אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת בחוקתי – בדיני הונאה

פרשת בחוקתי – בדיני הונאה

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (כ"ה י"ד).

שנינו בב"מ (נ' ע"ב) "אמר רבא הלכתא, פחות משתות נקנה מקח, יותר על שתות ביטול מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה".

הנה לא מצינו באונאה מצות תשלומין כמו שמצינו בגזילה שנצטוינו בה והשיב את הגזילה, וצריך ביאור מה שורש חיוב השבת האונאה, ועוד יש לעיין האם מה שאמרו ביתר משתות דבטל המקח, הוי דין כללי דביטול מקח וכשם שהמקח בטל כשנמצא בו מום, וכשור שנמצא נגחן כך קבעו חכמים דאם יש אונאה יותר משתות דדעת האדם אינה מסכמת למקח והוי מקח טעות, או שמא אף הלכה זו דין מסוים הוא מדיני האונאה ולא דין כללי דמקח טעות.

שתי שאלות אלו מצינו להן תשובה בדברי הפני יהושע בב"מ (נ"ו ע"א ד"ה במשנה), דמעיקרא תמה הפני יהושע על מה שאמרו (שם נ"ו ע"א) דקרקעות אין בהם אונאה, והלא עיקר דין אונאה במכירת קרקע כתיב "במספר שני תבואות ימכר לך", ותירץ דבאמת יש איסור אונאה אף בקרקעות אלא שאין בהם דין אונאה לענין תשלומין. ומכיון שמתקשה אני בהבנת דבריו אעתיק לשונו "ונ"ל דבאמת לענין איסורא אפילו בקרקעות אסור להונות לכתחלה, והא דממעטינן מאונאה היינו דלאו דלא תונו לא קאי עלייהו, וממילא דלא ניתן להשבון להחזיר האונאה דהא קי"ל כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומה"ט אפילו באונאת מטלטלים היה ראוי לומר שלא להחזיר האונאה אלא דאפשר דכיון דקאי בלאו דלא תונו ה"ל כגזל ומרבינן לה להשבון מוהשיב את הגזילה".

ויש לעיין בדברי הפנ"י, דהלא תחילת דבריו בשאלה גדולה, הלא עיקר פרשה זו במכירת קרקע כתיב, ואיך נאמר דבקרקע אין אונאה, ותירץ דבאמת יש אף בקרקע איסור להונות,אך מ"מ אין בו לאו דאונאה. הרי שלא בא לחלק בין לאו לתשלומין  אלא באמת כל שישנו בבל תונו ישנו בהשבה וכל שאינו בהשבה אינו בבל תונו, אלא דמ"מ יש איסור אונאה אף בקרקע אף שאין בו לאו, ולכאורה עדיין הקושיא במקומה עומדת דהלא עיקר פרשה זו במכירת קרקע מיירי ואיך נאמר ד"לא תונו" ליכא בקרקע, ועוד דמה איסור יש באונאת קרקע אם לאו אין בו.

וצ"ל בדוחק דאיסור אונאת קרקע למדין ממה דכתיב "במספר שני תבואות ימכר לך לפי רוב השנים" וכו' הרי דצריך למכור לפי שנות היובל וצריך לנכות כל שנה ושנה, וכיון דמ"מ ילפינן מפרשה זו דאסור להונות אף בקרקעות, לא יפלא שלאו אין בו, אך דרך זו דחוקה למאוד, וצ"ע.

ולכאורה נראה יותר לחלק בין לאו דלא תונו שעובר גם בקרקע ובין תשלומין דליכא בקרקע דאיסור אונאה לחוד ותשלומין לחוד.

וכבר נחלקו הראשונים באופן שאין בו דין אונאה כגון בפחות משתות או בקרקע שאין בו אונאה, אם מותר לכתחלה ואין בו איסור כלל או שמא יש בו אף איסור לאו אלא שאין בו דין אונאה ואין בו חיוב תשלומין.

