אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת אמור – נשים בספירת העומר

פרשת אמור – נשים בספירת העומר

כתב המגן אברהם בסימן תפ"ט ס"ק א' "נשים פטורות מספירת העומר מיהו כבר שוויא עליה חובה". ומקור הלכה זו דנשים פטורות מספה"ע הוא ברמב"ם פ"ז מתמידין ומוספין הלכה כ"ד וז"ל "מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה", והכסף משנה שם כתב משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא וכ"כ המג"א סק"א.

אמנם לא כך כתב הרמב"ן, דבקדושין ל"ד ע"א כתב דספירת העומר הוי מצות עשה שאין הזמ"ג ונשים חייבות בה, ורבים נתקשו בהבנת שיטתו.

א. בשו"ת אבני נזר או"ח סימן שפ"ד כתב דכיון שספירת העומר תלויה בחג המצות ותחילת הספירה "ממחרת השבת" דינה כדין כל מצות הפסח שעליהן גזרה תורה כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה.

ומלבד הדוחק הגדול בעצם סברא זו, אין היא מתיישבת בלשון הרמב"ן, דהלא בדברי הרמב"ן מבואר דמצוה זו הוי מ"ע שאין הזמן גרמא, ולהסבר האבנ"ז באמת הוי זמ"ג אלא שגזה"כ שאשה חייבת בה.

ב. הגרי"פ פרלא בביאורו לרס"ג במבוא בחלק א' אות י"ב כתב דאין מצות הספירה תלויה בזמן אלא בהבאת העומר והעומר הוא זו שתלויה בזמן, ומשו"כ נחשבת מצות הספירה אין הזמן גרמא, וכעי"ז כתב גם בשו"ת דברי יחזקאל סימן מ"ה אות ד' עי"ש.

ויש להעיר לדעת רבים מן הראשונים והרמב"ם דספה"ע אף בזמן הזה דאורייתא הרי שאין הספירה תלוי בעומר אלא ביום הבאת העומר.

ג. בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סימן ה' הגיה בדברי הרמב"ן לגודל התימה, וכתב לשער שהיה כתוב ס"ע והכונה לסדר העבודה, או שהיה כתוב מ"ע והכונה למתנות עניים, וכעי"ז כתב בשו"ת יגל יעקב ח"א סימן ס"ד, שהיה כתוב ס"ה והכונה ספירת הזבה, ומטעות המדפיס נכתב בטעות ספירת העומר עי"ש.

ומלבד מה שראוי להסתייג ממי שמגיה בספרי קדמונינו ללא ראיה (עיין ברמ"א ובהגר"א יו"ד סימן רע"ט ס"א).

אך כבר זכינו לתשובת בנו של מהר"ם חלאווה (רבינו משה חלאווה) שנדפסה בסוף ספר שיטת קדמונים על מסכת ב"ק שהעתיק מכתב אביו בשם הרמב"ן דנשים חייבות בספירת העומר וז"ל "והרמב"ן ז"ל כתב דספירת העומר נשים חייבות בו, וכן עיקר, דלא ממעטינן אלא שהזמן גרמא, וספירת העומר אין גורם לו הזמן, אלא המעשה דהיינו הקרבת העומר. ואע"פ שהעומר תלוי בזמן מ"מ המספר אינו תלוי אלא במעשה ההקרבה ולא הזמן גרמא. הא למה זה דומה, לנשים חייבות בברכת המזון, והרי שבת שהזמן גורם לאכילתו, דאסור להתענות, וכיון שהאכילה יש לה זמן הברכה עליה תיחשב תלויה בזמן, ונמצאת אם כן בהמ"ז תלויה בזמן, ואמאי נשים חייבות" והאריך בסברא זו, הרי לן להדיא דאכן כן דעת הרמב"ן ומהר"ם חלאוה הסכים לשיטתו. וסברת הרמב"ן נתבארה ע"י מהר"ם כעין סברת הדברי יחזקאל והגרי"פ, והדברים חידוש.

