אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » עשרת הדברות

עשרת הדברות

א

אמירתן בתפילה

"וקורין עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים א"ר יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין" (גמ' ברכות י"ב ע"א).

הנה מצינו במקורות רבים שעשרת הדברות הם יסוד כל התורה כולה וכל תרי"ג מצוות התורה כלולות ורמוזות בעשרת דברות אלה. כ"כ רש"י בשם רבינו סעדיה גאון בפרשת משפטים (כ"ד י"ב), וכ"כ הרמב"ן בקונטרס מיוחד על תרי"ג מצוות, וכ"כ הרלב"ג שם, וכ"ה בתרגום יונתן שם, ורבינו סעדיה גאון הפליג לעשות חשבון מפורט איזה מצוות קשורות לאיזה דיברה מהדברות, ובספר ציוני על התורה (והחיד"א בשם הגדולים הפליג בגדולתו) כתב דסדר זה מסורת בידנו איש מפי איש עד משה רבינו, עי"ש.

וליסוד זה יש רמז אף בדברי חז"ל, במד"ר (במדבר י"ג ט"ו) "וכן אתה מוצא תרי"ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך, כנגד תרי"ג מצוות, וז' יתירות כנגד ז' ימי בראשית, ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה", הרי לן שתרי"ג אותיות של עשרת הדברות כנגד כל מצוות התורה הן, (וברמז של ז' יתירות מצינו עוד בדברי גדולי הדורות והמקובלים, כנגד ז' מצוות דרבנן (הרמ"א בתורת העולה, השל"ה, והמגלה עמוקות), כנגד ז' מצוות בני נח (בעל הטורים שמות כ' י"ז) עי"ש.

ומשום חשיבותן ומרכזיותן של עשרת הדברות, כיסוד ומפתח לכל התורה כולה היו קורין אותן במקדש בכל יום ויום כמבואר במשנה בתמיד (פ"ה משנה א') ובגמ' ברכות שם, ואף בגבולין רצו לנהוג כן אלא שחכמים ביטלוה משום תרעומת המינין הצדוקים שהיו אומרים אין תורה מן השמים אלא הם, וכן הוא בירושלמי ברכות (ט' ע"ב) "דרב מתנא ור' שמואל בר נחמן תרוויהון אמרי בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותן מפני טענות המינין שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני".

ובשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קפ"ד) מצינו שבימיו היו שרצו לומר כל יום בשחר את עשרת הדברות והרשב"א שלל מנהג זה מכח דברי חז"ל, והביאו דבריו הטור והרמ"א בשו"ע או"ח סי' א' סעיף ד' וז"ל הרמ"א "ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום אבל אסור לאומרם בצבור".

אמנם בסידור רב עמרם גאון מצינו דיש לומר עשרת הדברות בכל יום כמו שאומרים פרשת העקידה ופרשת המן וכ"ה בטור שם. ובשו"ת מהרש"ל סימן ס"ד כתב דעד כאן לא הקפידו אלא שלא לומר עשרת הדברות בקריאת שמע אבל אין קפידא כלל שלא לאומרן לפני התפלה או לאחריה כשם שאומרים פרשיות שונות בתורה, והרש"ל הנהיג בבית מדרשו שיהיו אומרים עשרת הדברות לפני ברוך שאמר עי"ש. והבית יוסף שם כתב שאין לומר בציבור את עשרת הדברות אלא ביחיד בלבד, עי"ש.

ובשער הכוונות ברכת השחר אסר האריה"ק את אמירת עשרת הדברות בתפלה, ואף בשיטתו כתב החיד"א בטוב עין סימן י' דלאחר גמר התפלה באמצע לימודו מותר ולא אסרו אלא בסדר התפלה, ועיין עוד באליהו רבא סימן רל"ט בשם השל"ה שטוב לומר עשרת הדברות עם קריאת שמע שעל המטה כיון שאין זה עיקר קריאת שמע של תורה. ועיין במשנה ברורה סימן א' ס"ק ט"ז שכתב למעשה דבציבור אין לאומרו כלל וגם ביחיד אין לומר "בתוך הברכות", אך אין איסור לאומרו ביחיד לאחר התפלה, עי"ש.