הרמב"ן בפירושו עה"ת כבר העיר כקושית הפנ"י ומתחלה כתב דע"כ צריך "להטות המקראות מפשוטן" ולומר דלאו דלא תונו לא נאמר אלא על "דבר הנקנה מיד ליד" אך שוב כתב "ואני חושב עוד סברא שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו בין במטלטלין ובין בקרקעות שבהן דיבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל, שהוא מזהיר שיקנו וימכרו לפי השנים ולא יונו איש את אחיו. אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח, וביטול המקח ביותר משתות, ומזה בלבד מעטו הקרקעות לפי שהאונאה בהם אפילו ביתר משתות מחילה כמו שהיא מחילה במטלטלים בפחות משתות, אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת, אבל אין דרך בני אדם לבטל ממכרם מפני אונאה מועטת כזו, ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב, וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו, למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות, והוא חזרת הממון, אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן. ולכן אמר "וכי תמכרו ממכר" לשון רבים, למוכר קרקעות ולמוכר מטלטלין, "או קנה מיד עמיתך", היחיד מהם המוכר המטלטלין מיד ליד, ואמר לכולן "אל תונו", וכיון שייחד והפריש המטלטלין ריבה בהן דין אונאה, והיא בחזרת התשלומין. וזה דבר נכון כפי המדרשים שקבלו רבותינו ברמזי התורה. ואולי יהיה כל זה אסמכתא, כי הלאו אזהרה בין בקרקע בין במטלטלין, וחזרת הממון בידם קבלה במטלטלין ולא בקרקעות, כמו שאמרו (ב"ק י"ד ע"ב) דבר השוה לכל כסף. כי השיעורים כולם בשתות ויתר על שתות כפי דעות בני אדם, ולמה לא יוציאו הקרקעות מן הדין הזה, והם הוציאו ממנו כלי בעל הבית ואמרו (ב"מ נ"א ע"א) לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה, מפני שדרך בעלי בתים שלא ימכרו כלי תשמישן". (רמב"ן שם).

הרי לן שעובר בלאו גם בקרקע אלא שדין תשלומין ליכא אלא במטלטלין, וכך כתב בספר החינוך מצוה של"ז וכ"ה רבינו יונה ב"ב ע"ז ע"ב.

אך בדברי התוס' בב"מ ס"א ע"א מבואר להדיא דליכא לאו באונאת קרקע שהרי הקשו דצריך לאו בגזל בקרקע דאי אפשר ללמוד מאונאה דאין אונאה בקרקעות, ואף דקרקע אינה נגזלת מ"מ לאו דגזילה יש בו אלא דאין בו קנין גזילה וחיוב אחריות, הרי לן דאין לאו דלא תונו בקרקעות וכדברי הפנ"י, הרי לן שנחלקו בזה הראשונים. (ושו"ר ראיה זו מדברי התוס' במל"מ פ"ד ממלוה ה"א ובהגהות רעק"א חו"מ רכ"ז סעיף כ"ט).

וכיוצא בדבר נחלקו אף בפחות משתות אם יש בו איסור אונאה אלא שאין בו תשלומין או שמא אין בו איסור כלל דהרמב"ן שם כתב להדיא דיש בו איסור אלא שדרך אדם למוחלו ואין בו תשלומין אך בספר החינוך שם כתב בסו"ד דאין בו איסור כלל, וז"ל "אבל פחות משתות התירו חז"ל לתגר להשתכר מפני תיקון היישוב שימצאו בנ"א צרכיהם מוכנים בכל מקום", והרא"ש בפ"ד מב"מ סי' כ' נסתפק בזה וכ"ה בטוש"ע סי' רכ"ז ס"ו וכתבו דראוי להחמיר בזה מספק עי"ש, אך לכאורה יש לתמוה על דברי החינוך דהלא בגמ' (נ' ע"א) נסתפקו בפחות משתות אם לאלתר הוי מחילה או עד שיראה לתגר הרי לן להדיא דמשום מחילה היא ולא תקנה וזו תימה עצומה.

אך אין לדמות פחות משתות לקרקע בענין זה דהלא חזינן שהחינוך בקרקע נקט כשיטת הרמב"ן דעובר בלאו ולגבי פחות משתות נקט דמותר אף לכתחלה, דבקרקע אין אונאה מגזהובזה נקט כשיטת הרמב"ן דלא נתמעט קרקע (ועבדים ושטרות) אלא מתשלומין ולא מאיסור, אבל בפחות משתות טעמא רבא יש לומר דאין בזה איסור כלל או משום שזה דרך המסחר (כמ"ש הרא"ש והטור) או משום תיקון היישוב (כמ"ש החינוך) וכ"ז פשוט.

