אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » פועל שעשה על דעת עצמו

פועל שעשה על דעת עצמו

שאלה:

קבוצת נערים, אשר הוריהם שכרו להם מדריך להורותם הדרך בטיול בין הזמנים, ונקבע הדבר על שעות מספר עם סך קצוב. אך לבסוף האריך המדריך את הטיול על דעת עצמו והראם אתרים נוספים, ואף הגדיל לעשות ונטל ע"ד עצמו מהכסף שהיה ביד הנערים סכום נוסף על השעות הנוספות, אם טוב וישר עשה, או שיש מקום להוציא זאת מידיו.

תשובה.

א. אף שהורי הנערים – הם אלו ששכרוהו והזמינוהו לעבודתו, והם לא היו נוכחים שם, הרי מאחר והזמינוהו כדי לגרום הנאה לבניהם, ובפועל גרם הנאה נוספת, יש מקום בידו לדרוש שכרו. בפרט שגלוי וידוע שכרם של מדריכים, וחיובם על כל שעה נוספת, מעבר לשעות שנשכר לשם כך.

ב. אכן, אם כאשר הזמינוהו היה נשמע מלשונם ששוכרים אותו רק לשעות שקצבו ותו לא, או שהיה נראה שקשה בידם הוצאה זו, וודאי שלא היו מסכימים להוצאה נוספת, הרי אזלי' בתר גילוי דעתם ואינו רשאי לדרוש שכר נוסף.

ג. ובדבר הסכום שרשאי היה ליטול, נראה פשוט שאם השכר ידוע כמה משלמים לשעה נוספת, רשאי ליטול את אותו שכר.

מקורות.

א. הנה מסברא פשוטה היה נראה שמה שעשה אותו מדריך, הוא מעשה שאינו ראוי, ואולי אף יש כאן אבק גניבה. אך מבחינה תורנית, יש מקום לומר שאף אם מלכתחילה לא עשה כראוי, מ"מ רשאי הוא לתבוע שכרו. שהרי כתב הרמ"א (חו"מ סי' רסד ס"ד) וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו. ע"כ. ועי' גם בד"מ (הארוך, שם) שהביא כן, וציין מקורו מדברי הר"ן (פ' שני דייני גזירות).

ובכדי להבין דברי הר"ן, יש להביא דברי הגמ' שם (כתובות קז:), דאי' התם, מי שהלך למדה"י ועמד א' ופרנס את אשתו, חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו כהנים גדולים ואמרו: ישבע כמה הוציא, ויטול. א"ר דוסא בן הרכינס כדבריהם. א"ר יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי. ע"כ. ופסקו הראשונים כדברי חנן שאין לו מעותיו. וכ"פ הרמב"ם (פי"ב מאישות הי"ט).

ובר"ן (כתובות סג. מדה"ר ד"ה קי"ל כחנן) הביא דברי הרשב"א (פ' אין בין המודר לג:) דכי אמר חנן אבד את מעותיו, דוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור לחנן, כדאיתא בגמ' (שם), משום דמבריח ארי בעלמא הוא. אבל פרנס סתם, חוזר וגובה, לפי שכל המפרנס סתם, אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והויא לה כלותה ואכלה. והביא ראיה דמפרנס סתם לא אמרי' במתנה קא יהיב ליה אלא לשם הלואה, מיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי (ב"מ קא.). וכו'. וכיון שכן, המפרנס אשת חבירו סתם, חוזר וגובה ממנו. אלו דבריו ז"ל. עכ"ל. הרי שלשיטת הרשב"א יש חילוק בין אם פרנס סתם, שחוזר וגובה, דאמרי' שלא במתנה נתן, אלא כהלוואה. לבין אם פרנס במקום הבעל, דאז הוי כפורע חובו של חבירו, דחשיב מבריח ארי בעלמא.

