אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » פיצויי פיטורין לעובד שמעל בתפקידו או נתפס שגנב מממונו של מעבידו

פיצויי פיטורין לעובד שמעל בתפקידו או נתפס שגנב מממונו של מעבידו

שאלה:

ראובן עבד כמנהל מכירות בחנות שבבעלות שמעון במשך 27 שנה במסירות וכשרון רב. בשנה האחרונה, חשד שמעון בראובן שהוא גונב כסף מהקופה. כדי לאמת את החשד, התקין שמעון מצלמה נסתרת בחנות. למצער, ראובן צולם בשעת שהוא גונב מהקופה. עקב כך, החליט שמעון לפטר את ראובן, וגם הודיע לו בכתב שהוא אינו משלם לו פיצויים. שמעון טוען להגנתו, שהוא בכלל לא גנב מהקופה, ושמעון זייף את הצילום באמצעים טכנולוגיים, במטרה למצוא עילה לפטרו מעבודתו ולנשלו מפיצויי פיטורין המגיעים לו – על לא עוול בכפו. ראובן מציין את העובדה – באין חולק, שבכל שנות עבדותו הוא היה עובד מסור, וגם שהכנסות של החנות גדלו מספר פעמים עקב כך. לפיכך טוען ראובן, שאם ראובן עומד על דעתו לפטרו, עליו לשלם פיצויי פיטורין (חודש לכל שנה) כיון שמצידו הוא מוכן להמשיך את עבודתו כמקודם.

תשובה:

העובד זכאי לפיצויי פיטורין.

הרחבת הדברים:

ככלל, לפי החוק האזרחי עובד שפוטר מעבודתו זכאי לפיצויי פיטורין (משכורת חודשית אחת – לכל שנת עבודה בישראל, ו 5% ממשכורת שנתית בצרפת). עובד זכאי לפיצויי פיטורין רק אם המעביד פיטר את העובד. אבל עובד שהחליט לעזוב את מקום עבודתו מעצמו, אינו זכאי לפיצויי פיטורין.

בחוק האזרחי אין התייחסות מפורשת אם עובד שמעל או שגנב ממעבידו זכאי לפיצויי פיטורין. אולם לפי הנוהג בבית משפט האזרחי, אילו היה הדבר ברור שראובן גנב מהקופה [כגון שראובן הודה שהוא גנב וכדו'], פעמים שבית משפט היה פוטר את המעביד מתשלום פיצויי פיטורין לגמרי, ופעמים שהיה מחייב את המעביד בפיצויי פיטורין חלקיים. הקביעה אם לחייב או לפטור תלויה במספר שיקולים, ובניהם, כמה זמן העובד מעל בתפקידו מכלל משך העסקתו, מהו סכום הכסף שגנב מהקופה ומה היתה תרומתו של העובד למקום עבודתו ועוד שיקולים נוספים.

אף שלפי ההלכה, אין המעביד חייב לשלם פיצויי פיטורין, אלא רק בתור חובה מוסרית, ראה ספר החינוך מצוה תפ"ב, מכל מקום הנוהג בבתי הדין לחייב פיצויי פיטורין, וכך נהגו בבתי הדין עוד לפני קום המדינה, ראה אוסף ורהפטיג ח"ב עמ' 16. אכן, כיון שאין חוק מפורש במקרה שהעובד מעל או גנב מהקופה, וגם אין מנהג ברור אם לחייב בפיצויי פיטורין, בית הדין אינו מחויב לדון כפי שנהגו לדון בבית משפט [ראה סמ"ע ס"ס שס"ט בשם תשובת הרשב"א], אלא בית הדין רשאי להפעיל שיקול דעת משלו.