ושוב נמלכתי בדעתי, דנראה דאין כונת החינוך כלל לדין אונאה פחות משתות אלא להא דב"מ מ' ע"ב דאמר שמואל "המשתכר אל ישתכר יותר על שתות", ואין זה ענין לאונאה פחות משתות, אלא דין מסוים הוא בדברים שיש בהם חיי נפש ומשום תקנת הישוב הוא, וכשאמרו שלא ישתכר יותר משתות היינו ממחיר העלות ולא ממחיר השוק, ולכאורה כונת החינוך להלכה זו שאכן משום תקנת הישוב הוא, אבל דין פחות משתות באונאה משום מחילה הוא כמבואר.

אך לפי"ז יש לתמוה בתרתי בדברי החינוך: א. החינוך כתב דהתירו פחות משתות אך בגמ' מבואר דאף שתות מותר אלא לא ישתכר יותר משתות. ב. מסדר דברי החינוך משמע דזה דין הכללי דאונאה פחות משתות, ולפי דרכנו מילתא אחריתא היא ולא מדין אונאה פחות משתות, וצע"ג בדברי החינוך.

וע"ע בסמ"ע סי' רכ"ז סקנ"א שהביא מהמהרש"ל דאף דאין אונאה בקרקעות מ"מ אסור להונות דלא גרע מאונאת דברים וגניבת דעת ע"ש, ומבואר דנקט דאין בזה לאו דלא תונו, ודו"ק.

ב

בחיוב השבת האונאה

ועוד למדנו מדברי הפני יהושע שם דמה שצריך לשלם אונאה דשתות אינה אלא משום מצות והשיב את הגזילה דמאחר שידענו איסור אונאה שוב הוי בכלל גזל גם לענין השבה, ובאמת לא מצינו מקור מפורש לחייב תשלומי אונאה, ולדברי הפנ"י הוי כגזל וחייב ב"והשיב" ולכאורה מבואר כדבריו בדברי הטור בסי' רכ"ז וז"ל "אסור לאדם להונות לחבירו בין במקחו בין בממכרו ואיזה מהן שאינה בין במוכר בין לוקח עובר בלאו אם הוא במזיד ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול הוא דניתן להשבון שהמאנה את חבירו חייב להחזירו". אמנם שמתי אל לבי שנחלקו בביאור דברי הטור הבית יוסף והפרישה דז"ל הב"י "פירוש שדומה ללאו דלא תגזול דמשום דניתן להשבון אין לוקין עליו" הרי לן שפירש דאין האונאה גזל ממש אלא חייב בתשלומין כמו גזל ולפיכך אינו לוקה, אבל הפרישה כתב "פירוש, שגם זה גזילה ואגזילה כתיב והשיב את הגזילה" הרי שפירש דאונאה בכלל גזל ממש הוא וכדברי הפני יהושע, ודו"ק.

וצ"ע לפי דברי הפנ"י דא"כ למה צריך ללמוד תשלומי ריבית מ"וחי אחיך עמך" ולמה לא נאמר גם ברבית דמאחר שאסרה תורה את הרבית הוי כגזל ויש בו חיוב השבה, ועוד דהרי ידועים דברי הריטב"א בקי' ו' ע"ב דבאמת אין ברבית גזל כלל אלא איסור בפני עצמו.

ויש לחלק דשאני רבית שניתן מדעת הלוה והמלוה משא"כ אונאה דאין המתאנה יודע שנתאנה, ובזה מסתבר טפי דהוי בכלל גזל ועוד דברבית עובר גם הלוה ולא רק המלוה ומשו"כ ודאי אין איסורו משום גזל משא"כ באונאה.

אך מדברי הרמב"ן שם בפירושו עה"ת וכן מדברי החינוך משמע דילפינן מצות תשלומי אונאה מזה גופה דמחד איירי קרא בקרקע ומאידך כתיב או קנה מיד עמיתך דמשמע דמיירי רק במטלטלין הנמסרים מיד ליד, וע"כ דשני דינים יש באונאה, איסור ותשלומין, ואף דיש לאו גם בקרקע דין תשלום נתחדש רק במטלטלין. והרמב"ן רמז עוד בלשונו דאפשר דחיוב התשלומין על פרטיו ודקדוקיו הוי קבלה עי"ש.