אך הר"ן (שם) פליג עליה, ותמה בזה"ל: ולא נראו לי, דנהי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוין, אפ"ה המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי, משום דנהי דלא בתורת מתנה קא עביד, מיהו סתמא אדעתא דבעל נחת ולא אדעתא דידה, שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה, ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו, דלאו כולהו אינשי דינא גמירי. אלא סתמא אדעתא דבעל נחית. ומשום הכי נהי דבתורת מתנה לא קא עביד כדמוכח הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל, אפ"ה לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי, דמסתמא אדעתא דבעל קא עביד וסתמא דלישנא דמתני' הכי משמע. עכ"ל.

הרי שבין לדעת הר"ן ובין לדעת הרשב"א, המהנה את חבירו, לא אמרי' שעשה כן בחינם וע"ד מתנה, אלא יש בידו לדרוש ממנו שכרו. [וכ"כ הרדב"ז בתשו' (ח"ג תרטו – אלף מא) וז"ל: ומ"מ מדברי כולם נלמד דהמשרה את חבירו בביתו סתם או המהנה או חבירו סתם אין דעתו למתנה אלא לתשלומין עד שיפרש. וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ע) שבזה כו"ע מודו]. ולא פליג הר"ן אלא דבמפרנס אשת חבירו, גם בסתם חשיב כפרנס במקום הבעל, שהרי כו"ע ידעי שאין לה נכסים. אך במהנה את חבירו, ודאי דגם לדעת הר"ן לאו לשם מתנה עושה כן.

ועי' להרב המגיד (פי"ב מאישות הי"ט) שהסכים לדעת הר"ן דגם בסתם חשיב כמפרנס במקום הבעל ופטור, וביאר טעם החילוק בין מפרנס חבירו, למפרנס אשת חבירו, וז"ל: והטעם, לפי שיש חילוק בין סלוק נזק להבאת תועלת, ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה, דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו ומהנהו, אבל כאן אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק חיובו, והר"ז כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום. וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה, לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחויב לזונה והוא הבעל, ואילו לא זן אותה זה היתה ניזונת מנכסי הבעל או היתה לווה ואוכלת והוא פורע, נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן, סוף דבר הרי זה כפורע חובו של חבירו ממש. ע"כ. הרי לן חילוק המ"מ, דביורד לשדה חבירו, וכן המהנה את חבירו, דאמרי' שיש בידו לדרוש ממנו שכרו, היינו משום דיש כאן הבאת תועלת. ומה דאמרי' דהמפרנס אשת חבירו, דפטור, היינו משום שאין כאן אלא סילוק נזק.

ומ"מ לענין דינא, כן פסקו הפוסקים עיקר, שכל המהנה את חבירו, יכול לדרוש ע"כ שכר. וכמ"ש הרדב"ז בתשו' (שם) בזה"ל: כללא דמילתא, דכל המהנה את חבירו סתם במאכל ומשקה וכסות ודירה סתם ולא פירש שהוא דרך מתנה וגם לא פי' שהוא דרך הלואה יכול לתבוע ממנו מה שמהנהו, ושמין ב"ד כמה היה ראוי לזה לאכול ולשתות ולכסות ובית לדור ונותן לו לא לפי מה שהוציא, שהרי יכול חבירו לומר אלו הייתי יודע כי משלי אני אוכל הייתי מצמצם עצמי ודמיא להא דאמרינן בגמ' ופורעין דמי בשר בזול והכל לפי מה שהוא אדם ורגיל ומעונג. עכ"ל. וכ"פ מהרשד"ם (חו"מ סי' שמה). ועוד, כמשי"ת להלן. וכמשנ"ת בדברי הרמ"א.

ועי' בביאור הגר"א (סי' רסד שם) שהראה מקור לדינו של הרמ"א, מהא דיורד שלא ברשות, וכמ"ש הרשב"א להוכיח דינו משם.

