אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת בשלח – אשירה לד' כי גאה גאה

פרשת בשלח – אשירה לד' כי גאה גאה

"אז ישיר משה הה"ד (שם צג) נכון כסאך מאז א"ר ברכיה בשם ר' אבהו אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך … ד"א אז ישיר משה הה"ד (משלי לא) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנא' אז ישיר משה ובני ישראל הוי פיה פתחה בחכמה אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה …" (מדרש רבה שמות פרשה כ"ג פסקה א').

מה טיבה של שירה זו. מה חשיבותה שכל כך היה מצפה לה צור העולמים?

כיוצא בדבר, נלאו חכמי לב ליישב מאמרו של רש"י: "אז ישיר משה אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה", והתמיהה עולה מאליה – הן כל אשר יעלה על ליבו של אדם ויחפץ בו יעשנו ולא יבוא המעשה זולתי אם קדם לו חפץ הלב, ומה נתחדש כאן ש"עלה בלבו שישיר שירה"?

כך הקשה מהר"ל:

"אז כשראה הנס וכו'. רצה לתקן היו"ד של "ישיר" שהוא לשון עתיד, ותירץ דפירושו כשראה הנס – עלה בלבו שישיר, והוי שפיר לשון עתיד. וקשיא אם כן למה כתב זה שעלה בלבו שישיר, והרי מבואר בכתוב שהיה שר, והוי למכתב 'אז שר משה', ולמה לי להאריך ולומר 'עלה בלבו שישיר – וכן עשה'" (גור אריה על שמות ט"ו א')

נחזה נא ביאור העניין בדברי מהר"ל:

"ויש לומר מפני שהפעל של השירה הוא בלב, כי כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים עולה בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים. ולכך כתיב "אז ישיר" שהיה עולה בלבם לומר שירה, כלומר שהגיע בלבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר, שאם כן לא היה שירה בשמחה, אבל השירה שהיא בשמחה – מתחלה מתחדש לו שמחה גדולה בלב, ומזה עלה בלבו שישיר, ולפיכך דרך לדבר בענין השירה בלשון עתיד".

השירה אינה הודאה גרידא, איננה הכרת הנס בלבד ואיננה דברי הלל. שירה היא התפרצות הלב סערת הנפש, התרוממות הכל בלהט של שמחה. אי אפשר לשורר מבלי המיית הלב ויקוד שמחת הנפש. משמתבונן האדם ומשים אל לבו ורואה את ניסי ד' באהבתו אותו וחש כי קרוב הוא ליוצרו אז נמצא לבו גואה בשמחתו והשמחה מרוממת פורצת בקול הלל.

עלה בליבו שישיר. אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב דכתיב הנה עבדי ירונו מטוב לב (רש"י ערכין י"א ע"א)

ומה ענינה של שמחה זו, יסודה של שירה? – שירה ענינה בראיית שלימות. בראייה של כלל. כשרואה אדם עניינו של נס וקושר פרט לפרט סיבה ומסובב ראשית ואחרית אז נראה הנס במלוא זהרו. משקרבו ישראל אל הים בראותם כי כלו כל הקיצין תמהו בנפשם אימתי תשלם הגאולה המובטחת. אימתי יביטו לאחור ויראו נכוחה כי כל מנת הסבל והיסורים שהיו מנת חלקם לא היו אלא מפתחות של גאולה. "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ד'…". משעלו מן הים וראו את מצרים מת על שפתו, נשלם החסר ונמוגו ערפילי חשך. רואים הם כי נשלמה גאולתם. רואים הם כי תכלית שעבוד מצרים והכבדת לב פרעה יש לה תכלית להפרע מפרעה ועמו וידעו כי כאשר ראו את מצרים עתה לא יוסיפו לראותם עוד עד עולם – אז עלה בליבם שישירו שירה.

אין ענין השירה אלא בשלימות – ועי' בספה"ק עבודת ישראל להמגיד מקוזניץ שפירש קרא דכתיב ביעקב כשנאבק עימו שרו של עשיו "ויאמר שלחני כי עלה השחר" ופירש"י כי בקש המלאך לומר שירה ביום – ופירש בזה שדווקא כשגבר יעקב ונצח את שרו של עשיו ונשלם נדבך בבנין כלל ישראל לדורות שיהיו נוצחים שרו של עשיו – אז בקש המלאך לשיר שירתו – שאין שירה אלא בהשלמת כלל ישראל.

"מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה" (מדרש רבה שמות פרשה כ"ג פסקה ד').

אדם הראשון בעת בריאתו לא בא עדיין לכלל שלימות יעודו. נפעם אדם הראשון מהבריאה, שיבח ליוצרו אולם לא שורר שירה. אברהם אבינו עת ניצל מכבשן האש ומן המלכים לא נשלמה בזה שלימות בבניין כלל ישראל. הודה אברהם והרים מעשר מכל אולם לא שורר שירה. יצחק אבינו בשובו מן העקידה, ויעקב בהצלתו מאויביו, אע"פ שהוטבע רושם המאורעות בבנין ישראל ובקש שרו של עשו לשיר על כי גברה יד ישראל מכל מקום עדיין נמשכה מלחמת עשיו ליעקב ולכלל שלימות לא הגיעו, ולא באו בזה אל מעלתם. שבחו והודו יצחק ויעקב אך לא אמרו שירה. אולם משעלו ישראל מן הים – נשלמה גאולתם והנם מלגיונו של מלך אזי עלה בליבם לומר שירה. "משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז" (שמו"ר כ"ג, א').

