אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » דינים שונים » סעודת ברית לפני הברית

סעודת ברית לפני הברית

שאלה:

אני עומד לערוך ברית לבני בעז"ה. מכמה שיקולים, אני רוצה שהסעודה תתחיל בנטילת ידים ומנות ראשונות, אח"כ נעשה עצירה בסעודה ונקיים את ברית המילה, ואח"כ נמשיך בסעודה למנה העיקרית, האם זה אפשרי?

תשובה:

א. נוהגים לערוך את סעודת הברית, במעמד הברית, מיד לאחר הברית.

ב. מלשון השו"ע נראה שאפשר לערוך את הסעודה במשך כל יום הברית, ואפילו שלא במעמד הברית.

ג. אפשר ליטול ידים ולהתחיל הסעודה, ובמהלך הסעודה לקיים מצוות המילה, ואח"כ להמשיך בסעודה.

ד. אין לערוך הסעודה כולה לפני הברית ואח"כ למול.

הרחבה:

כתב בשו"ע יורה דעה – סימן רסה, יב: "נוהגים לעשות סעודה ביום המילה: הגה – ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה, ומקרי סעודת מצוה (פר"א דמילה ובא"ז)". וכן איתא במדרש תהלים (בובר) מזמור קיב: "וכשנולד יצחק בן שמונת ימים הגישו למילה, שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים (בראשית כא ד) והגישו (למנחה) [כמנחה] על גבי המזבח, ועשה שמחה ומשתה, מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזוכה למול את בנו, כאבינו אברהם, שנאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק (שם שם /בראשית כ"א/ ח), הוי במצותיו חפץ מאד".

ומשמע שכל יום המילה הוא יום של שמחה, וכל שעושה הסעודה לאחר הברית באותו היום, נחשבת הסעודה לסעודה מחמת המצווה. ומסתברא שגם כשעושה הסעודה במעמד הברית, אך לפני הברית עצמה, היא נתפסת כשמחתו על קיום המצווה, והיא סעודת שמחה במצווה. וכ"ש כשממשיך לאכול הסעודה אחר הברית, שכל הסעודה היא סעודת מצווה. ובספר ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ז סימן לז כתב "אלא נראה, כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מריעות ושמחה. אלא כדי ליתן שבח למקום, או לפרסם המצוה, או לפרסם הנס, קרוי סעודת מצוה, כגון פדיון הבן, לפרסם המצוה …ומכל מקום נראה, היכא שמחנכין הנער לדרוש על הסעודה מעין המאורע. לא גרע מסעודת חנוך הבית. ובכל הני סעודות מצוה דשרינן". ואם כן, כל שעושה המצווה באמצע הסעודה, כגון חינוך הנער לדרוש מעין המאורע, נחשבת הסעודה כולה סעודת מצווה. ולפי זה נראה שכל שעושה הסעודה לשם הברית, בין אם עושה הברית תוכ"ד הסעודה ובין אם עושה אותה אחרי הסעודה, נחשבת סעודת מצווה.

והנה, בעצם הדבר שעושים סעודה למצווה, לכאורה מצאנו שני טעמים: בלשון המדרש שהביא השו"ע משמע שהוא משום שמחה במצווה – "…ועשה שמחה ומשתה, מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזוכה למול את בנו, כאבינו אברהם, שנאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק".

אך מדברי התרומת הדשן עולה שטעם מה שעושים סעודה למצווה, שהוא כדי לפרסם את המצווה:

וז"ל תרומת הדשן סימן רסט: "…כמו שמצאתי הועתק מספר פרנס שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצות. וכן מוכח מן התלמוד דאפי' בימיהם היו נוהגים לעשות סעודה לפדיון הבן, כדאיתא פ' מרובה /ב"ק דף פ ע"א/ רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן ופרש"י ישוע הבן משתה היו עושין לפדיון הבן, וכתבו שם התוס' וכן פי' בערוך ישוע הבן פדיון הבן. ואע"ג דמפרשי אינהו בשם ר"ח דהיו רגילין לעשות סעודה כשנולד זכר על שנושע ונמלט ממעי אמו, מ"מ בהא לא פליגי ארש"י שהיו רגילין לעשות סעודה לפדיון הבן. ואחד מהגדולים הוכיח משם דסעודת מצוה היא לרש"י כדאית ליה ולפר"ח כדאית לי' מדאיקלע רב להתם דהא אמרינן פ' גיד הנשה /חולין צה ע"ב/ דרב לא הוי מתהני מסעודת הרשות, והיה רוצ"ל דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסין לשם לטעום בלילי /בליל/ שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה, והיינו אותה סעודה דפר"ח וקבעה בלילי שבת בשעת שהכל מצויין בבתיהם". ומבואר שמה שאנו קוראים "שלום זכר" היא סעודה לפרסום מצוות המילה שיידעו כולם על המצווה, ולהכי חשיבא סעודת מצווה.