אלא שנפ"מ גדולה איכא בין היורד לשדה חבירו שלא ברשות לדין נהנה, שכן ביורד אף אם לא נהנה בפועל, כתב הסמ"ע (סי' שעה ס"ק ז) בשם רש"י (ב"מ קא. ד"ה גלית) והרא"ש (שם פ"ח סי' כב) שהרי"ז חייב לשלם לו. והיינו משום שבפועל השקיע ברכוש חבירו דבר העשוי להשביח, ומשעה שהשקיע ונטע נטיעות, זכה הנוטע בשבח. ואף אם אח"כ נתקלקלו הנטיעות, של בעל השדה נתקלקלו, וחייב לשלם לנוטע. אך בעושה לחבירו פעולת טובה, ודאי שאין מקום לחייב תשלום אלא אם בפועל נהנה, אך אם לא נהנה למה ישלם לו עבור מה שטרח בלא שביקש ממנו, וגרע מיורד לשדה חבירו שלא ברשות.

ב. עפי"ז י"ל שגם בנ"ד, מאחר ובפועל גרם לאותם נערים הנאה, הרי יש בידו לדרוש שכר עבור זה. ואף שנשכר לשעות ספורות, אין לומר שיש בזה אומדנא דמה שעשה תוספת, בכלל השכירות הוא. ודוגמא כעי"ז מצאנו בדברי הרמ"א עוד בסי' רמו סי"ז, וז"ל: האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור (תרוה"ד סימן שיז). עכ"ל. הרי דאף שהיה נראה לחתן שחמיו ממשיך להאכילו ע"ד התחייבותו, אף שכבר נגמר הזמן, מ"מ יש ביד חמיו לחייבו על המנות הנוספות. ומקור דין זה בגמ' בב"ק (דף כ) גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, דקי"ל דפטור מטעם זה נהנה וזה לא חסר. אך באופן שחסר, כגון דהדירה קיימא לאגרא, חייב. ואף שבגמ' שם איירי שדר שלא מדעתו, ומשמע דאילו היה זה מדעתו, הרי"ז פטור אף בכה"ג שחסר, כתב התרוה"ד (סי' שיז), דז"א, וז"ל: וי"ל דרש"י נמי לא מחלק בין מדעת לשלא מדעת, אלא גבי זה נהנה וזה לא חסר דעלה קאמר התם דכיון דלא חסר והוי נמי מדעת ודאי פטור הנהנה, אבל היכא דזה נהנה וזה חסר אפי' מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו. ומצאתי שפסק מהרי"ח בשם רבינו אפרים מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו משבור את כדי וקרע כסותי דחייב אף על פי שמותר לו לשבור. ע"כ. ועי' בד"מ (סי' רמו) שציין מקור נוסף לדין זה מדברי הר"ן והרשב"א המובאים לעיל, דכל שעשה עם חבירו טובה, יכול לדרוש ע"כ אח"כ שכר. וכן ציין בביאור הגר"א (ס"ק כא) לדברי הר"ן והרשב"א הללו. [ועי' כת"ס (חו"מ סי' כא)].

הרי שדברי הרמ"א בסי' רמו מתאימים לדברי הרמ"א בסי' רסד, אלא שבסי' רמו נתבאר דלא די שעשה לחבירו טובה, אלא בעי' שיתחסר בשביל כך, דבכה"ג כתב בתרוה"ד דאינו מוחל על חסרונו, אך אם עשה לו טובה ולא נתחסר, הרי יכול לו' לו: זה נהנה וזה לא חסר. [אלא דאף באופן שאינו מתחסר כגון בחצר דלא קיימא לאגרא, עי' בנוב"י (תנינא סי' כד) שכתב דלדעת הרמב"ם אינו יכול לכופו לכתחילה לעשות לו טובה כגון לדור בביתו, וכתבתי בזה במקו"א, אך ודאי שאם כבר דר מדעתו, גם לדעת הנוב"י כל שלא נתחסר בכך, לא יוכל לדרוש ממנו שכר ע"כ, מאחר וזה נהנה וזה לא חסר, וכנ"ל]. וכיו"ב כתב בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' קיט) לענין מי שהתחייב לחתנו לדור בביתו שנים מספר, וכשעברו אותם שנים המשיך לדור בביתו שנתיים נוספות. ואח"כ התחיל לדרוש מחתנו שכר על מגוריו. אלא שלאחר שנים רבות נפלה קטטה ביניהם, וביקש החותן את שכר אותם שנתיים ג"כ. ועי"ש שהאריך ע"פ הנ"ל, שדוקא בכה"ג שמוכח שדוקא מחמת הקטטה דורש שכר זה, אך מעיקרא כבר מחל ע"ז, אין בידו לדורשה. אך אל"ה, רשאי לדרוש שכר גם על אותם שנתיים, אף שהמשיך לדור שם בסתם.

