אתה נמצא כאן: דף הבית » כללי » עבודה במסעדה של גויים

עבודה במסעדה של גויים

שאלה:
האם מותר לעבוד במסעדה של גוים כשאין עבודה אחרת?

תשובה:

אם כוונתך לעבודה כמלצר, נקיון וכיו"ב, אזי יש מקום גדול יותר להקל בזה.

אם כוונתך לעבוד כטבח ו/או התעסקות עם המאכלים, שהנם נבלות וטרפות, יין נסך וכיו"ב, אזי יש מן הפוסקים שמחמירים בזה לאסור. ונכון מאד לעשות כל טצדקי להתפרנס בדרכי היתר בטוחים, לחוש לדעת הרבה אחרונים הנוטים לחומרא בנ"ד.

אמנם במקום שאין מוצא, וכידוע כי בעוונות הרבים קשה מאד להשיג פרנסה יותר ויותר מקריעת ים סוף, הרוצה לסמוך ולהקל, יש לו ע"מ שיסמוך.

אך יזהר באלו הדברים: א. שלא יהיה מצב שיוכל לבא ח"ו לטעום או לאכול מהמאכלים האסורים. ב. שלא יבשל בשר בחלב, או אפילו חלב בקדרה של בשר בת יומה ולהיפך.

וכל זה כאשר אין חשש שיבואו יהודים לאכול שם, שכן אם יש סיכוי שיכנסו לשם יהודים, ישנו חשש איסור נוסף של "לפני עיור לא תתן מכשול", או "מסייע בידי עוברי עבירה".

מקורות:

במשנה (שביעית פ"ז משנה ג) אמרו חז"ל "אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות, ולא בתרומות, ולא בנבילות ולא בטריפות, ולא בשרצים ולא ברמשים. ולמדו זאת מן התורה דכתיב (ויקרא יא לה) "וכל אשר יפול מנבלתם, יטמא". וכ"פ מרן בשו"ע (יו"ד סי' קיז ס"א). אלא דבמקום שמוכר מוצרים כשרים ויחד עמם מוצרים שאינם כשרים, וגם אין לחשוש שמא יבוא לאכול, דנו הפוסקים להקל, כמבו' בספרי שו"ת משיב משפט (ח"א סי' יב).

אמנם כאשר מתעסק בעצמו בבישול הנו"ט, יש מקום לומר שיש כאן איסור. וכ"כ התשב"ץ בתשו' (ח"ג סי' רצד), דע"ש שנשאל האם מותר לבשל נבילה של העכו"ם בבית הישראל עבור העכו"ם. והשיב בזה"ל: כיון דנבלה מותרת לעכו"ם, אין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול, יאכל עד שתבקע כרסו. ולטומאה לא חיישי', שאין טהרה נוהגת בינינו היום, והרי אנו כלנו טמאי מתים שאין לנו אפר פרה, ומה לנו לחוש לטומאת נבלות הקלה ואנו טמאים טומאת המת החמורה. מיהו זה מן התורה, אבל יש בזה כיעור להתעסק עמהם בפת בגם, ויש לו לאדם להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, שהרי אמרו (ע"ז נח:) אסור למזוג יין נסך לעכו"ם, משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, והנוהג היתר בזה אין בו רוח טהרה. ואם משום דרכי שלום ומפני חשש איבה, יכול לאשמוטי מניה ולומר לו מה שאין אנו אוכלין אין אנו רשאין לבשלו. עכ"ל. וכיו"ב הביא בפתחי תשובה (סי' קיז ס"ק ז) שכתב בזה"ל: ונראה קצת, דה"ה דאסור לבשל בשר טרפה שנזדמן כדי למכרו לעובד כוכבים, מפני שקשה למכור בשר חי דחיישינן לתקלה. עכ"ל. הרי דאף בסרסור אסר הרשב"ץ לבשל עבור הגוי. ואף בנזדמנו, אסר הפ"ת לבשל את הבשר עבור הגוי.

אלא דהנה בחולין (קו.) אי', כי אתא רב דימי אמר: מים הראשונים – האכילו בשר חזיר. ופרש"י, שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל, ומבשל ומאכילם, וכשהעובד כוכבים בא בחנותו, מאכילו נבלות. ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו, וכסבור זה שעובד כוכבים הוא והאכילו בשר חזיר. עכ"ל. ובמהרש"א שם (ח"א) כתב ע"ד בזה"ל: פתח בנבילות וסיים בחזיר, דקדק לפרש כן משום דאסור לישראל לעשות סחורה בנבילות וטריפות ובכל דבר טמא אם לא נזדמן לו וכו', עכ"ל. ולדבריו, מוכח להדיא בדברי רש"י, דאם נזדמנו נבילות וטריפות מותר לעשות מהם תבשיל ולמוכרם, שהרי כתב דרש"י דקדק ופתח בנבלות משום דאסור להסתחר בדבר איסור אם לא שנזדמן לו, ומה שהורגלו העכו"ם לבא לחנותו לא היה על בשר חזיר, שודאי לא היה מצוי לו, אלא בשר נבילות וטריפות שאפשר שהיה מצוי לו מבהמותיו, אלא שאז נזדמן לו בשר חזיר. ע"כ.

