אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת ויצא – הסכם שהופר על ידי צד אחד האם השני מחוייב לקיימו

פרשת ויצא – הסכם שהופר על ידי צד אחד האם השני מחוייב לקיימו

"עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה" (ל"א נ"ב).

"שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני פטור ואינו צריך התרה לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע מי שיעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר והלה מותר ואינו צריך התרה. הגה ואפילו אם טען זה העובר המועד שהיה אנוס אינו נאמן שיתחייב שכנגדו עדיין בשבועתו ומ"מ אם רצה זה לפטור משבועתו ילך אצל חכם ויתיר לו שבועתו שמא יביא זה שכנגדו עדים שהיה אנוס בדבר שהעביר המועד ונמצא עבר זה על שבועתו אם נשא בלא התרה" (יו"ד רל"ו סעיף ו').

הנה מקור הלכה זו הביא הבית יוסף מרבינו ירוחם (נתיב י"ד חלק ז' קי"ד ע"א), ונחלקו גדולי הפוסקים מנין למדו הלכה זו, ומצינו בזה שלש דרכים:

א. בחידושי הגהות (יו"ד שם על הב"י) כתוב דמקור הלכה זו במדרש שוחר טוב (תהלים ס' ב') עה"פ "בהצותו את ארם נהריים ואת ארם צובה, שהיו הארמיים מראים לדוד את כריתת הברית שכרת לבן עם יעקב, והשיב להם שבימי בלעם כבר פרצו גדר שנאמר מן ארם ינחני (במדבר כ"ג ז'). הרי דשנים שכרתו ברית ואחד מהם עבר עליה גם השני פטור מלקיימה, והוא הדין לשבועה. וגם בבהגר"א (שם ס"ק כ"א) רמז לב"ר בפרשתנו שכתוב כעי"ז, עי"ש.

ב. הבית יוסף כתב שם שהמקור במה שאמרו (סוטה י' ע"א) דשמשון נלחם בפלשתים משום שכבר הוחל שבועתו של אבימלך "אם תשקר לי ולניני". וברש"י שם "לפי שהם עברו על השבועה תחלה".

ג. בט"ז (שם ס"ק י"ג) כתב בזה מקור שלישי מהמבואר בסוטה (י"ג ע"א) דכאשר עלו בנ"י ממצרים "הלך משה ועמד על שפת נילוס אמר לו יוסף יוסף הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל אם אתה מראה עצמך מוטב אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך מיד צף ארונו של יוסף".

אמנם לכאורה נראה טפי דיוסף לא הבטיח לגלות להם מקום ארון קבורתו, וא"כ אין זה דומה לשנים שנשבעו זל"ז, אלא שמשה אמר ליוסף שאם אינו מראה להם מקום ארון קדשו אנוסים הם מלקיים צוואתו ומנוקין משבועתו, וצ"ע.

ונחזה אנן בגוף הסוגיה.

א

כתב רבינו ירוחם דשנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה גם השני פטור ואין צריך התרה. וכן הביא בשם תשובת הר"ש משאנץ שכתב כן בענין שידוכים דאיש ואשה שקבלו עליהם בחרם כמנהג הקהילות לינשא עד זמן מסויים והאיש לא הגיע לזמן המיועד. האשה פטורה מן החרם ומותר לה להינשא לאיש אחר.

אלא דשוב כתב הר"ש משאנץ "עד שבא זקן אחד ואמר לי דשניהם אסורים ולא הרויח מי שלא עיכב אלא תשומת יד", עי"ש.

וכתב על זה הבית יוסף "ודברי רבינו ירוחם וקבלת ר"ש משאנץ נכונים בטעמם, ודברי הזקן  ההוא אפשר שהם לפי מנהג מקומו שעל דעת כן קבלו הקהילות ההם בחרם".

וכך פסק הב"י בשלחנו הערוך (יו"ד ל"ו ס"ו). והרמ"א שם פסק דאם האיש אנוס היה ולא היה יכול לבוא עדיין האשה מחוייבת בחרם, ומקור שיטתו בשו"ת מהר"י וייל (סימן קל"ז) וכמו שהביא בדרכי משה במעשה שהיה שהמשודך לא הגיע בזמן ואמר שאנוס היה אך לא הביא ראיה לכך שהיה אנוס, ופסק מהרי"ו שאין היא צריכה התרה, אבל מ"מ ראוי שתתיר את החרם שמא לאחר זמן יביא ראיה שאנוס היה, עי"ש.

אך שיטת הב"י ברורה דאף אם אנוס היה מ"מ כל שלא קיים חלקו ותנאו מנוקה השני מאלה חרם ושבועה, וכך דעת הב"ח, עי"ש.

