אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת במדבר – איסור תלמוד תורה בנכרים

פרשת במדבר – איסור תלמוד תורה בנכרים

"תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים ל"ג ד').

"ואמר רבי יוחנן נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם" (סנהדרין נ"ט ע"א).

"ואמר רבי אמי אין מוסרין דברי תורה לנכרי, שנאמר (תהלים קמ"ז) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" (חגיגה י"ג ע"א).

א

הרי לן שתי מקורות שונים באיסור ללמד תורה לנכרים, חדא מתורת משה למדנו, וחדא מדברי קבלה.

וכבר הקשו התוס' בחגיגה למ"ל הא ד"לא עשה כן לכל גוי", ותיפ"ל משום לפני עור כיון שגוי שעסק בתורה חייב מיתה. ותירצו בשתי דרכים ויש ביניהם נפ"מ להלכה.

א. לפי המבואר בגמ' (שם בסנהדרין) דבשבע מצוות שלהם מותר להם ללמוד תורה ואף מצווים הם בכך, ועל זה אמר רבי מאיר דעכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, ומ"מ אסור לנו למסור להם ד"ת משום ד"לא עשה כן לכל גוי".

והתוס' דחו תירוץ זה דכיון דמצווים הם לקיים שבע מצוותיהם מסתבר דמצוה עלינו ללמדם.

ב. באופן דלא הוי תרי עברי דנהרא דיש גוי אחר שרוצה ללמדם ובכה"ג אין לאסור משום לפני עור, ומשו"כ חידשו דבכל ענין ואופן אסור לנו ללמדם תורה.

(ובמק"א דנתי במה דמשמע מדבריהם דבתרי עברי דנהרא אפילו איסור דרבנן ליכא, ואכמ"ל).

והמהרש"א (חגיגה שם) כתב לתרץ בד"א, דבדקדוק נקטו חכמים בדברים דאין מוסרין ד"ת לגוי ולא אמרו אין מלמדין אותם תורה, ללמדך דאף בשבע מצוותיהם אסור למסור להם סוד המצוות וטעמיהן, אלא ללמדם פשטות הדברים במדה הצריכה לקיום מצוותיהם, עי"ש. וכבר קדמו בזה המאירי בחגיגה שם בכתבו דאין מוסרין סתרי תורה לגוי, עי"ש. אמנם בדברי המאירי בסנהדרין מבואר דיש איסור בכל ד"ת, וצ"ע.

וכעין דבריו הוסיף בזה הגאון בעל שבות יעקב בפירושו עיון יעקב על העין יעקב דאף בשבע מצוותיהם דמותר ללמדם אין למסור להם ד"ת בכתב "כי אותיות התורה הן שמות של הקב"ה ויש בהם קדושה ואין למסור אותם לעובד כוכבים". וכך למד מדברי הזוה"ק (ח"ג דף ע"ג).

ולפי דבריהם מה שאמרו שאין מוסרין ד"ת לעכו"ם מיירי אף בשבע מצוותיהם שמותר להם ללמוד. ועוד יש לציין דלפי דברי השבות יעקב לכאורה מותר אף למסור להם בכתב אם הדברים כתובים בלע"ז, וי"ל.

ועוד דרך מצינו בזה בטורי אבן בחגיגה שם, ויסוד דבריו במה שאמרו בגמ' בסנהדרין "וליחשבה גבי שבע מצות, מאן דאמר מורשה מיגזל קא גזיל לה, מאן דאמר מאורסה דינו כנערה המאורסה, דבסקילה".

ולפי"ז כתב בטו"א דר' אמי ס"ל כמ"ד מורשה ואיסור ת"ת בגוי הוי משום גזל, ולפי"ז אין איסור אלא כשהוא לומר מעצמו אבל כשישראל מלמדו אין כאן גזל, וממילא גם לפני עור ליכא. אלא דמ"מ אסור מדברי קבלה משום לא עשה כן לכל גוי.

והגאון כתב בדרכו לבאר מה שמצינו במקומות רבים בש"ס דחכמי ישראל השיבו לשאלות הגויים בדברי תורה ולא חששו לאיסור זה, וע"כ דמותר לנו ללמדם ואין איסור אלא בגוי שבא ללמוד מדעת עצמו.

ולולי דבריו היה נראה פשוט דאף למ"ד דהוי כגזל אין זה כגוזל חבירו, דאם חבירו נותן לו מדעתו אין כאן גזל, אלא דגוזל את הקב"ה שלא נתן תורתו אלא לבניו חביביו, מורשה להם ולא לאומות. (וגזל זה הוי כעין מה שאמרו [ברכות ל"ה ע"א] דהנהנה מעולם הזה בלי ברכה הוי כגוזל את המקום), ואין כלל נפ"מ אם לומד בעצמו או מפי ישראל, דכיון דהתורה מורשה לישראל ולא להם אין כל איש מבני ישראל רשאי ללמדו. ונראה דמשו"כ מיאנו התוס' והראשונים בדרך זו וכתבו בדרכים אחרות, כמבואר.

ואף לשיטתו הקשה הטו"א על מה שמצינו שגדולי החכמים היו מוסרין ד"ת לגויים ולמה לא חששו להא דמס' חגיגה דאין מוסרין ד"ת לעכו"ם, וחידש דכיון דאיסור זה מדרבנן הקילו בדרך ארעי משום דרכי שלום, עי"ש.

אמנם בהגהות הגאון היעב"ץ בסנהדרין שם מבואר שאף הוא הבין גדר זה כעין דין גזילת ממון שהרי תמה מה גזל יש כשגוי עוסק בתורה וכי מחסר הוא לישראל מתורתם. וכתב "וי"ל, דעוסק בתורה היינו שיושב ודורש בה ומפרש סתימותיה ומה שהיה ראוי לישראל לאמרו, וקדם הוא וזכה, היינו ודאי כעין גזילה".

והדברים חידוש עצום וצמצום גדול של איסור זה, ולולי דבריו היה נראה פשוט דאין כונתם כלל למעין גזילת ממון אלא לכעין משל ודמיון דכשם שאסור לאדם לפשוט ידו בממון שאינו שלו, כך אסור לעכו"ם לפשוט ידם בתורה הקדושה שניתנה מורשה לבני ישראל ולא להם.

ואין לתמוה כלל על לשון גזל, דהלא לאידך מ"ד דדורש מאורסה אסור מטעם נערה המאורסה, ואין לך דמיון רחוק מזה, וע"כ דאין כאן אלא מעין משל ומליצה, והצד השוה בין מורשה למאורסה הוא הצד השוה שבין גזל לעריות, דאסור לאדם לפשוט ידו במה שאינו שלו ומה שלא יועד בשבילו, וגבולות חלק ה' בעולמו, ודו"ק בכ"ז.

ומי שהחמיר בזה עד למאוד הלא הוא רבינו המהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פ"ד סימן ט') במה שאמרו בב"ק (ל"ח ע"א) "וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו". והקשו התוס' דהלא אסור למסור ד"ת לגויים, ותירצו "דבע"כ עשו ע"פ דברי המושל ולא נתחייבו למסור עצמן". וע"ז כתב מהרש"ל.

הגב על הנושא


לתחילת הדף