ועוד עי' בערוה"ש (סי' שעה סט"ו) שכתב בדינא דיורד שלא ברשות וז"ל: יראה לי דגם במטלטלין הדין כן שאם בא ראובן ותיקן בגד של שמעון או כליו, אם לפי ראות עיני ב"ד צריך שמעון לתקון זה וביכלתו לתקן, דינו כבית העשויה להבנות וחייב לשלם לו כפי השומא אף שעשה שלא ברשות. ואם שמעון א"צ לתקון זה או שאין ביכלתו, א"צ לשלם לו. ואדרבא יכול לכופו שיקנהו ממנו וכמ"ש בקרקע ואף דמטלטלין נגזלין, מ"מ אין כל השבח שלו שהרי לא כוון לגזול. ועפ"ז כתב בספר נתיבות שכיר (פט"ו סי"ח) דמי שנתן כלי לאומן לתקנו, ותוך כדי העבודה רואה האומן שצריך להוסיף עוד חלק מסוים, או שצריך להשקיע עוד שעת עבודה, יותר ממה שסיכמו, או מכפי שהיה ידוע בעת קבלת החפץ לתיקון, דע"פ הנ"ל, י"ל שאם התיקון הנוסף נחוץ לפעולת המכשיר, ובעה"ב יכול לעמוד בהוצאה זו, חייב לשלם לאומן, ואם לאו הוא פטור. ע"ש.

ג. איברא, דהנה הרמ"א בסי' שסג (ס"י) כתב בזה"ל: האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר (ב"י בשם הרשב"ץ). עכ"ל. וכבר הקשו האחרונים בקול גדול, שדברי הרמ"א הללו סותרים לדברי הרמ"א הנ"ל, שהרי בדבריו בסי' רסד ובסי' רמו מבו' שהעושה לחבירו טובה, יכול לדרוש ממנו שכר, ואילו הכא מבו' שאף שעשה לו טובה ונתן לו לדור בחצירו, אינו יכול לדרוש ע"כ שכר. וכן הק' בב"ח מדברי תרוה"ד (סי' שיז) שהביאם הרמ"א בסי' רמו, לדברי הרשב"ץ הללו. וכתב הב"ח מכח זה, דכיון שנחלקו בזה, המע"ה. ועי' גם בש"ך (סי' רמו ס"ק ט) שהק' דברי הרמ"א אהדדי, והניח בצ"ע. והביאו גם בנתה"מ (שם חי' ס"ק יז), וכן הק' הט"ז (סי' רמו שם). ובקצה"ח (סי' שסג ס"ק ט) הביא דבריהם, ונראה שגם הוא הניח הדין בצ"ע. והנודע ביהודה (תנינא חו"מ סי' לד) כתב בזה"ל: ומה שרוצה דמי מזונות מהיתומה שהחזיק על שלחנו, זהו מהלכות עמומות והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות. ע"כ. וע"ע בשו"ת מקום שמואל (סי' לא) שהאריך בדינו של הרמ"א זה. וכן במ"ש החת"ס (חו"מ סי' קיט) ובשו"ת כת"ס (חו"מ סי' כא) ובשו"ת אגודת אזוב מדברי (סי' כ). וכן במ"ש בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' מב) דהוי ספיקא דדינא, ומש"ה גם בדינו של הרמ"א בסי' קסד, הוי ספיקא דדינא.