ב

עמידה בקריאת עשרת הדברות

הנה מנהג קדום שכל הצבור עומד בשעה שקורין בתורה את עשרת הדברות (בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן), ומנהג זה מושתת על הפסוק (שמות י"ט י"ז) "ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר", וגם על מנהג זה יצאו עוררין רבים, מדברי הגמ' הנ"ל, ובשו"ת לדוד אמת להחיד"א סימן ז' כתב מטעם זה שאין לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, וסתר דבריו דבטוב עין סי' י"א כתב ליישב מנהג זה, ובשו"ת דבר שמואל סי' רע"ו כתב גם הוא דאין זה דומה למה שאסרו לקרוא פרשה זו בקריאת שמע, עי"ש.

וכמה סברות כתבו האחרונים לישב מנהג זה ולחלק בין דברי הגמ' בברכות לני"ד: א. כיון שקורין את כל הפרשה אי אפשר לטעות ולטעון דרק עשרת הדברות ניתנו מפי הגבורה. ב. סיבת העמידה אינו אלא זכר לעמידתם של בנ"י בשעת מתן תורה, ולא משום חשיבותן של עשרת הדברות ואין במנהג זה כדי לטעות.

ובאגרות משה או"ח ח"ד סימן כ"ב כתב לדחות את שתי סברות אלה, דהלא גם בזמן הגמ' אמרו עשרת הדברות בהדי קריאת שמע ואעפ"כ היה בכך פתחון פה לטעות המינים, ועוד דכבר כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בתמיד שם, דבאמת טעמא רבתא יש באמירת עשרת הדברות עם קר"ש כיון שיסוד התורה והדת היא פרשה זו, וכך נהגו במקדש ואעפ"כ ביטלוה בגבולין משום טעות המינים עי"ש.

ובאמת יש לדחות את דחייתו של האג"מ ולקבל את דברי האחרונים הנ"ל ואף דבסברא יש טעם בדבריו, באמת נראה עיקר דאין לדמות מילתא למילתא בגזירות חכמים ואין לנו אלא מה שגזרו חכמים, ובפרט בענין טעות המינים, שהרי נראה ברור דכונתם לקראים ובייתוסים שכפרו בתורה שבע"פ וחלקם כפרו אף בתורה שבכתב ואמרו דרק עשרת הדברות ניתנו בסיני ולא כל מצוות התורה וכדי שלא לתת להם פתחון פה שללו את הכללת עשרת הדברות בקר"ש, אבל בזמנינו אין בינינו כתות אלה, וכל הכופר בתורה שבע"פ פורק עול הוא וכופר גם בעשרת הדברות, ואעפ"כ דברי חכמים כמסמרות נטועים הם ומה שגזרו גזרו, אבל כשאין הטעם תקף הבו דלא לוסיף עלה ואין להוסיף על דבריהם ולדמות מילתא למילתא, ודו"ק בזה.

ועוד כתב שם האג"מ דכיון שנוהגין אנו לעמוד בקריאות נוספות כגון בשירת הים ובגמר כל חומש, שוב אין לחשוש שיאמרו שסיבת העמידה משום שרק עשרת הדברות ניתנו בסיני, אך באמת יש לומר כן גם לגבי מה שכתבו הפוסקים שלא לומר עשרת הדברות לפני או אחרי תפלת השחר כמבואר לעיל (אות א') שאף שיש פרשיות נוספות הנאמרים כגון פרשת העקידה ופרשת המן ושש זכירות וכדו', דמ"מ חששו שיאמרו דיש טעמים אחרים שאומרים פרשיות אלו אך הטעם שאומרים עשרת הדברות אינו אלא משום דהן עיקר וכל התורה טפילה, וא"כ אין להתיר גם את העמידה בעשרת הדברות בתואנה שעומדים אנו גם בקריאות נוספות, דמ"מ יש חשש שיאמרו דיש סיבה לכל עמידה ועמידה וסיבת העמידה בעשרת הדברות משום שרק הן עיקר ולא כל התורה כולה.