ואני כשלעצמי הוי אמינא סברא אחרת בדעת הרמב"ן דאין דין מ"ע שהזמן גרמא אלא במצוה ששייך לקיימה בכל זמן אלא גזה"כ שאין היא נוהגת אלא בזמן מסויים כגון מצה, לולב, סוכה, תפילין, וכדו' שמעשים אלה שהם עצם חפצא דמצוה יכול לעשותן בכל זמן שהוא, אלא שגזרה תורה שאין מצותן אלא בזמן מסויים, אבל עצם עצמותה של מצות ספירת העומר אינה אלא ספירת הימים שבין פסח לעצרת דהן הם ימי העומר ולא זולתם, וזו הסיבה שא"א לקיים מצוה זו בזמן אחר, דאי אפשר לספור ימים אלא כאשר הם קיימים ועומדים ואיך נספור ימים אלה בין ר"ה לסוכות. נמצא דמצוה זו א"א לקיימה אלא בין פסח לעצרת לא משום גזירת הכתוב שתהיה המצוה נוהגת בזמן מסויים, אלא משום שאין בידנו לספור ימים אלה אלא בעתם ובזמנם ואין עצם המצוה אלא לספור ימים אלה ולא ימים אחרים, ודו"ק בזה כי לדידי סברא פשוטה יש כאן.

ב

בגדר מצות עשה שהזמן גרמא

יש לעיין ביסוד גדר זמן גרמא, האם כל מצוה שאי אפשר לקיימה ואין אדם חייב בה אלא בזמן מסוים הוי בכלל זמן גרמא אף אם הסיבה שמצוה זו תלויה בזמן אינה מצד עצמה אלא משום סיבה שאינה מעצם דיניה והלכותיה, או שמא אין הנשים פטורות אלא ממצות שמצד דין התורה תלויות בזמן.

ומצינו לכאורה שנחלקו ראשונים ואחרונים בהלכתא דא בכמה מקומות, ונבאר:

א. ספירת העומר

כתב הרמב"ם בפ"ז הכ"ב מתמידין ומוספין "מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן ונשים ועבדים פטורין מספירת העומר".

וכך דעת החינוך במצוה ש"ו, וכך כתב המגן אברהם בסימן תפ"ט סק"א דנשים פטורות מספירת העומר משום דהוי מצ"ע שהזמ"ג.

אך הרמב"ן בקידושין ל"ד ע"א כתב דהמשנה שם תנא ושייר במצ"ע שאין הזמ"ג שהרי לא תני הבאת ביכורים וספה"ע ועוד עי"ש. הרי דנקט דספה"ע הוי מצוה שאין הזמ"ג ונשים חייבות בה.

וביאור שיטתו כתב בשו"ת דברי יחזקאל סימן מ"ה דאין עצם מצות הספירה תלוי בזמן אלא תלויה היא ביום הבאת העומר והיא זו שתלויה בזמן ומשו"כ אין ספירת העומר זמ"ג.

ואני בעניי ביארתי סברת הרמב"ן בדרך אחר, דרק מצוה שמצד עצם מעשה המצוה אפשר לקיימה בכל עת אלא שמצד דין התורה אינה נוהגת אלא בזמן מסויים הוי בכלל זמ"ג, וכסוכה ולולב דבכל ימות השנה אפשר לישב בסוכה וליטול לולב, וכך בציצית שאפשר להתעטף בהם בין ביום ובין בלילה, אלא שכך גזרה תורה דמצוות אלה אינן נוהגות אלא בזמן מסויים, אבל ספה"ע שעניינה לספור את הימים שבין פסח לשבועות ואי אפשר לספור ימים אלא כאשר קיימים הם ואנו עומדים בהם, נמצא שמצד עצם מעשה המצוה אינה נוהגת אלא בימים אלה שמצווים אנו למנותם, ומשו"כ אין היא בכלל זמ"ג.

אך דעת הרמב"ם וסייעתיה דכל שאין מצוה נוהגת אלא בזמן מסויים הוי בכלל זמ"ג ואין נפ"מ בטעם הדברים.

