיל בקול רם עבדים היינו לפרעה, ואחרים אומרים בלחש עמו ומעשה ברבי אליעזר אומרים כולם בקול נעים. כשהגיע לברוך שומר הבטחתו הפסיק מעט כדי שיאמרו כולם ברוך", אמנם אף שנהגו שכולם אומרים בלחש אפשר דמ"מ השמיעו לאזניהם אלא שבעל תרוה"ד לבדו אמר בקול רם, ובערוך השלחן סימן תע"ג סעיף כ' כתב דעכשיו שנתרבו הדפוסים ונדפסה ההגדה בלשון לע"ז, כל הנשים והתינוקות שלנו קוראים בעצמם).

ובספר עמק ברכה בעניני הגדה כתב בשם הגרי"ז מבריסק שאמר שאביו הגר"ח זצ"ל היה מונה ג' הבדלים בין מצות זכירת יציאת מצרים של כל השנה למצות סיפור בליל פסח, א: דבזכירה של כל השנה אין צריך אלא להזכיר יציאת מצרים, אבל סיפור דליל ט"ו בניסן הוא לספר דרך שאלה ותשובה, ב: דבזכירה אין צריך להזכיר אלא יציאת מצרים לבדה, אך בסיפור בליל פסח צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. ג: בליל פסח צריך לספר טעמי המצוות של אותו הלילה כדברי רבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח, מצה ומרור, משא"כ מצות זכירה של כל השנה ועי"ש מה שדייק מלשון הרמב"ם.

אך נראה לכאורה דלא עלה על דעת הגר"ח להסביר בכך במה שאני מצות הסיפור דליל ט"ו בניסן ממצות הזכירה של כל יום ויום, אלא להגדיר מה הן יסודות מצות ההגדה ומאפיניה למעשה, דבאמת שלשת ההלכות הללו אינם אלא מדרבנן ולא מה"ת, דמה"ת אין לנו אלא מצוה לספר בנסים שעשה הקב"ה עם אבותינו כנ"ל מלשון הרמב"ם וכל אחד מספר לפי צחות לשונו כמ"ש הרמב"ם בסהמ"צ שם וכל ההלכות הנ"ל הנוגעות לאופן הסיפור אינם אלא מדרבנן.

אמנם לאו מילתא דפשיטותא היא ומדברי הרמב"ם בפ"ז ה"ה מחמץ ומצה משמע דמה"ת צריך לומר פסח מצה ומרור על שום מה נאכלין וילפינן לה מ"ואמרתם זבח פסח" וכך משמע מדברי התוס' בפסחים קט"ז ע"א ובשבלי הלקט כתב דילפינן מ"בעבור זה", ומ"מ משמע מדבריהם דהוי מה"ת ולא כדברי הר"ן שם שכתב דכל כונת ר"ג שאינו יוצא במצוה מן המובחר עי"ש, אך מ"מ מלשון הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קנ"ז משמע דמה"ת אין מטבע מסויים במצות הסיפור אלא "כל אחד לפי צחות לשונו", ומשו"כ נראה יותר כמו שכתבתי.

(ובהגדה של פסח לאברבנאל (זבח פסח) שער י"ד כתב "שלא לבד נתחייב לקרות פרשת ציצית בקריאת שמע של אותו הלילה כשאר הלילות, כי אם שנזכיר בו פסח מצה ומרור וטעמיהם").

ג

הנה חידש הגרי"ז דאף הלומד הלכות הפסח מקיים בזה מצות סיפור יציאת מצרים, והוכיח הלכה זו מן התוספתא סוף פסחים דרבן גמליאל וזקנים ישבו כל אותו הלילה ועסקו בהלכות הפסח הרי דמקיים בזה מצות סיפור יציאת מצרים, אך הגר"א גרס שם שהיו עוסקין בסיפור יציאת מצרים עי"ש. אמנם הטור בסימן תפ"א כתב "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בנסים שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה" הרי דנקט תרתי וכ"ה בשו"ע שם ס"ב.

אך פשוט בעיני דמי שיעסוק בהלכות הפסח בלבד ולא יספר בנסי יציאת מצרים ביטל מצות עשה ואינו יוצא ידי חובתו בהלכות הפסח, אלא דהלכות אלה הוי נמי בכלל כל המרבה לספר הרי זה משובח כיון שהם קשורים לענין יציאת מצרים.

וגדולה מזו מצינו חידוש מופלא ומופלג בדברי רבותינו בספרא בריש פרשת בחוקותי (י' פרשה א') וז"ל הראב"ד על מה שאמרו "זכור את אשר עשה לך עמלק 'שתהא שונה בפיך' זכרון עמלק שתהא שונה בפיך הלכות מגילה", וכ"ה שם בפירוש הר"ש משאנץ שתהא שונה בפיך הלכות מגילה משום זכור את אשר עשה לך עמלק", וכ"כ בזכירת מעשה מרים ללמוד הלכות נגעים וכדו'. ופשוט דבהלכות מגילה אינו יוצא ידי חובת זכירת מעשה עמלק אלא דמ"מ יש בזה צד זכירת מעשה עמלק, וכן נראה לענ"ד לגבי הלכות הפסח במצות סיפור יציאת מצרים, ודו"ק.

אך לא אכחד דאי בדידי תלי' היה נראה פשוט דאין מצוה להוסיף ולהרבות אלא בסיפור יצי"מ ולא בזכירת יצי"מ דבכל יום ולילה, ומשו"כ חידוש בעיני לומר דיש ענין להוסיף בזכירת מעשה עמלק. אך מ"מ נראה דזה ביאור דברי הר"ש והראב"ד, ותו לא מידי.

הגב על הנושא


לתחילת הדף