ועיין עוד בחידושי הגר"ח פט"ו ה"א ממכירה דנחית לעומקא דדינא כדרכו בקודש וכתב דבאמת יש לעיין באונאת שתות דקנה ומחזיר אונאה למה אין המאנה יכול לבטל את המקח דהלא לא נתקיימה פסיקה שלו דהלא הוא היה מוכן למכור בו' ולא בה' ומאחר שהוא צריך להחזיר שתות נמצא מקחו מקח טעות ולגביו הוי טעות במדה ובמנין דמבטל את המקח אף בפחות משתות, ומכח קושיא זו כתב דהחזרת אונאה בשתות אינו משום ריעותא בגוף המקח כלל דבאמת מסברא הוי שתות כפחות משתות דהלא חזינן דאין המקח בטל באונאת שתות אלא דהוי גזה"כ בפני עצמו הנאמר באונאה דשתות קנה ומחזיר אונאה, וא"כ נמצא דמשום עצם מעשה המקח לא היה צריך כלל להחזיר אונאה, רק דדין תורה הוא שיחזיר אשר ע"כ שפיר מתקיים המקח ולא דיינינן ליה דין טעות לגבי המאנה ועי"ש שהאריך בזה, ומבואר מכל דבריו דאין אונאה כגזל כלל דבאמת באונאת שתות המקח קיים ובעצם אין בו ריעותא ודופי אלא שגזה"כ הוא לחייבו בתשלומין ואין זה דומה לגזל כלל, אלא שהגאון לא ביאר היכן חייבתו תורה באונאת שתות וגזה"כ זה איה מקום כבודו, וע"כ צ"ל כדברי הרמב"ן דקבלה הוא או מרמיזא דקרא, ועדיין צ"ע.

ג

קטן בהונאה

והנה יש לעיין לפי המבואר אם יש דין אונאה בלי איסור אונאה, דמאחר דחזינן דאפשר דיש איסור לאו ללא חיוב השבה, יש לעיין לאידך גיסא האם יתכן שלא עבר על לאו דלא תונו ואעפ"כ חייב להחזיר אונאה.

ובשו"ת אחיעזר ח"ג סי' פ"א אות כ"ח נסתפק בקטן שהגיע לעונת הפעוטות שמקחו מקח וממכרו ממכר אם אינה את חבירו האם צריך להחזיר אונאה, וכתב דלשיטת הפנ"י דיש באונאה גזל ודאי מסתבר דצריך להחזיר האונאה כשהגדיל, עי"ש. (וצ"ע בדבריו דאף בגזילה אינו חייב לשלם אלא לפנים משוה"ד כמבואר באו"ח סימן שמ"ג ובמשנ"ב שם סק"ט), ועוד הביא שם את דברי הרמב"ן הנ"ל דאף בקרקע יש לאו, אך מ"מ נסתפק בקטן שאינו עובר בלאו כלל אם יש בו דין אונאה.

ולדברי הגר"ח יש לעיין, דאם אין דופי וחסר בעצם הפסיקה והקנין אלא שגזה"כ הוא לחייבו בתשלומין מסתבר דסיבת החיוב היא בעצם החטא, דמשום החטא נתחייב לשלם כיון שבעצם הקנין אין ריעותא, אך מ"מ מסתבר טפי לענ"ד דאף בקטן יש חפצא של חטא אף שאיננו בר חיובא, דהלא לא ספינן ליה בידים, והארכתי במק"א לבאר דיש גדר חטא אף בקטן ואכמ"ל.