יש מקום לדון את העובד כמי שהתפטר מעצמו, שהרי לולא שהיה ראובן נתפס בגניבתו, לא היתה עילה לפטרו, וכיון שמעשיו של ראובן הם שהובילו לפיטורין, יש לדון זאת כמו שראובן התפטר מעצמו ולא מגיע לו פיצויים, וראה בפד"ר ח"ח עמ' 129 שנכתב בנימוקים לפסק: "ויש להוסיף בזמננו שרגילים לתת פיצויים למפוטר, ואם סילקוהו בגלל מעילה בתפקיד מפסיד את הפיצויים, הרי גם זאת מהווה הוכחה שחשדא אין כאן,…". ומזה עולה שבאופן עקרוני, עובד שמעל בתפקידו, לא מגיע לו פיצויי פיטורין. אולם בפד"ר ח"ד עמ' 126 רואים שביה"ד נהג בסלחנות כלפי עובדת שהחסירה מעבודתה בשלוש השנים האחרונות – מתוך שלוש עשרה שנות עבודתה, ופסק ביה"ד, שאף שניתן היה לפטרה בגלל החיסורים, מ"מ אינה מפסידה פיצויים, ראה הערה[1].

יחד עם זאת, יש למצוא סימוכין לכאו', שיש להקל על עובד שמעל בתפקידו, שלא תמיד יש לנשלו מהזכות על הפיצויים. הנה בכתובות ע"ב ע"א נתבאר דינה של אשה ש'עוברת על דת' שמפסידה כתובתה. העיקרון העולה מסוגיא זו הוא, שהזכות של אשה לקבל כתובתה תקף דוקא במקרה שהיא התנהגה בכשרות במשך זמן הנישואין, אבל אם התנהגה שלא כהוגן כגון שעברה על דת, אין היא זכאית לגבות כתובתה. ומכאן יש לדמות באופן רעיוני גם למקרה דידן, שהעובד זכאי לפיצויי פיטורין רק אם נהג כשורה כלפי מעבידו במשך תקופת העסקתו. אבל אם נהג שלא כשורה כלפי מעבידו, וכתוצאה מכך פוטר מעבדתו, אינו זכאי לפיצויי פיטורין.

והנה בתרומת הדשן סימן רמ"ב העלה, שאשה שרגילה להתייחד עם גברים באופן האסור, נקראת עוברת על דת, וכ"פ הרמ"א באהע"ז סימן קט"ו ס"ד. וכתב הבית שמואל שם סק"כ, שבת"ה מבואר שאם התרו בה, דינה כעוברת על דת, אפילו אם התייחדה רק פעם אחת. ואם לא התרו בה, אין דינה כעוברת על דת, אלא אם כן היא רגילה להתייחד עם גברים. בהנחה שיש לדמות את מקרה דידן לחיוב כתובה בין בעל לאשה, יש להסיק מכאן לכאו', שמעידה חד פעמית של עובד כלפי מעבידו אינה מנשלת אותו מהזכות לפיצויים, שהרי גם אשה שהתייחדה באופן האסור נקראת עוברת על דת – רק אם היא רגילה בכך. אבל אם התייחדה פעם אחת, אף שעברה איסור, מכל מקום אינה נחשבת כעוברת על דת בשביל כך. וכמו כן עובד שהתברר שמעל בתפקידו באקראי בלבד, ולא בצורה כרונית מתמשכת, זכאי לפיצויי פיטורין. אבל יש מקום לחלק, שאשה שעוברת על איסור יחוד באקראי, על אף שעברה על איסור חמור, אבל בעבירה זו לחוד אינה נחשבת כמי שבוגדת בבעלה, ולכן אין עילה לפטור את הבעל מתשלום כתובתה. מה שאין כן בעובד שנתפס כגונב ממעבידו, הרי בעבירה זו לחוד, כבר פשע כלפי מעבידו וממילא איבד את אמונו של מעבידו. ולכן מעבידו נאלץ לפטרו, וממילא יש לדון שהעובד אינו זכאי לפיצויים.