ב. הבאת ביכורים.

כתב בספר החינוך מצוה צ"א דמצות ביכורים נוהגת באנשים ולא בנשים ולא ביאר טעם הדברים. ובמנחת חינוך שם נקט בשיטתו דהוי מצות עשה שהזמ"ג כיון שאין מביאין ביכורים אלא מן החג עד חנוכה כמבואר במס' ביכורים פ"א מ"י, עי"ש. ולשיטתו צ"ל דמה דמבואר שם דנשים מביאות ואינן קוראות הוי מדרבנן אבל מה"ת פטורות הן מהבאת ביכורים. ובטורי אבל מגילה (כ' ע"ב) דן למה אין הביכורים נחשבים כמ"ע שהזמ"ג שהרי מדברי כל הראשונים משמע דמה"ת חייבות בביכורים, וכתב דכיון דמה שאין מביאין ביכורים אלא בזמן זה אינה מ"הלכתא" אלא משום דזה זמן ביכורי פירות האילן אין זה בכלל זמ"ג עי"ש.

ג. קידוש לבנה

כתב המגן אברהם בסימן תכ"ו סק"א דנשים פטורות מקידוש לבנה דהוי מ"ע שהזמ"ג, אך הגר"ש קלוגר חלק עליו בהגהות חכמת שלמה שם ובשו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן קצ"ב וכתב דכיון דאין עצם ברכת הלבנה בחידושה תלוי בזמן אלא בתופעה דהיינו בחידוש הלבנה ותופעה זו היא שתלויה בזמן אין זה בכלל מ"ע שהזמ"ג, עי"ש.

ד. קריאת שמע שעל המטה

ועוד מצינו בזה במגן אברהם (סימן רל"ט סק"ב) שכתב דנשים פטורות מקריאת שמע שעל המיטה משום דהוי מ"ע שהזמ"ג, וגם בזה יש לדון כנ"ל, דאין זה משום דעצם מצוה זו תלוי בזמן אלא משום שכל ענינו קר"ש שעל המטה ומשום שמירה מן המזיקין, ואין זה בכלל זמ"ג. (ועיין באליהו רבה שם שדחה דברי המג"א מטעם אחר, דאטו נשי לא בעי שמירה).

ונמצא שהמגן אברהם הלך לשיטתו בג' מקומות וס"ל דכל מצוה שאינה נוהגת אלא בזמן מסויים מוגדרת כזמן גרמא, אף אם הטעם שהמצוה תלויה בזמן אינו מצד עצמותה אלא משום שהיא קשורה לתופעה או למעשה הקשור לזמן זה, ולא אמרינן בזה זיל בתר טעמא.

א. לגבי קידוש לבנה. ב. לגבי קר"ש שעל המטה. ג. וכך נראה גם לגבי ספירת העומר, כמבואר.

 

ה. מחצית השקל

ועוד מצינו כעי"ז דמה דמבואר במס' שקלים (פ"א מ"ג) דנשים פטורות ממחצית השקל ולא נתפרש שם טעם הפטור. הרע"ב שם כתב משום דכתיב ונתנו איש כופר נפשו, איש ולא אשה. אך המאירי שם כתב משום דהוי מצות עשה שהזמ"ג. ובקרית ספר על הרמב"ם (פ"א משקלים ה"ז) כתב דאף דאכן הוי מעשהז"ג מ"מ ה"א דנשים חייבות משום דהוי כופר נפש, אלא דפטורות משום דכתיב כל העובר על הפקודים ואין אשה עוברת על הפקודים , עי"ש.

הרי שדעת המאירי והקר"ס דמחצית השקל הוי מעשהזמ"ג משום דבאחד באדר משמיעין על השקלים ויש ליתן מחצה"ש עד ר"ח ניסן.