ד

בגדר הפטור דפחות משתות

ובמה דאמרו פחות משתות מקחו קיים ואין מחזיר אונאה כתב הרמב"ם בפי"ב ממכירה ה"ג "דכל פחות משתות דרך הכל למחול" וכ"כ הרמב"ן שם דהוי משום דמחלי אינשי פחות משתות בדרך מקח וממכר וכ"כ בחו"מ סימן רכ"ז ס"ג, ויש לעיין אם צריך בזה מחילה בפועל או שמא אין כלל חיוב מעיקרא במה שדרך בנ"א למחול (וכיוצא בזה דנתי במנח"א לב"ק סי' ס"א ולעיל סי' ו' בגזילה פחות משו"פ אם פטור מהשבה משום מחילה בפועל או שאין חיוב השבה במה שדרך בנ"א למחול, ונפ"מ לענין יתמי דלאו בני מחילה נינהו עי"ש).

ובמחנה אפרים דיני אונאה סי' י"ג כתב דאם המתאנה פחות משתות עדיין לא נתן את הדמים יכול הוא לומר אין אני מוחל פחות משתות וא"א להוציא ממנו דכיון שהוא מוחזק א"א להוציאו ממנו שלא בראיה, הרי שהבין שצריך מחילה בפועל ונקטינן שמסתמא מחל אבל אם לא מחל באמת יש אונאה אף בפחות משתות.

אך מסתימת הפוסקים והראשונים נראה יותר דלעולם אין אונאה בפחות משתות וכ"כ הסמ"ע שם בס"ק י"ד דאפילו אם עדיין לא שילם ואומר שאינו מוחל בטלה דעתו, ומסתבר כך לענ"ד, דנמסר הדבר לחכמים, והם קבעו פרטיה ודקדוקיה של מצוה זו ואמרו דאין אונאה פחות משתות כיון שדרך בנ"א למוחלו.

ובמשכנות יעקב (חו"מ סימן נ"ט) פסק אף הוא דאם הלוקח עדיין לא שילם ונתאנה פחות משתות זכותו לעכב מעותיו בידו ולבטל את במקח, אך הוא הגיע למסקנא מטעם אחר, עי"ש.

ולכאורה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בשאלה זו.

דהנה כתב הרמב"ם בפכ"ט מהלכות מכירה ה"ח דבדיני אונאה קטן כגדול לכל דבר והמאנה את הקטן פחות משתות קנה ואינו מחזיר אונאה. הראב"ד השיג עליו דכיון דיתמי לאו בני מחילה נינהו אף בפחות משתות חייב להחזיר.

וכתב שם המגיד משנה "ומ"ש ביתמי לאו בני מחילה נינהו מ"מ חכמים שתקנו שיהיה מכרן ממכר משום כדי חייהן הם תקנו שיהיה טעותם כגדול". הרי לן בדעת הרמב"ם דלא בעינן מחילה בפועל, אלא משום "שדרך הכל למחול" קבעו חכמים שבפחות משתות אין כלל חיוב להחזיר.

אך מלשון המגיד משנה משמע דהוי מצד תקנת חכמים, וכבר ביארתי לעיל את הנלענ"ד דאין זה כשאר תקנות חכמים בממונות אלא שנמסר הדבר לחכמים לקבוע פרטי הלכה זו, אך מ"מ אין ללמוד מכאן הלכה כללית דכל שאין דרך בני אדם להקפיד עליו הוי כמחילה.

אמנם מצאנו דכל שאין דרך ני אדם להקפיד עליו הוי כנתינת רשות אף בסתמא, עיין ברמב"ם הלכות אישות (פ"ה ה"ח) דכל שאין הבעלים מקפידין אם קידש בו הוי ספק קידושין, ועיין יו"ד סימן רמ"ח ס"ו דבן ועבד האוכלים אצל אב ואדון מותר להן לתת מן האוכל לעני כיון שזה מנהג בעלי הבתים, ועיין במשנה במס' דמאי (פ"ז מ"א) דאורח יש לו רשות להפריש תרו"מ ממה שמונח לפניו, ובירושלמי שם (ל' ע"א) הקשו למה אין בזה משום גזל, ותירצו "רוצה הוא שיהיה לו נחת רוח". הרי דאף שאין כאן הקנאה ונתינת רשות יש לסמוך על המנהג דמסתמא ניחא ליה בכך, וכיוצא בדבר מצינו בכמ"ק.

וכעי"ז כתב בשו"ת חות יאיר סימן ק"ו לגבי משרתת בבית ששברה כלים דאם המנהג שאין מקפידין עליה אף אם בעלת הבית מקפדת בטלה דעתה ואי אפשר לחייבה בתשלומין.