אולם נראה, דרש"י קאי על עיקר דינא דאיסור תורה, דאין איסור בבישול כל שאין איסור בסחורה, כגון בנזדמנו לו. אך לא איירי מצד החשש שמא יטעם מבישולו. וכמ"ש הרשב"ץ, דבאמת מצד איסור תורה ליכא, אך אכתי יש כיעור, והיינו מה"ט.

וכן מצאתי בספרי הפוסקים, וכ"כ בשו"ת קול אליהו (ח"א יו"ד סי' כז), דעי"ש שנשאל בזה"ל: נשאלתי, אם מותר לישראל להשכיר עצמו לגוי לבשל לו מאכל לצורך אוכל נפש, אם יש בזה שום איסור. ואמרתי לו, דודאי אסור לבשל לו תבשילין שמערבין בהם בשר בחלב, ואמר לי שהוא יהיה נזהר מזה מליתן החמאה בבשר, כי אם יאמר לגוי שיעשנו, ואע"פ כן אסרתי לו מהטעמים שיתבארו בס"ד. ע"כ. ושם בתשובתו האריך למעניתו, וכתב לבאר טעמו, וז"ל: עוד מטעם אחר ראוי לאסור להיות ישראל עומד ומשמש לגוי לבשל לו וכו', משום שמא ישכח ויאכל, וכמו שכן כתב להדיא הרשב"ץ ז"ל (ח"ג סי' רצד) וכו'. ולפ"ז נתבארו דברי הרשב"ץ ז"ל שאסר לבשל נבילה לגוי מטעמא דשמא ישכח ויאכל וגמר לה ממה שאמרו אסור לישראל למזוג יין לגוי, דודאי התם נמי שייך חששא דשמא ישכח וישתה ממנו, כיון דדרך הוא לטעום את המזיגה אם היא כראוי וכו'. עכ"ל. ועי"ש שכתב לבאר דהיינו מהא דאמרי' בכתובות (נז:), דה"ט דארוסה בת ישראל לכהן אינה אוכלת בתרומה, שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה. וה"נ הכא יש לחוש שמא ישכח ויטעום. ומ"ש הרשב"א לבאר בטעם האיסור למזוג יי"נ לעכו"ם, משום רוצה בקיומו, נקט טעם זה לרווחא דמילתא,  אך באמת עיקר הטעם הוא משום שמא ישכח ויטעום, וה"נ יש לחוש בבישול נו"ט.

וכן ראיתי שכתבו רבים מהאחרונים לאסור, כיעוי' בשו"ת תשורת שי (תנינא סי' קפד) וז"ל: מי שאמר לו עכו"ם לבשל לו על סעודה אחת, אם מותר לישראל זה ליקח מקצב בשר אחוריים שלא מנקרין אותו ולבשלן, הנה זה ודאי אסור, דיש חשש תקלה שלא יושיט מהתבשיל לתוך פיו, וכדאי' בפ"ק דפסחים (דף יא) ובפרש"י שם (בד"ה הוא מחזר עליו לשורפו) דבעלמא גזרינן בדבר שעסוק בו שמא יושיט לפיו. וכו'. עכ"ל. וכ"כ גם הברכ"י (או"ח סי' קפא ס"ק ו) וז"ל: ולכאורה נראה דאף אם נזדמנו לו נבילות וטריפות מבהמותיו אסור לעשות מהם תבשילים ולהסתחר בהם להאכיל עכו"ם. וכיוצא בזה כתב הרשב"ץ בתשו' (ח"ג סי' רצד) שאם מוצא קונים שיקנו הטריפות ומולחם להרויח אסור, שזו סחורה לכתחילה. עכ"ל. ותמה בזה ע"ד המהרש"א (ח"א חולין קו.) שפירש דברי רש"י (שם ד"ה האכילו בשר חזיר) במ"ש שם שהיה חנוני ישראל וכו' וכשהנכרי בא מאכילו נבלות והלך יהודי וכו' והאכילו בשר חזיר. וז"ל: פתח בנבילות וסיים בחזיר, דקדק לפרש כן משום דאסור לישראל לעשות סחורה בנבילות וטריפות ובכל דבר טמא אם לא נזדמן לו וכו', עכ"ל. ומדבריו מוכח דסבר דאם נזדמנו נבילות וטריפות מותר לעשות מהם תבשיל ולמוכרם, שהרי כתב דרש"י דקדק ופתח בנבלות משום דאסור להסתחר בדבר איסור אם לא שנזדמן לו, ומה שהורגלו העכו"ם לבא לחנותו לא היה על בשר חזיר, שודאי לא היה מצוי לו, אלא בשר נבילות וטריפות שאפשר שהיה מצוי לו מבהמותיו, אלא שאז נזדמן לו בשר חזיר. ע"כ.