התרומת הדשן שם עוסק בשאלה לגבי תינוק שזמן פדיון הבן שלו חל בשבת, כיצד ינהגו לעניין פדיון הבן. ודן האם שפיר דמי שיתן המעות לכהן לפני שבת ויאמר לו שהפדיון יחול בשבת (הערה: בדברי התרומת הדשן, שכתב "…כגון שיתן לכהן המעות בע"ש כדי שיהא פדוי בהן לאחד בשבת", משמע שהפדיון יחול באחד בשבת. אך מהמשך דבריו מובן להדיא שהכוונה שיהיה פדוי בהן בשבת עצמה, ולא ביום ראשון. ואולי הגירסה צריך להיות "כדי שיהיה פדוי בהן מאליו" או כיו"ב). וכתב שהמעכב לגבי זה הוא עניין הסעודה, שאף שהפדיון יחול בשבת, והוא יעשה הסעודה בשבת, מ"מ כיון שאת מעשה הפדיון עשה לפני כן, ואין רואים את הפדיון בשעת הסעודה, יתכן שאין כאן פרסום המצווה. וז"ל: "ואם יעשו הסעודה בשבת שכבר פדוי הוא אם לא נתאכלו המעות, מאן נימא לן דאיכא פרסומא כה"ג, שאין רואין הפדיון בשעת הסעודה".

ולדבריו, כל שרואים בשעת הסעודה את קיום המצווה, בוודאי שפיר דמי. ואם כן בנידון דידן שרוצה לעשות את הברית תוך כדי הסעודה בודאי שפיר דמי, ויתכן שזה אף יותר טוב מאשר לעשות את הסעודה אחר הברית, שכאן הברית היא ממש בתוך הסעודה ומפרסם היטב את המצווה. (יש קצת לעיין, שלפי דבריו צריך לראות את המצווה בתוך הסעודה, ולשון המדרש שהביא השו"ע הוא לעשות המשתה ביום הברית, משמע אפילו לאחר הברית, בזמן שאינו רואה את הברית, וגם זה נחשב כפרסום המצווה. אמנם יש לחלק בין מה שקיים המצווה ובאותו יום עושה סעודה שכל המשתתפים בה יודעים לשם מה היא, לבין סעודה שעושה על פדיון שרק "חל" ביום הסעודה, אבל את מעשה נתינת כסף הפדיון לכהן, בפועל עשה יום לפני כן).

ונראה שיש ללמוד עניין זה ממה שהביא בבאר הגולה ביו"ד סי' ש"ה סעי' י' בשם מהרי"ל (מובא גם בט"ז סק"י וכן כתב במגדל עוז לרבינו היעב"ץ) שהמנהג לעשות הפדיון לאחר ברכת המוציא בתחילת הסעודה. וכן כתב בלקט יושר עמוד ס"ב. ודברי המהרי"ל הלכות פדיון הבן "ויהי כאשר ישבו לסעוד וברכו ברכת המוציא הביא אבי הבן וכו' ועשו הפדיון וכו' ואכלו ושתו שמחים וטובי לב ופודין מעיקרא ואחר כך סועדין דהסעודה אינה באה אלא בשביל הפדיון[1]" ובשו"ת מהר"י מברונא סימן קנ"א כתב "אם כן נראה לי נכון שלא לפדותו אלא אם כן ישבו לאכול דאי כבר פדוהו ליכא כל כך פרסומי מילתא וגם עכ"פ אין לאכול תחילה ואחר כך לפדותו דאז לא הוי סעודת מצוה". ומבואר להדיא שאם עושה מעשה המצווה בתוך הסעודה נכון הוא. ואף שבסעודת ברית נהגו באופן אחר, מ"מ מוכח מסעודת פדיון שגם בכה"ג נחשב כסעודת מצווה, וממילא למדנו שבמקום הצורך יוכל לעשות כן אף בסעודת ברית.

והנה הרב אלעזר וולך העיר שלכאורה אין לפתוח בסעודה קודם המצווה, שהרי קי"ל שאין מתחילים בסעודה כשהוא מחוייב במצווה. אך מדברי מהרי"ל ברור שכשהסעודה היא לצורך המצווה עצמה מותר להתחיל הסעודה לפני המצווה, ומיד אחר הנטילה לקיים המצווה. ומסתבר שטעם דברי המהרי"ל הוא, שכיון שכל הסעודה היא בשביל המצווה, אין חשש שימשך בה מבלי לקיים המצווה.


[1] נראה כוונתו שמיד אחר המוציא עושים הפדיון, ואח"כ ממשיכים בסעודה.

הגב על הנושא


לתחילת הדף