ולא נתפניתי להאריך בזה ולקבוע מסמורות להלכה, ועוד חזון למועד.

ה

אונאה ביותר משתות

ועוד יש לעיין באונאה יותר משתות דבטל המקח אם הוי דין מסויים דאונאה וכדין שתות דקנה ומחזיר אונאה, או שמא דין כללי הוא דמקח טעות וכיין ונמצא חומץ והמקדש אשה ונמצא בה מום וכדו'. וראיתי בפני יהושע שם שכתב דאין צריך קרא לדין יותר משתות דבטל מקח וכ"כ באחיעזר שם עיין בדבריהם.

אך לדידי צ"ע בזה דבכל מקום שמצינו מקח טעות יש בו טעות בגוף המקח דהיינו בדבר הנקנה, אבל באונאה יותר משתות באמת אין טעות בעצם המקח או בגובה התשלום, ומה סברא יש לבטל את המקח, ומסתבר יותר היה לומר שיחזיר אונאה, ועוד דבאמת נראה דאין סברא לומר דהוי כטעות בעיקר המקח, דעל המתאנה מוטל לבדוק וכל שבידו היה לבדוק אינו יכול לטעון מקח טעות, ובפרט באונאה דכך הוא דרך הסוחרים להפקיע את השערים, וגדולה מזו כתב הט"ז בחו"מ סי' של"ב ס"ד ובשו"ת חוות יאיר סי' ס"ט דמוכר ששיקר ללוקח באומרו שפלוני אלמוני מציע מחיר גבוה על נכס מסויים כדי להביא לכך שגם הלוקח יעלה את המחיר ושוב נתברר שלא היו דברים מעולם, והלוקח ששילם יותר מחשש שפלוני יקנה בא לטעון טענת מקח טעות בתואנה שאילולי חשב שפלוני מוכן לשלם יותר אף הוא לא היה קונה במחיר מופקע, אין ביד הלוקח לבטל את המקח כיון שכך דרך התגרים לשקר כדי להפקיע שער ולהעלות מחיר, ולכאורה ק"ו הדברים שמן הסברא אין דין מקח טעות באונאה דיותר משתות.

ומשום כן נראה יותר דאף הלכה זו דין מסוים דאונאה הוא ולא גדר כללי דביטול מקח, ויסוד הדבר דנמסר הדבר לחכמים לקבוע פרטיה ודקדוקיה של הלכה זו, והם אמרו דיותר משתות בטל מקח ודו"ק בזה.

והנראה עיקר בשאלה זו, דזה בעצם שאלת הגמ' (נ"ז ע"א) אם בשטרות עבדים וקרקעות יש ביטול מקח ופרש"י שם "מי אמרינן מאל תונו הוא דאימעט והא לאו בכלל הוא אלא מקח טעות הוא, או דלמא כיון דלאו דבר שבמדה הוא ולא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא" הרי לן להדיא דזו בעצם ספיקת הגמ', וכיון דאתינא להכי תלוי הדבר במה שנחלקו להלכה אם יש שתי דעות בתוס' דף נ' ע"ב ועי"ש בלשון התוס' "כיון שהוא יתר משתות הו"ל רחוק מן המקח יותר מדאי וכאילו לא מכר כלל דהו"ל כיין ונמצא חומץ" וכו', ודו"ק בזה.

אמנם עדיין נראה דאף דבאמת דין מסויים הוא בפרשת אונאה מ"מ הוי דומה לביטול מקח לענין שנוהג גם בקרקעות, ועדיין צ"ע.

ובכתבים הארכתי במה שנחלקו המחבר והרמ"א בהלכה זו בחו"מ סי' רכ"ז ס"ד ואכמ"ל.

ועיין עוד בדברי המ"מ פי"ג ה"ז ממכירה שכתב דהרמב"ם למד שגוי משלם אונאה לישראל מהמבואר בעבו"ז (ע"א ע"ב) דמחזיר דמים בביטול מקח, והיש"ש בב"ק פ"ה סי' מ"א תמה דמה ענין אונאה למקח טעות, הרי שנחלקו גדולי עולם באונאת שתות אם יסודו בגדרי מקח"ט או דין מסויים הוא.