וע"ע גם בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' רח), שנשאל בבתי אכסניות שקונים בשר אחורים בלא ניקור מחלב ודם, ומבשלין ומוכרין לעכו"ם. וכתב, דאף אי נימא דאין איסור סחורה, מ"מ איכא חשש תקלה שמא ישכח ויאכל. ואף דבשו"ת מהרי"א (חיו"ד סימן קמח) פסק להתיר לבשל בשר טרפה שנזדמן כדי למכרו לעכו"ם, והביא ראיה מחולין (דף קו) ורש"י ומהרש"א (שם), ומפסחים (דף עו:), אלא דהיינו דוקא בנזדמנו לו, אבל לעשות מסחר קבוע בכה"ג, ודאי אסור. ע"כ. וכ"פ בשו"ת דברי חיים (אויערבאך, או"ח ח"ב סי' כז) ע"פ דברי הפ"ת הנ"ל.

אולם ראיתי למו"ז מרן הגאון שליט"א בספרו הבהיר יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' ו) שדן לענין ירא ה' שמחוסר פרנסה זה זמן ממושך, וכעת נזדמן לו לעבוד כטבח במסעדה של גוים, ועליו לבשל להם ג"כ תבשילים של בשר בהמה טמאה ונבלות וטריפות, אם מותר לו לבשל לעכו"ם מהם ולא גזרינן שמא יאכל, או יש איזה איסור בדבר. וכדרכו האריך רב לדון בזה, והביא דברי הקול אליהו הנ"ל, וכתב לתמוה ע"ד, דהא הר"ן (ר"פ השוכר, סד) אחר שהביא דברי הרשב"א לאסור מזיגת יין נסך מטעם רוצה בקיומו, כתב: וכבר כתבנו לעיל שבזמן הזה יש להקל ולומר דסתם יינם מותר בהנאה. וכ"ש די"ל דרוצה בקיומו שרי. ע"כ. אלמא דמפלג פליג על הרשב"א, ומסיק להיתרא מזיגת כוס יי"נ לעכו"ם, ולא חייש כלל לשמא יטעום ממנו בשעת מזיגה. ועי' גם להרמ"א בדרכי משה (ס"ס קלג) שכתב דבזה"ז מותר למזוג סתם יינם לנכרי. ע"כ. והיינו כהר"ן הנ"ל. וכתב לחלק בין הא דכתובות גבי כוס של תרומה, דהתם כיון דהוו היתר ולא בדילי אינשי מינייהו, שפיר גזרי' הכי. ועוד, דהא הרמב"ם (פ"ו מתרומות ה"ג) ביאר דהטעם שאסרו חכמים לארוסה לאכול בתרומה עד שתכנס לחופה, היינו משום שמא תאכיל לאביה ולאחיה כשהיא בבית אביה. ואין הטעם משום מזיגה כלל. וכן כתב לדחות דברי הקול אליהו גם בספר ערך השלחן (יו"ד סו"ס קלג סק"ה, וסי' פח).

וע"כ כתב מו"ז שם לבאר דודאי אין כוונת התשב"ץ במ"ש לדמות למזיגת יי"נ, דהחשש משום אכילה, אלא התם הי"ט דאסור, משום רוצה בקיומו, וכמ"ש הרשב"א (תוה"ב הארוך בית ה שער ב דקל"ח ע"ב) בשם הרמב"ן (כ"ה בחי' לע"ז סד), שאסור לישראל להיות משמש ומוזג יין נסך לעכו"ם משום דהוי רוצה בקיומו. וכ"כ המאירי (ע"ז סג:). אלא דלפמ"ש מרן בב"י (סו"ס קלג) בטעם איסור רוצה בקיומו, דכיון דישראל מצווה לבטל ע"ז, אסור לו להיות רוצה בקיומה. א"כ לדידן דפסק מרן השו"ע (סי' קכד ס"ו) דגוי שאינו עובד ע"ז, יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה, א"כ ה"ה שמותר לשמש את הגוי ולמזוג לו את היין, דלא שייך בזה איסור רוצה בקיומו אחר שמותר בהנאה, ולא גזרי' שמא ישתה ממנו. וא"כ דברי התשב"ץ צ"ע. ושפיר נאמנו דברי המהרש"א דרשאי לבשלם, והיינו משום דאם לא יעשה כן, יקשה לו למכור בשר חי, דלא קפצי עליה זביני, ואיכא פסידא וטירחא יתירה.