אך כבר כתבתי את הנראה עיקר ליישב מנהג זה, משום דאין לדמות גזירות חכמים זל"ז וכשאין צורך להעמיד הדת על תילה ולשבור יד עושי רשע אין לגזור גזירות חדשות ולהוסיף על דברי חכמים, כנ"ל.

ג

ונראה לכאורה ראיה דלא חששו חכמים אלא בהא דברכות י"ב שלא לומר עשרת הדברות בהדי קריאת שמע ולא בעמידה בקריאת התורה, דהנה שנינו בירושלמי מגילה (כ"ו ע"ב) "אמר ליה ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה א"ר אבהו אני לא שמעתי נראין דברים בעשרת הדברות". הרי לן שאף דבימי חז"ל לא ברכו על קריאת התורה אלא הראשון והאחרון מ"מ בעשרת הדברות (ולחד מ"ד אף בשירת הים ובתוכחה) ברכו לפניהם ולאחריהן, ולכאורה יש לעיין למה לא חששו במנהג זה משום טעות המינים כשם שחששו שלא לומר פרשה זו בקר"ש (והלא גם בירושלמי פ"ק דברכות מצינו שלא הניחו לומר עשרת הדברות בגבולין כשם שהיו אומרים במקדש), וע"כ דלא חששו אלא בתפלה ולא בקריאת התורה.

ואין לדחות דשמא הטעם שלא חששו בזה אינו אלא משום דגם על שאר פרשיות היו מברכים כגון שירת הים והקללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה, דהלא לשיטת ר' אבהו לא נהגו כן אלא בעשרת הדברות בלבד ולא בשאר פרשיות, וע"כ דמכל טעם שהוא לא חששו בקריאת התורה כמבואר.

אמנם יש לדחות דהרי מברכים גם על קריאת שאר הפרשה לפניה ולאחריה אלא שמיחדים ברכה על עשרת הדברות, וכיון דמ"מ מברכים גם על כל הפרשה אין מקום לטענות המינים, וצ"ע.

ד

הנה נתבאר במשנה (תמיד פ"ה ומבואר לעיל אות א') דבמקדש היו אומרים עשרת הדברות בהדי קריאת שמע והרמב"ם בפיה"מ ביאר שם "לפי שהם עיקר הדת וראשיתו", אך מלבד סברא פשוטה זו יש עוד קשר פנימי בין קריאת שמע לעשרת הדברות וכמבואר בירושלמי ברכות (ט' ע"א) "מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום רבי לוי ורבי סימון רבי סימן אמר מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן" ועי"ש באריכות גדולה היכן רמוזים כל עשרת הדברות בפסוקי קר"ש בפרטיהן ודקדוקיהן.

וחידוש גדול למדנו מלשון הירושלמי דעיקר חשיבותה של קריאת שמע משום שעשרת הדברות כלולים בה, ואף שידענו שעיקר מצות קר"ש קבלת עול מלכות שמים היא, נראה שעיקר קבלת עומ"ש בקבלת עול מצוות היא ומשו"כ עשרת הדברות שהם יסוד ופנה לתרי"ג המצוות הן הם עיקר קבלת עול מלכות שמים.