ויש להעיר כנ"ל דאין עצם מצוה זו זמ"ג אלא משום דבא' ניסן ר"ה לתרומת הלשכה כמבואר בר"ה (ז' ע"א) וע"כ צריך להקריב מתרומה החדשה, ואעפ"כ דעתם דהוי זמ"ג. ואפשר דמשו"כ ס"ל להרע"ב דאין הטעם משום זמ"ג אלא משום דנשים נתמעטו מדכתיב איש כמבואר. (אך אפשר שטעמו משום דהוי כפרה וכמ"ש הקר"ס, וז"פ).

ו. ברכת החמה

וכיוצא בדברים נחלקו האחרונים לגבי ברכת החמה דרבים נקטו דנשים פטורות משום דהוי זמ"ג וכ,כ בשו"ת חתם סופר או"ח סימן נ"ו, אך דעת החכם צבי (בחדשות סימן קמ"ו) ומהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סימן ה' אות כ"ו) דנשים חייבות. וצ"ע ביסוד הדברים.

ונראה דדין ברכת החמה כדין קידוש הלבנה, דגם בברכת החמה אין כאן הלכתא שברכה זו נוהגת רק בזמן מסויים, אלא שאין האדם מברך אלא על החמה בתקופתה ואין החמה חוזרת למקומה הראשון אלא אחת לכ"ח שנה, וכל כה"ג לא הוי מ"ע שהזמ"ג.

ובשו"ת מהריל"ד שם כתב לחדש דאף לשיטת המג"א דנשים פטורות מקידוש לבנה חייבות הן בברכת החמה דשאני קידוש לבנה דאף לאחר י"ד הלבנה נראית במילואה ואעפ"כ אין מברכין עליה ומשו"כ הוי זמ"ג, עי"ש.

ולא ירדתי לסוף דעתו, דאין אנו מברכין אלא על הלבנה בחידושה ולא במילואה ומשו"כ אין לברך אלא כל עוד הלבנה מתחדשת ולא לאחר מכן. ואם נגזר עלינו לחלק בין ברכת חמה בתקופתה לברכת לבנה בחידושה היה נראה איפכא מסתברא דברכת החמה קרובה טפי להיות זמ"ג דבאמת אין חמה בתקופתה נראית שונה מבכל יום, ועוד דבאמת אין אנו מברכין על חמה בתקופתה ממש, דהתקופה בלילה ואין מברכין עליה אלא בבוקר, ועוד דהרי נחלקו הפוסקים עד מתי יכול לברך על חמה בתקופתה ושלש מחלוקות בדבר. י"א עד ג' שעות (מג"א רכ"ט ה'), י"א עד חצות (חיי אדם כלל ס"ג סעיף     ), וי"א כל היום (דגול מרבבה שם והגר"י עמדין). עיין מש"כ בזה בקונטרס על ברכת החמה, ומסתבר מכל זה דבאמת זמן התקופה הוא שמחייב ולא עצם ראיית חמה בתקופתה, ודו"ק בזה.

אך באמת מסתבר טפי לדמות מילתא למילתא ולהניח שדין זה כדין זה, וגם ברכת החמה תלויה במה שנחלקו המג"א והגרש"ק בקידוש לבנה, ודו"ק בכ"ז.

הרי לן שבעה מצוות שונות שנחלקו בהן אם נשים חייבות, והצד השוה שבהן דאף שכולן נוהגות רק בזמן מסויים אין זה מצד עצם דינם וגדרן, אלא משום שהן תלויות בד"א הלוי בזמן. (ובמק"א דנתי בעי"ז לגבי נשים לגבי מצות סיפור יציאת מצרים, ואכמ"ל).