ובזה אמרתי ליישב תמיהת הר"ן בסוד אמירת ההלל בלילי פסחים ובקושייתו מפני מה תקנו לומר הלל בליל התקדש החג אחר שאמרו שאין קורין את ההלל אלא ביום, ותירץ:

"אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבליל פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות ולהלל".

אין אומרים הלל בלילה – קריאת הלל עיקרה ביום. אבל הלל של ליל פסח שירה הוא. שירה אינה נאמרת – שירה פורצת, בוקעת ועולה בלילי פסחים מליבות גאולים "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" כשירת גאולי מצרים.

השיר יהיה לכם

הקשו האחרונים איך אומרים אנחנו הלל בליל הסדר, הלא להדיא מבואר במגילה דף כ' ע"ב דאין אומרים הלל אלא ביום ולא בלילה (עיין שו"ת חת"ס או"ח סימן נ"א וטורי אבן מגילה י"ד ע"ב). והביאו לתרץ לפי"ד הר"ן בשם רב האי גאון דהלל זה לא בתורת הלל נאמר אלא בתורת שירה כמ"ש השיר יהיה לכם בליל התקדש החג. (עיין ר"ן פסחים כ"ו ע"ב מהרי"ף).

וצריך פירוש לפירושם, הלא הלל זה דומה לחלוטין לכל הלל, אותם פרקי תהלים נאמרים בליל זה בפרטיהן ובדקדוקיהן.

ואפשר בזה דהנה כתב רש"י (שמות ט"ו א') "אז ישיר, עלה בלבו שישיר שירה". וכונת רש"י לפרש למה פסוק זה כתוב בלשון עתיד "אז ישיר", ולא אז שר. וכבר תמהו רבים על דבריו הלא כל מעשי אדם כך הם, ולעולם סוף מעשה במחשבה תחלה ומה חידוש יש בזה דוקא בשירת הים.

והמהר"ל בגור אריה פירש, עלה בלבו שישיר שירה, דהשירה פורצת מהלב כאשר הלב עולה על גדוליו באהבה ובשמחה, וזה מה שבין הלל והודיה לשירה. והוא שאמרו "עלה בלבו שישיר שירה".

חסידים מספרים שהצדיק רבי אורי מסטרעליסק אמר לזקני חסידיו לפני מותו שיש באוקראינה צדיק צעיר קדוש ונשגב. ולאחר שעלה בסערה השמימה ראו החסידים בדבריו כעין צוואה, נטלו החסידים לידם את מקל הנדודים והלכו לחפש להם רבי ומורה דרך.

הלכו הם מעיר לעיר ומכפר לכפר ולא מצאו את שאהבה נפשם עד שהגיעו לצדיק ר' ישראל מרוז'ין. שם נקשרו בעבותות אהבה. נכנסו לצדיק ובקשו ממנו לפרוס עליהם את סוכת שלומו ולקבלם כחסידיו.

אמר להם הצדיק שיתקבלו בשמחה, אך בתנאי שיקבלו עליהם את מנהג המקום ויתפללו בשקט ובדומיה כמנהג רוז'ין, ולא ינהגו כמנהגו של הצדיק מסטרעליסק שהתפלל בהתפעלות עצומה ודרכו היתה למחוא כף ולזעוק בקול גדול בתפילתו. החסידים קיבלו על עצמם בהכנעה ובשמחה לנהוג כן.

בפעם הראשונה שבאו לשבת היתה זו שבת שירה ותחילת תפלתם אכן היתה בשקט גמור. אך כאשר הגיעו לשירת הים לא יכלו עוד לשלוט בעוז רגשתם, התחילו לרקוע ברגליהם ולמחוא כפיהם ולשיר בקול גדול את שירת הים.

במוצאי שבת קודש נכנסו בבושת פנים ובחליצת מנעליהם לבקש מחילה וסליחה מרבם החדש. אך הרבי הפתיע אותם באמרו הבטחתם לא למחוא כפים, אך כאשר הכפים מוחאים זא"ז מעצמם על זה לא הבטחתם דבר, אונס רחמנא פטריה.

וזה דבר השירה, עלה בלבם, הלב עולה על גדותיו עד שהשירה כאילו מעצמה פורצת מעומק הלב ואז היא נאמרת מאליה.

את אמירת ההלל אפשר להגביל, ביום ולא בלילה, כי זה זמנו, אך את השירה אי אפשר להגביל. בליל הסדר כאשר רואה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים והלב עולה על גדותיו באהבה, בהודיה ובשמחתה של קרבת אלקים, השירה פורצת מן הלב, אונס רחמנא פטריה.

הגב על הנושא


לתחילת הדף