אולם, עי' בספר הלכות מתווכים (במבוא) שהביא כל הנ"ל, וכתב, דאחר שיצא לאור ספר שו"ת התשב"ץ, המעיין יראה שיש ליישב בפשיטות, דמ"ש התשב"ץ דהאומר לחבירו דור בחצרי, אינו יכול לתבוע ממנו אח"כ מעות, היינו משום דאיירי דוקא בחצר דלא קיימא לאגרא, שאינו מחסרו בכך ממון, אבל בדקיימא לאגרא שמחסרו ממון, איה"נ גם לדעת התשב"ץ יש לחייבו ממון. וגם אנא בעניותא כתבתי כיו"ב בספרי משפט השכירות. ובאמת שהדברים מסתברים ותואמים לדברי הרמ"א בסי' רמו.

מעתה, הגם שרבו הפוסקים שכתבו מכח הסתירה בדברי הרמ"א דהוי ספיקא דדינא ואין להוציא מיד המוחזק, הנה בהגלות נגלות דברי התשב"ץ, י"ל דכו"ע יודו דכל שנתחסר, יש בידו לחייב את שכנגדו ממון. [ועי' בהל' מתווכים (עמ' עח) שהביא שכיו"ב כתבו מדעתיהו עוד קודם ראות דברי התשב"ץ בכנה"ג (סי' שסג הגב"י טו), ובבני חיי (אלגאזי, שם), ושכ"מ מדברי הנתה"מ (סי' עב סוס"ק יח, וסי' קנג סוס"ק ג).] וגדר נתחסר, א"צ שיוציא הוצאות בפועל או ישלם ממון, אלא כל בעל מקצוע שעבודתו בהוראה והדרכה, חשיב נתחסר, שכן זה עבודתו. וכהא דתיווך, שעצם זה שמראה את הדירה לחבירו, חשיב נתחסר, [וז"נ כוונת שו"ת יד אליהו (לובלין, סי' עד) שכתב דמוכח מדברי הרמ"א (חו"מ סי' רסד) דאפי' לא הוציא הוצאות, חייב לשלם על טובתו. והביאו בשו"ת שער אשר (קובו, ח"ב קו' מטה אשר סי' רסד אות ל), והיינו, דנתחסר אינו דוקא אם הוציא הוצאות, אלא אף חסרון אחר של זמן וטירחא]. ובמקו"א כתבנו בזה עוד.

ועוד י"ל ולבאר בדברי הרמ"א, דהכל תלוי במנהג, וכל שרגילים לשלם ע"ז, אזי אף אם לא נתחסר בפועל, יש בכחו לדרוש תשלום על הנאתו. ולכן סתם הרמ"א בסי' רסד שעל כל טובה או הנאה, יש ביד המהנה לדרוש תשלום, ולא חילק בין אם חסרו ממון או לא. ומ"ש הרמ"א בסי' שסג שבדור בחצרי, פטור, היינו משום שבלא קיימא לאגרא אין רגילות לדרוש ממון.

ד. ונראה עוד, דאף שהורי הנערים – הם אלו ששכרוהו והזמינוהו לעבודתו, והם לא היו נוכחים שם, הרי מאחר והזמינוהו כדי לגרום הנאה לבניהם, ובפועל גרם הנאה נוספת, יש מקום בידו לדרוש שכרו. בפרט שגלוי וידוע שכרם של מדריכים, וחיובם על כל שעה נוספת, מעבר לשעות שנשכר לשם כך. הגע בעצמך, אם לא היה מוסיף אתרים נוספים, אך היה מתאחר בדרך מפני סיבות שאינן תלויות בו, וכי לא היו צריכים ההורים לשלם שכר נוסף עבור השעות הנוספות. אלא ע"כ דאף שהם אינם נוכחים בפועל, הרי מאחר ושכרוהו ליהנות את בניהם, אף שההנאה שהוסיף לא היתה מסוכמת מראש, מ"מ י"ל דאדעתא דהכי נחית.