ג

קבל עליו חובה

ובמה שכתב המגן אברהם דנשים קיבלו עליהם מצות ספירת העומר כחובה, תמה עליו במנחת חינוך מצוה ש"ו וכתב דלא שייך בספה"ע קבלו עלייהו חובה ולא פירש כונתו. אך בספר נזירות שמשון על המג"א דחה דבריו לפי דברי הדרכי משה בסימן קפ"ח דלא שייך קבלו ע"ח אלא במה שיש בו מחלוקת וי"א שחייב ובכה"ג אף שלהלכה נפסק שפטור מ"מ יכול לקבל עליו כחובה, אבל במה שפטור לכו"ע לא מהני קבלתו. והדרכ"מ ביאר לפי דרכו את דברי הטור שם שהביא בשם אחיו רבינו יחיאל שהסתפק בסעודה שלישית של שבת ר"ח אם לא הזכיר של ר"ח אם מחזירין אותו, דרק בשבת שיש שיטה שצריך לאכול בס"ג דוקא פת יש מקום לומר דשויוהו עלייהו כחובה אבל בר"ח דלכו"ע אין חיוב סעודה דפת לא שייך לומר שויהו עלייהו חובה.

ולא הבנתי את דברי הדרכ"מ דלכאורה יסוד גדר זה דקבלו עליו חובה שמצינו בדברי התוס' יומא פ"ז ע"ב בשם הבה"ג לגבי תפלת ערבית מדיני נדרים הוא דקבלה ומנהג של מצוה דינם כדין נדרי מצוה, וא"כ לכאורה אין הדבר תלוי אלא אם מצוה היא או אין כאן מצוה אבל מה סברא יש לומר דלא מהני אלא בדבר השנוי במחלוקת, ואין נראה לומר דרק כשיש מי שמחייב מעשה מסוים הוי עכ"פ מצוה לכו"ע אבל מה שלכו"ע אין בו חיוב אין בו אף מעשה מצוה, דבאמת לאו הא בהא תליא ויש דבר שלעולם יש בו מצוה כגון התפילות הברכות וההלל אף כשאין מי שמחייב.

ונראה לענ"ד בביאור דברי הדרכ"מ דבמה שפטור לכו"ע מסתבר לומר דאף אם נהגו בו אין זה לשם חובה אלא לשם מנהג ורשות בעלמא, משא"כ במה שי"א שחייב לעשותו מסתבר דאם נהגו כן, כונתם לשם חובה והחמירו כדעת המחייב, ולפי"ז באמת שייך שויוהו עלייהו חובה אף במה שפטור לכו"ע אם יודעים בודאי שאכן כונתם לשם חובה, ולפי"ז יש ליישב את דברי המג"א שלא יסתרו את דברי הרמ"א בדרכ"מ.

ועיין עוד בהשמטות הגרעק"א בשו"ת סימן א' שכתב דנשים קבלו עליהם חובה את מצות תקיעת שופר בר"ה, אף דלכו"ע נשים פטורות משופר משום דהוי מ"ע שהזמ"ג ודו"ק בכל זה.

ד

דעת המקובלים בזה

והנה יש שכתבו דלפי הזוהר ודעת המקובלים אין זה מן הראוי שנשים תספורנה ספירת העומר, וכך הביא גם בכף החיים סי' תפ"ט סק"ט עי"ש, אך לא ידעתי מה הכרח יש בזוהר לסברא זו דלכאורה לא מצינו בזוהר אלא שנשים פטורות ולא שיש בספירתן פגם ואיסור כלשהו, דז"ל הזוהר פרשת תצוה (קפ"ג ע"ב) "ובגין דאיהו רזא דדכורא נשים פטורות מחושבנא דא, ולא מתחייבן למימני בר דכורין, לאתקשרא כל חד כדקא יאות כגוונא דא יראה כל זכורך, דכורין ולא נשין בגין דרזא דברית בדכורא איהו, ולא בנוקבא, ובגין דקיימא רזא לעילא נשין לא מתחייבן" וכעי"ז בפרשת אמור (צ"ח ע"ב) "ובגין דאלין יומין יומין דעלמא דדכורא, לא אתמסר חושבנא דא אלא לגברי בלחודייהו, וע"ד חושבנא דא, בעמידה איהו, ומלין דעלמא תתאה בישיבה ולא בעמידה, ורזא, דא צלותא דעמידה, וצלותא דמיושב" ולכאורה אין בין דברי הזוה"ק לדברי הפוסקים דמה לן אם נשים פטורות משום מעשהזמ"ג או משום דמצוה זו מעלמא דדכורא, מ"מ נשים פטורות.