ה

פרטי הלכה בעשרת הדברות

הנה מלבד כל ההלכות הנ"ל שיסודם בחשיבות הסגולית של עשרת הדברות שהן יסוד כל התורה כולה, מצינו עוד שלש סוגיות והלכות המושתתים על יסוד זה ונפרט:

א. בסנהדרין כ"א ע"ב אמרו דמלך ישראל מצווה לכתוב משנה התורה דהיינו ס"ת נוסף מלבד המצוה המוטלת על כל אדם מישראל לכתוב לו ספר תורה, ועל ספר נוסף זה אמרו שהוא יוצא ונכנס עמו ותולה אותו על זרועו, עי"ש.

ובדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות מלכים הלכה א' וכן בספר המצוות מ"ע י"ז משמע דגם ספר זה ספר תורה גמור הוא, אך המהרש"ל בהגהותיו שם בסנהדרין תמה איך יתלה ספר התורה על זרועו הלא כבד הוא וכתב דע"כ צ"ל שכתבו בכתיבה דקה וקטנה, והמהרש"א כתב שם דדברי הרש"ל דברי נביאות הם, עי"ש.

ובספר הדר זקנים מבעלי התוס' על התורה כתב שם בשם הרא"ש והתוס' דהכונה אינה אלא על עשרת הדברות אף שבתורה כתוב שכותב משנה התורה, ונראה דגם פירוש זה מיוסד על ההנחה דכל מצוות התורה כולן רמוזים וכלולים בעשרת הדברות כמבואר.

ב. וביו"ד סימן רל"ז ס"א איתא "הנשבע בעשרת הדברות שבועה גמורה היא" ועי"ש בש"ך ס"ק י"ג, ומקור הלכה זו בדברי המרדכי בשבועות פ"ג והר"ן בנדרים כ"ב ע"ב.

ג. בתשובות הגאונם שערי תשובה סימן קמ"א כתב דאין נשאלין למי שנשבע בנקיטת חפצא דס"ת או בעשרת הדברות, הרי לן שגם בהלכה זו דין עשרת הדברות כדין ספר תורה.

והר"ן בנדרים כ"ו ע"ב הביא חומרא זו בשם אחד הגאונים ודחה אותה מן ההלכה עי"ש, ועיין עוד בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סימן ל"א עי"ש ואכמ"ל.

 

ו

צורת הלוחות שעל ארון הקודש

והנה כתב המגן אברהם בסי' א' ס"ק ט' "מפני המינים שאומרים אין תורה אלא זו ובפרט בזמנינו ולכן אין כותבין אותו על קונטרס מיוחד לצבור" ולא ידעתי מה ענין "קונטרס המיוחד לצבור", ולכאורה הכונה למעין סידור התפלה שבו היו כתובים פרקי תפלה המיוחדים לציבור, דכיון שאין אומרים פרשה זו בציבור, אין טעם לכותבו בקונטרס המיוחד לכך.

והנה בשו"ת תשורת שי ח"א סימן ג' כתב לפקפק על מה שנהגו רבים לכתוב את עשרת הדברות בקיצור או ברמז ע"ג דמות לוחות הברית מעל לארון הקודש או ע"ג הפרוכת או "קיר בית הכנסת בפנים או בחוץ" והשתית דבריו על דברי המגן אברהם, ולענ"ד אין כונת המג"א לאיסור חדש אלא לסברא פשוטה דכיון דאין אומרים פרשה זו בציבור אין לכותבו על קונטרס הציבור, ועוד דאף אם אכן כונת המג"א לאיסור אין לדמות קונטרס המיוחד לתפלת הצבור דכיון שאסרו לכלול פרשה זו בתפלה בכלל תקנתם גם שלא לכותבו בקונטרס הנ"ל, אך מנ"ל לאסור כתיבה על הקיר שאינה שייכת לעצם העבודה והתפלה והלא אין כאן אלא מעין קישוט וכבוד בית אלקינו.

ובעיקר הדבר, גם בזה נראה כנ"ל דכיון שהטעם שאסרו לא שייך בזמנינו אין לפקפק במנהג ישראל ולהוסיף חומרא על חומרתם.

 

הגב על הנושא


לתחילת הדף