אכן בני"ד יש מקום לחייב את המעביד לשלם לעובד פיצויי פיטורין מצד נוסף, שהרי העובד אינו מודה שהוא גנב, והראיה היחידה של המעביד לעמדתו היא מכח הצילום, ויש לדון איך הכרעת הדין לאור נתון זה. הגישה המקובלת בבתי הדין [ראה פס"ד ירושלים ח"ג עמ' סג] היא, שצילום או סרט אינם מהווים ראיה כמו עדים, אלא לכל היותר משמש הדבר כ'רגליים לדבר' או כ'אומדנא' מסוימת שעשויה לחייב את הנתבע שבועה (ראה רמ"א חו"מ סימן ע"ה סי"ז). לכן, מלבד מה שהעלינו מקודם, שאם העובד נתפס שגנב רק פעם אחת באקראי, דיש לצדד שאינו מפסיד את הזכות לפיצויי פיטורין, בנוסף לכך, בני"ד לא הוברר לחלוטין שהעובד גנב מהקופה, ולכן אין ה'ספק' הזה [אם העובד גנב] מוציא מידי חיוב 'ודאי' לשלם לעובד שפוטר תשלומי פיצויים.


[1] ז"ל פסק הדין שם: "הנתבעת עם ההצדקה לפיטורין משיבה לטענות התובעת … טוענת גם שהתובעת לא עבדה בנאמנות, בעיקר בשנים האחרונות, החסירה חדשים על גבי חדשים, דבר שגרם למוסד הפסדים די נכרים, … ובכלל טוענת, כי אין דין וחק לתשלומי פיצויים, ומכיון שפנתה לביה"ד, עומדת על כך שלא מגיע לתובעת כלום, ולחלופין אין לזכותה ביותר ממה שהוצע לה.

והנה בראשונה, בהיות והושמעה מפי התובעת וב"כ בהמשך הטענות טרוניא גם על עצם הפיטורין, מוצא ביה"ד לנחוץ להבהיר דבין אם יש אשמה מצד התובעת על החיסורים הרבים מהעבודה ובין שאין אשמה מצדה, הפיטורין היו בהחלט כדת וכדין כי ברור שהמוסד לא היה מחויב לסבול התוצאות של הזעזועים בהכנסות הכספיות של המוסד שהוא בפסידא דלא הדר, כדמצינו בדומה לזה שנפסק בחו"מ סי' ש"ו סעי' ה: הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד,,, וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד,,, או למד בטעות וכל כיוצא באלו והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו מסלקין אותם בלא התראה שהם כמותרים ועומדים.

והכי נמי המקרה שלפנינו כלול בוכל כיוצא באלו שכותב המחבר, דכמו שמסלקים למלמד שלמד בטעות, אע"פ שהמלמד בעצמו טועה בדבר ואינו יודעו, כמבואר בבאר הגולה סק"ה, בהיות ואיך שהוא הוא מפסיד בכך פסידא דלא הדר, כך יש לסלק בכגון המקרה שלפנינו אשר התמדת החיסורים מהעבודה של התובעת הראה בעליל על ההפסדים שאינם חוזרים שנגרמו בשנים אלה, כפי החשבונות שהוגשו לפנינו (ונמצאים בתיק). ואפילו להרמ"א שמוסיף וכותב: וי"א דאע"פ שאין צריכין התראה מ"מ בעינן חזקה דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להן.

מ"מ בנידון שלפנינו מיקרי כהוחזקה בכך בגלל החיסורים המתמידים זה שלש שנים שבאופן זה לא צריכים כבר להתראה. ובמציאות אין לתובעת גם לטעון שלא התרו בה על כך, ולפי דבריה לא היה הדבר בידה לתקן זאת בהיותה מדי פעם אנוסה על כך בידי שמים בגלל מחלותיה.

עכ"פ אין כל יסוד לפטור את הנתבעת מתשלום פיצויים לתובעת כפי הנוהג, שעבדה אצלה זה למעלה משלש עשרה שנה".

הגב על הנושא


לתחילת הדף