והרי המגן אברהם ציין לדברי הזוה"ק ואעפ"כ כתב דנשים קיבלו עליהן מצוה זו כחובה, וע"כ דלהבנתו אין מדברי הזוה"ק שום ראיה לשלול ספירת הנשים, ודו"ק בזה.

אמנם בשו"ת סוד ישרים לבעל הרב פעלים סימן י"ב הביא את דברי רבינו האריה"ק שביאר עפ"י הקבלה למה נשים פטורות מן התפילין והציצית ומספירת העומר והלא כל אלה מ"ע שהזמ"ג הן ובלא"ה פטורות הנשים אע"כ דקמ"ל דאף דבכל שאר מצות עשה שהזמ"ג יש רשות בידן ולדעת רבים אף מברכות במצוות אלה ראוי שנשים לא תעשנה אותם, ומשו"כ חלק על החיד"א שבדבריו מבואר דאף באלה לדעת רש"י נשים מברכות עליהן, עי"ש.

ואף שבער אנכי ואין לי יד בנסתרות, תמיהני דהלא זה דרך המקובלים בכל מקום לבאר עפ"י הקבלה עיקרי תורה שטעמם הנגלה פשוט לכל, והרי מצינו בזוה"ק ביאור שני ימי ר"ה שהם דינא קשיא ודינא רפיא, ושני יו"ט של גלויות וכיוצ"ב בסוגיות רבות, ולכאורה ה"ה בטעמים אלה של רבינו האר"י אין לתמוה למה השמיענו מה שידענו ע"פ ההלכה, וללמוד מזה הלכה, וצ"ע.

וגדולה מזו כתב בשו"ת דברי יציב למו"ר כ"ק אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל או"ח סימן ה' ששמע מאביו ששמע מבעל הדברי חיים שעפ"י הקבלה לא ראוי לנשים לקיים שום מ"ע שהזמ"ג, ולא כתב בזה טעם ומקור ובער אני ולא אדע.

ומ"מ חזינן שהמג"א ציין לדברי הזוהר ואעפ"כ כתב דנשים קבלו עליהן מצוה זו.

סו"ד נהרא נהרא ופשטיה וכל מנהגי ישראל ממקור קדוש יוצאים.

ה

האם ראוי שנשים יברכו בספירת העומר למעשה

הנה כתב המגן אברהם בסימן תפ"ט סק"א דנשים קיבלו עליהם כחובה את מצות הספירה, ונחלקו עליו בנזירות שמשון שם והמנ"ח במצוה ש"ו. ועיקר תלונתו של בעל נזירות שמשון דלא שייך קיבלו עלייהו חובה אלא במה שנחלקו בו הפוסקים ולא במה דפטור לכו"ע. (והמנ"ח סתם ולא פירש למה הסתייג מסברת המג"א). ולא ירדתי לסוף דעתו דכיון דכל גדר קיבל עליה חובה מדין נדר הוא מאי נפ"מ אם יש בזה פלוגתא או לא, ולכאורה פשוט דכל שיש בו מצוה כלשהו שייך קיבל עליה חובה, וכיון דקיי"ל דיש גדר מצוה אף במי שאינו מצווה ועושה ולשיטת הרמ"א בסימן י"ז נשים מברכות על מצות עשה שהזמ"ג נראה פשוט דמהני קבלתן לחובה. (ובמק"א ביארתי דאף לדעת הבית יוסף שם דאין אשה מברכת על מצעשהז"ג אין זה משום שאין מצוה בעשייתה אלא משום שלשיטתו אינה יכולה לומר וצונו, ואכמ"), ועיין בשו"ת הגרעק"א סי' א' במפתחות שכתב דנשים קיבלו עליהן חובה את מצות השופר, אף דלכו"ע פטורות הן.