ו

עוד בשיטת הרמב"ן ביסוד איסור אונאה

הנה עוד יש לדייק מלשון הרמב"ן הנ"ל דאין איסור אונאה אלא לדעת וכ"כ ספר החינוך שם ומשמע דרק כשהמאנה ידע שהוא מאנה את חבירו יש איסור אבל אין איסור כלל בשוגג, וצ"ב בשיטת הרמב"ן והחינוך דמה בין כל איסורי שוגג לשוגג באונאה דאין בו איסור כלל.

ולהדיא כתב הטור שם בסי' רכ"ז דאף בשוגג עובר באיסור אונאה ודלא כפי שמשתמע מדברי הרמב"ן והחינוך ולכאורה מסתבר כדבריו.

ונראה דהרמב"ן לשיטתו דבאמת אין האונאה בכלל גזילה אלא דין מסוים הוא ויסוד גדרו לא בהפסד הממון שגרם לחבירו אלא בעצם מעשה האונאה והעול שבו, ולשיטתו אין איסור אלא במאנה לדעת אבל בשוגג אין בידו חטא כלל כיון שכל חטאו ופשעו בעובדא שהונה את חבירו ולא בתוצאת האונאה ודו"ק בזה (וכעי"ז בדמיון רחוק כתב הנתיבות בסי' של"ד דאיסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה והארכתי בזה במק"א ואכ"מ). וגם הטור הלך בזה לשיטתו דס"ל דאיסור אונאה בכלל גזל הוא כנ"ל, וא"כ פשוט דאף בשוגג יש בו עבירה כיון שמ"מ נתאנה חבירו על ידו וכגזילה בשוגג, ודו"ק היטב בזה.

(ועיין בכתבי הגר"ח סטנסיל אות ל"ב שכתב שני צדדים במה דאונאה הוי בכלל גזל: א. מאיסור אונאה ידענו דהוי גזל ועול. ב. משום שאסרתו תורה משוי ליה גזילה, והאיסור הוא שקובע בו דין גזל עי"ש, ואכמ"ל).

והנה כתב הבעל המאור בסוף מס' ב"ק לגבי מה שנחלקו רב ושמואל בב"מ (מ"ט ע"ב) באונאה אם בשתות מקח הוא או בשתות מעות דאונאה איסורא הוא והלכתא כרב באיסורא, ולכאורה פשוט דאם אונאה גזל היא הרי הוא דין ממוני ולא איסורא וע"כ דגם שיטת המאור דיסוד דין אונאה גדר איסורא הוא.

ויש לעיין אם בני נח נצטוו על האונאה, וראיתי שכבר נחלקו בזה האחרונים, בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קס"ה כתב דאין איסור זה נוהג בב"נ דאינה משבע מצוותיו, אבל בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קע"ו משמע דב"נ נצטוו על האונאה דכתב שבפסחים דף ג' דנו ההוא ארמאי למיתה כששיקר לאכול מן הפסח מדין אונאה עי"ש.

ולכאורה אף שאלה זו תלויה ביסוד לאו זה דלהטור דהוי בכלל גזל הו"ל בכלל ז' מצוות ב"נ אבל להבנת הרמב"ן לכאורה מילתא אחריתא היא ולא בכלל גזל וא"כ אין ב"נ בכלל, אך באמת כתב הרמב"ן בפרשת וישלח דאונאה הוי בכלל דינים שב"נ נצטוו בהם, אך מ"מ מבואר אף שם דלא בכלל גזל הוא אף שבכלל הדינים הוא לחייב ב"נ.

ועוד יש לדקדק בזה בדברי הרמב"ם בספר המצוות שמנה שתי מצוות שלא להונות את ישראל (ל"ת נ"ז) ושלא להונות את הגר (ל"ת נ"ט), ואם מלתא דגזל היא צ"ב מה סברא יש לחלק בין ישראל לגר וכי צריך קרא דאסור לגזול ולגנוב ולהזיק את הגר, אך את"ל דיסוד האיסור לאו משום ממונא היא, אלא משום עצם מעשה האונאה מובן דשתי לאוין יש כאן ולחוד נצטוינו שלא לצער את הגר באונאה ודו"ק בכ"ז כי קצרתי מאוד.