וכ"פ מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חיו"ד סי' קמח), במי שנזדמן לו טריפה, דמותר לצלות או לבשל למוכרה לגוי, ע"פ דברי רש"י והמהרש"א בחולין הנ"ל. [אמנם עי"ש ששוב כתב לדחות עפמ"ש הב"י (יו"ד סי' קיז) דשעת שמד היה, והוצרך להוכיח כן מהגמ' בפסחים (עו:). וכ"כ מרן החיד"א בברכ"י (או"ח סי' קפא ס"ק ו) דמדברי הב"י מוכח דלא כהמהרש"א. וכיו"ב כתב בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' כו). אולם עי' למו"ז שם (אות ג) שכתב דאין כל הוכחה דמרן הב"י אוסר בישול נו"ט, ומ"ש דשעת שמד היה, סמך ע"ד המדרש רבה (פר' בלק פ"כ סי' כא), דאי' התם, מעשה בשעת הגזרה בחנוני אחד מישראל שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר, שלא ירגישו בו שהוא יהודי, וכן היה מנהגו: כל מי שנכנס לחנותו ולא נטל ידיו יודע בו שהוא עכו"ם ונותן לפניו בשר חזיר וכו'. מכאן אמרו מים ראשונים האכילו בשר חזיר. ע"ש. ומבואר מהמדרש, דלאו בנזדמנו לו מיירי אלא תמיד היה עושה כן. וכן מוכח מפרש"י (יומא פג:). ובשו"ת משפטי עוזיאל (מה"ת חיו"ד סי' טו אות ג) כתב ליישב עוד, דהב"י ס"ל דמיירי בחנוני שקונה בכל יום מאחרים ומוכר קמעא קמעא, דלא הוי כנזדמנו לו. ע"ש.] וכ"כ בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' כו) להתיר, וסיים דאין למחות ביד הנוהגים היתר שיש להם על מה לסמוך, הוא מאור עינינו המהרש"א הנ"ל. ובפרט כשאין אפשרות למכור הבשר חי רק מבושל שיש להתיר. ע"כ. וכן פסק בפשיטות בס' בית הלל יו"ד (ר"ס פז). ע"ש.

וכתב מו"ז שם לבאר דבריהם ע"פ מ"ש בשלחן גבוה (או"ח סי' תמ ס"ק יא), לבאר דברי הריב"ש (סו"ס תא) שאסור לישראל לקנות חמץ לעכו"ם בפסח, משום דחיישינן דילמא אתי למיכל מניה, דלא בדילי אינשי מיניה. וביאר השלחן גבוה, דדוקא בפת שנאכל כמות שהוא יש לחוש שמא יאכל ממנו, אבל קמח וסולת מותר להוליכו בשביל הגוי ממקום למקום. וכתב עוד, דמכאן נראה להתיר לישראל שהוא משמש בבית גוי, לשמש לפניו גם בפסח ולערוך לפניו שלחן אף על פי שיש שם חמץ, שמכיון שגם בשאר ימות השנה בדיל ממאכל עכו"ם, משום איסור תבשיל עכו"ם, לא חיישינן דילמא אכיל מניה. ואם נזהר מפת גוים בכל השנה מותר להביא לפניו פת וכו'. ע"כ. ולפי"ז ה"נ בבשר נו"ט, דכיון דבדילי מיניה, לא חיישי' שמא יאכל. ואמנם בשדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' א אות ח) כתב ע"ד דקולא יתירא היא זו. וכן הסכים בשו"ת שערי רחמים (ח"ב או"ח סו"ס כה), ושכן הורה הרב קול אליהו (חיו"ד סי' כז) לאסור לישראל לבשל לגוי שמא ישכח ויאכל ממנו. ע"כ.