אך כבר כתב המשנ"ב שם סק"ג דבמקומותינו לא נהגו הנשים לספור לעולם, וכמדומני דברוב קהילות ישראל בכל החוגים והעדות לא מצינו שנשים קיבלו עליהן מצוה זו כחובה אף שנהגו לכתחילה לספור.

והנה כתב המשנ"ב שם בשם ספר שלחן שלמה דנשים לא תברכנה על הספירה משני טעמים: א. כיון שאינן מבינות את מילות הספירה. ב. שמא יטעו ויברכו ברכה לבטלה. ולא ידעתי כונתו שמא יטעו ולכאורה הכונה שמא יטעו בימי הספירה ונמצא מברכות לבטלה על ספירה מוטעית, (ונראה ברור מלשונו דאין החשש שמא ישכחו או ידלגו יום אחד אלא משום שמא יטעו, ובדקתי בספר שלחן שלמה (להגרש"ז רבה של מיר דליטא לפני כמאתיים שנה) ושם בס"ג כתב שמא יטעו ויברכו ברכה לבטלה והן אינן יודעות הדין". ולא הבנתי כונתו דאם החשש שמא יטעו במספר מה כונתו שאינו יודעות הדין, ואפשר שחשש שמא יספרו בנוסח משובש, או שמא ידלגן יום אחד ולא תדענה ששוב אין לברך על שאר הימים, וצ"ע.

ומ"מ נראה לכאורה דשתי החששות לא שייכי בזמנינו, דנשי דידן חכמניות הן וכולן מבינות היטב לשון הקודש, ואין שום חשש שיטעו במניו או בנוסח דבידן לקרוא מתוך הסידור וכדומה, ועוד דבכל בית יש לוחות שנה וכדומה וכן בעיתונות החרדית נכתב יום הספירה דבר יום ביומו, ומשו"כ שפיר נהגו נשינו ובנותינו לברך על הספירה ושפיר עבדי.

אך מ"מ נלענ"ד דאשה שיודעת שמסתמא לא תשלים את הספירה כדין לא תתחיל כלל לברך על הספירה, דיש מן האחרונים שנקטו דאם ידלג יום א' אף ברכותיו למפרע לבטלה, כ"כ החיד"א בספר מורה באצבע, וא"כ בשלמא איש המחוייב לברך ולספור חייב לעשות כן אף אם יש חשש שישכח יום אחד, אבל אשה שפטורה מעיקר הדין נכון טפי שאם דרכה לשכוח אחד מימי הספירה תספור לכתחילה בלי ברכה.

אמנם אף שראיתי ביד יצחק לאא"ז זי"ע שגם הוא נוקט דכאשר דילג יום אחד הוי ברכה לבטלה למפרע דבח"ב סי' מ"ח מפלפל איך מותר בכלל לברך על הספירה ולמה לא נחשוש שמא ימות, עי"ש, אעפ"כ נתישבתי בדעתי ונמלכתי דשפיר תברך דהלא ג' ספיקות יש כאן: א. כל עיקר שיטת הבה"ג דהוי ספק. ב. מסתבר דאף לשיטתו אין זה ברכה לבטלה למפרע. ג. שמא תשלים את ספירתה כדין. ומשום כ"ז נראה דשפיר יכולה לברך, אך אם ברור לה שלא תשלים את הספירה עדיף טפי שלא תתחיל לברך, אך אף בכה"ג המקיל לא הפסיד, עיין בכ"ז.

ובגוף השאלה אם הוי ברכה לבטלה למפרע. הדבר תלוי בסברת הבה"ג אם משום דהוי מצוה אחת וכלשון החינוך במצוה ש"ו ובשו"ת הרלב"ח, וא"כ מסתבר דאף למפרע הוי לבטלה. אך אם לכו"ע כל לילה מצוה בפנ"ע היא מדמברכינן בכל יום אלא שיש דין תמימות וכסגנון רוב הראשונים בשיטת הבה"ג מסתבר טפי דכל עוד ספר ברצף אין חסרון בתמימות, ודו"ק כי קיצרתי.

הגב על הנושא


לתחילת הדף