אמנם בעיקר שיטת הרמב"ן והחינוך דאין איסור אונאה אלא מדעת, הארכתי בכתובים לבאר הנראה עיקר לענ"ד, דכל פרטי דין זה נמסרו לחכמים והן הם שקבעו דין שתות, פחות משתות, ביטול מקח, עד שיראה לתגר וכדו', ובעומק בינתם קבעו גם דאין איסור אלא במאנה מדעת, ודו"ק כי קצרתי.

ב

דבר שאין מקפידין לתבוע אם יש בו חובת תשלומין

הנה יש לעיין במה שמצוי בזמנינו בגופים ממשלתיים, בחברות גדולות וכדומה דהמזיק ממונם אין לו כל אפשרות לשלם דמי נזקיהן בהעדר מנגנון גבייה. ונשאלתי ע"י מי שפגע ברכבו בארון של חברת החשמל, כאשר התקשר לחברת החשמל על מנת לברר איך בידו לפצותם נענה במבוכה שלא ידוע להם על אפשרות לקבל מידו דמי פיצויים.

וכיוצא בדבר בחברות ציבוריות או פרטיות שאין בהם כל מנגנון לגביית דמי נזיקין. בתחשיב הכלכלי של גופים אלה כלולים נזיקין מקובלים אלה כבלאי טבעי ואין כל כדאיות כלכלית בהקמת מנגנון גבייה לנזיקין קטנים.

וכן גם בחיילים המשרתים בצבא וגרמו נזק לציוד. מצד תקנות הצבא נתונה הסמכות ביד הקצינים לקנוס חייל המזיק ציוד או מתרשל בשמירה על ציוד הצבא. אך סמכות זו שרירותית היא, והיא תלויה לחלוטין בשיקול דעתו של הקצין. ונשאלתי האם חייל שהזיק בשוגג רכוש הצבא האם חייב הוא לידע את הקצינים הממונים עליו על הנזק.

ולכאורה מסתבר דכיון דאין מערכות של גביית דמי נזיקין, אלא הסמכות נתונה ביד הקצינים לחייב את המזיק בדרך קנס, ואין בהכרח התאמה בין סכום התשלום המושת על החייל המזיק והנזק הממשי שנגרם לצבא, אין כאן תשלומי נזיקין, ומשו"כ אינו מחוייב לידע את הממונים עליו על שהזיק.

וכך נראה בכל הנ"ל דאין כל מנגנון גבייה לדמי נזיקין הוי כמחילה גמורה ואין כל חובת תשלומין רובצת על המזיק וממילא פטור הוא מלעשות צרכי רבים בדמי הנזיקין, ואין זה דומה לגזל ושכל ממי גזל שצריך לעשות בדמי הגזל צרכי רבים, ודו"ק בזה.

אמנם נראה פשוט דאף שאין כאן חובת תשלומין אין זה אלא משום דהוי כאילו נמחל חיוב זה, אבל פשוט שאסור לגזול ולהזיק ממון חברות וגופים ציבוריים כשם שאסור לגזול ולהזיק את היחיד, וז"פ.

ואף שכל זה נראה פשוט בעיני בסברא טרחתי למצוא לזה בית אב בדברי רבותינו, ונחזה אנן.

הנה במסכת חולין (ק"ל ע"ב) מבואר שהמזיק מתנות כהונה פטור מלשלם, ולחד לישנא פטור כיון דהוי ממון שאין לו תובעים. ונחלקו שם התוס' והר"ן אם יש חיוב בידי שמים, לדעת התוס' חייב לצי"ש, ולדעת הר"ן אף לצאת ידי שמים אינו חייב.

אך אין זה ענין לני"ד. דהתם אין לו תובעים ונחלקו הראשונים אם יש חיוב תשלומין בממון שאין לו תובעין מסויימים, אבל בני"ד יש תובעין אלא שאין לו כל רצון וכונה לתבוע, והנידון אינו אלא אם הדברים מתפרשים כמחילה, ודו"ק.

סוף דבר נראה דכל שאין הניזוק דואג לאפשרות לפיצוי נזיקין הוי כמחילה, ואף לצי"ש אין על המזיק כל חיוב לשלם.

הגב על הנושא


לתחילת הדף