אכן, אם כאשר הזמינוהו היה נשמע מלשונם ששוכרים אותו רק לשעות שקצבו ותו לא, או שהיה נראה שקשה בידם הוצאה זו, וודאי שלא היו מסכימים להוצאה נוספת, הרי אזלי' בתר גילוי דעתם ואינו רשאי לדרוש שכר נוסף. דאמנם בפ"ת (סי' רסד ס"ק ג) הביא משו"ת פרי תבואה (סי' נח) שכתב דאף אם גילה דעתו מתחילה שאינו רוצה לשלם לו, כיון שבפועל נהנה, חייב לשלם לו. אך בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"ב סי' קנא) דנראה דפליג עליה. וגם בארחות המשפטים (ח"א דף עז ס"ק ט) פסק כדבריו, ע"ש. ובפתחי חושן (פ"ח הע' סד) כתב דאף הפרי תבואה לא איירי אלא באופן שביקשו שיעשה בחנם, אך לא אמר לו בפי' שאינו רוצה לשלם. אך באומר בפי' שאינו רוצה לשלם, וכ"ש כשאמר בפי' שאינו רוצה בטובתו בשכר, מסתבר שיודה הפרי תבואה שפטור. ע"ש. וע"ע בערוה"ש (סי' שעה סי"א) שכתב דאף ביורד, אם ברור לבי"ד שמאיזה סיבה שהיא, אין הנהנה רוצה בפעולתו של זה, אינו חייב לשלם לו.

ה. ובדבר הסכום שרשאי היה ליטול, נראה פשוט שאם השכר ידוע כמה משלמים לשעה נוספת, רשאי ליטול את אותו שכר. וכמשמעות דברי הרשב"א בתשו' (ח"ד סי' קכה). וככל מי ששכר פועל ולא קצץ עמו, שאם יש מנהג ידוע, נותן לו כמנהג המדינה, כמבו' בשו"ע (סי' שלא ס"ב).

אלא דיש לעיין ממה שכתב הרמ"א (סי' שלג ס"ח): שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו. ודוקא שחזר והשכיר עצמו בשנה שנייה; אבל אם עמד עמהן בשתיקה, לא אמרינן דנשאר על תנאו הראשון (ריב"ש סימן תעה ומהרי"ק שורש קיח). ע"כ. הרי מבו' לכאו' דאף שהמשיך לעבוד שנה נוספת, לא אמרי' דנשאר על תנאו הראשון. אך עי' בש"ך שם (ס"ק מד) שכתב לתמוה ע"ד הרמ"א שכן בדברי הריב"ש אין הוכחה לכך, אלא דמעשה שהיה כך היה. וגם מהרי"ק לא איירי אלא באופן שטען התובע שהמעשה בטל מתחילה, והשכירות הראשון לא היתה כדין, משא"כ בנדון הרמ"א שהשכירות הראשונה היתה כדין. ושמא כוונת הרמ"א דכיון שלא התנו, הו"ל כשכר פועל בלא קציצה, דמשלם כפחות שבפועלים. וצ"ע. ע"כ. הרי שאף אם המשיך לעבוד בשתיקה, נוטל שכר, אלא שאינו נוטל שכר מלא, אלא כפחות שבפועלים. וגם ע"ז כתב הש"ך דצ"ע, ולשיטתו נראה דיש לו ליטול כשכר שנה הראשונה. ועי' בשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' לז) ובשו"ת אוריין תליתאי (תאומים, סי' פב) ובשו"ת יד יצחק (ח"ב סי' קפא ד"ה עוד) ובשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' לג) שנראה שנקטו כן לדינא. ובשו"ת מנחת שי (ח"א סי' פ) כתב דודאי גם הרמ"א מודה שגוף השכירות נמשכת ע"ד השכירות הראשונה, ורק אם היו תנאים מיוחדים, זה לא נכלל בשכירות שהמשיך בשתיקה. ע"ש עוד. ובשו"ת הלכה למשה (חו"מ סי' טז דף נח ע"א) כתב לחלק עוד דהרמ"א איירי באופן שנתחלפו המנהיגים, ולכן י"ל שלא ע"ד תנאי הראשון נשכר. משא"כ אם המעביד הוא אותו מעביד. ע"ש. ואף אם נאמר שלא יצאנו מידי מחלוקת, מ"מ כיון שהמדריך תפוס, יכול לטעון קים לי כהש"ך. וע"ע בשו"ת קול אליהו (ח"ב חו"מ סי' יב).

 

הגב על הנושא


לתחילת הדף