וכתב מו"ז שם עוד, דיש לחלק בין המבשל מאכלי נו"ט שלו להאכילם לעכו"ם, שאז הרשות בידו לאכול מהם, ומש"ה גזרי' שמא יאכל, לבין טבח העושה במלאכת עכו"ם, שאינו רשאי לאכול כאות נפשו. וכמ"ש כיו"ב בשו"ת נטע שורק (חיו"ד סי' מ) בשם השו"מ. ע"ש. אלא דשוב כתב דאין זה חילוק ברור, שהרי לטעום התבשיל ודאי שלא יקפיד עליו העכו"ם, כיון שעושה כן לצרכו של הגוי. ודו"ק. ומ"מ סיומא דמילתא, כתב מו"ז שם, דמאחר והרבה פוסקים מיימינים ומשמאילים להקל ולהחמיר, נכון מאד לעשות כל טצדקי להתפרנס בדרכי היתר בטוחים, לחוש לדעת הרבה אחרונים הנוטים לחומרא בנ"ד. אולם כשאין מוצא, וכידוע כי בעתות לצרה אלו בעוה"ר קשה מאד להשיג פרנסה יותר ויותר מקריעת ים סוף, הרוצה לסמוך ולהקל ע"פ דברי המהרש"א בחולין (קו.) יש לו ע"מ שיסמוך. ובפרט שכ"כ הגאון בעל שם אריה (חיו"ד סי' כו). וכן הגאון בעל חלקת יואב (חיו"ד סי' יח) הביא דברי המהרש"א להלכה. אלא שבמשך כל הזמן ישתדל למצוא מקור מחיה אחר, וכשימצא יעזוב מיד את עבודתו זאת. [ובזה יש פנים לחשבו כנזדמנו לו.] אולם יש להזהיר את השואל בראש וראשונה כי יזהר היטב לעמוד על המשמר שלא יטעום מן התבשילים האסורים. וכן יש להזהירו ולהודיעו שלא יבשל מאכלי בשר של בהמה טהורה, ואפי' נבלות וטרפות, בסירים ויורות של חלב טהור, כשהם בני יומם, שיש בזה חשש איסור בישול בשר בחלב. עכת"ד.

עוד הביא מו"ז שם להוכיח להקל מדברי המאירי (חולין יג ד"ה המשנה השישית), שכתב בתוה"ד בזה"ל: ולמדת שמותר לבשל לצורך גוים בשר חזיר בחלב לכתחלה. עכ"ל. ור"ל דמדבריו יש להוכיח דלא כדעת הני פוסקים. אולם לענ"ד, אי משום הא לא איריא, דדברי המאירי פשוטים הם למבין, וכ"פ מרן בשו"ע (סי' פז ס"ג) וז"ל: אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אבל בשר טהורה בחלב טמאה, או בשר טמאה בחלב טהורה, מותרים בבישול ובהנאה. עכ"ל. ולא בא לומר אלא מצד איסור בשר בחלב, אך לא מצד החשש הנ"ל. וכן מוכח, דהא אי נימא כוונתו במ"ש בס"ג דשרי לבשל בשר טמאה בחלב, דהיינו מסקנא דדינא, א"כ לכאו' סתר עצמו למ"ש בסעיף ד' שם דאסור לבשל בשר בחלב אשה משום מראית העין, ומ"ש. וע"כ דלא נחית בסעי' ג' אלא לענין בשר בחלב דוקא, אך מלבד זה אי' איסורים נוספים בעצם הבישול בשר טמאה בחלב. וכ"כ מרן החיד"א במחזיק ברכה (שם אות ח ד"ה הדרן לדידן), והזבחי צדק (שם אות כו), ובכף החיים (שם אות לב), בדעת מרן השו"ע, ודלא כמ"ש הט"ז והש"ך שם. וכן העלה לדינא גם בבן איש חי (שנה ב פר' בהעלותך ס"ה), ע"ש.

אלא דאף שכתב דיש מקום להקל, כתב להזהיר דכ"ז רק כשאין חשש שמא יבוא לאכול. וכן באופן שאינו מבשל בשר בחלב, וכן אינו מבשל בשר בקדרה חלבית בת יומא ולהיפך. דבזה האיסור אינו רק על האוכל, אלא בעצם הבישול. ע"ש.

כשיש לחוש שמא יגיע ליד ישראל

אמנם אף שנתבאר דיש לסמוך ע"ד הסוברים להקל, מ"מ זה כשמוכרו לעכו"ם ואין לחשוש שמא ימכרנו לישראל, אבל במקום שיש חשש כזה, הרי אפי' באיסור דרבנן, כגון ביצת נבלה וכיו"ב, אסור. כ"ש בזה. אא"כ הוא אינו יודע מכך ואינו מגיש בעצמו לפניהם, והוא תרי עברי דנהרא וכו', כמבו' בהלכות לפני עיור.

הגב על הנושא


לתחילת הדף