ומהלכה זו למד הרמ"א (שו"ת הרמ"א סימן פ"ג) לגבי שתי קהילות, האחת קהילת אשכנזים והשני קהילת הגריים שעשו ביניהם הסכם ושבועה זו על דעת זו שיהיו כולם באגודה אחת, ושוב פרשו חלק מבני קהילה אחת מן ההסכם ואמרו שהתירו את השבועה, ופסק דשוב אין הסכם זה מחייב, והביא את דברי הפוסקים הנ"ל לגבי שידוכים ומה שלמדו מסוטה (י' ע"א) דהוחל שבועתו של אבימלך, עי"ש.

והנה בשו"ת מהר"י בן לב (ח"א סימן ל"ח) דן לגבי חרם שעשו בקהילה מסויימת שלא יכנס איש לבתי הנגידים והעשירים ללא רשות, ומקצת האנשים הפרו את החרם והם נכנסים לבתי העשירים ועושים סחורה עמהם ונמצא האחרים מפסידים, ונשאל האם האיסור בטל מאליו כיון שמקצת האנשים בלא"ה מפירים אותו.

וכתב דודאי החרם עומד בעינו אף שיש מי שעובר עליו דאל"כ כל תקנות הקהילות בטלות ומבוטלות דתמיד יש פורצי גדר שאינם מקיימים תקנות אלה.

אמנם נראה פשוט דאין דברי מהריב"ל ענין כלל לכל הנ"ל, דעד כאן לא דנו הראשונים והרמ"א בתשובתו אלא בהסכם ושבועה בין שני צדדים ואחד מהם הפר חלקו אם הצד השני מחוייב בו, ומהריב"ל דן במציאות שונה לחלוטין בחרם על בני קהילה ומקצת בנ"א עוברים על החרם, ונמצא שרוב בני הקהילה הנוהגים בתום לבם וצדקתם יוצאים נפסדים, האם התקנה והחרם בטלים מאליהם, ועל זה פסק דשוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין אך אין החרם בטל על ידם. וכ"ז פשוט.

ועיין מש"כ הגאון המהרש"ם בספרו משפט שלום על חו"מ (סימן רל"א בתיקון עולם אות ל') בכעין שאלה זו והביא מקורות רבים כדרכו בקודש.

אמנם מסקנת מהריב"ל דלעולם יש לדון בעומק הסברא לפי ענין התקנה, ומשו"כ פסק בנידון דידיה דכיון דעיקר התקנה היתה משום המוסרים והמלשינים דאכלי קורצי בי מלכא, והיו נכנסים לבתי הגבירים ומלשינים עליהם למלכות, ומשו"כ תיקנו חרם כללי ששום אדם לא יכנס לבתיהם בלי רשות. וכיון שחרם כללי היה חל איסור זה גם על סוחרים שהיו נכנסים לבתיהם להנאתם ולטובתם, דאי לאו הא לא קיימא הא, אבל כיון שהחרם לא עמד במבחן ובעלי הלשון המשיכו ליכנס לבתים מסתבר להתיר גם לסוחרים ליכנס כדי שלא יצאו נפסדים לגמרי, עי"ש ביושר סברתו.

ב

שותף שעבר על הסכם השותפות האם השותפות בטלה

הנה יש לעיין כיוצא בדבר לגבי הסכם שותפות ואחד השותפים עבר על ההסכם או פגע בשותפות, האם השותף השני רשאי לפרק את השותפות. ובשאלה זו נחלקו הראשונים, ונבאר.

הנה איתא בחשן משפט (סימן קע"ו סעיף ט"ו):

"השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב כל אחד מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות ואין אחד מהם יכול ליטול מהקרן ולא מהשכר עד סוף הזמן. הגה ואם שינה או פשע תוך הזמן או עבר על תנאו אפילו הכי אינן יכולין לחלוק אלא משלם מה שהפסיד ודלא כיש חולקין בזה".

הרי לן שנחלקו הראשונים בשאלה זו והבית יוסף הביא את דבריהם. דעת הרמב"ם שאין השותף רשאי לבטל את השותפות אלא מי שהזיק לשותפות ישלם, ודעת המרדכי שאכן יש רשות ביד השותף השני לפרק את השותפות.

והרמ"א פסק כדעת הרמב"ם שהיא גם דעת הבית יוסף שאין רשות ביד השותף השני לפרק את השותפות.

ונראה פשוט דשאני שותפות משבועה וחרם והסכם בענין מסויים, דבהם נתבאר דאם צד אחד הפר את ההסכמה גם הצד השני משוחרר מהסכמה זו, אבל כאשר שני צדדים עשו שותפות גמורה ביניהם אין השותפות מתבטלת משום ששותף אחד נהג פעם שלא כהוגן, והלא הדבר מצוי בין שותפים שלפעמים שותף נוהג שלא כראוי בשוגג או במזיד, ואין השותפות בטלה משום כך.

אמנם חידוש גדול כתב שם הנתיבות (ס"ק ל"ג) דאפשר דלא נחלקו הראשונים כלל בשאלה זו, ואין הדבר תלוי אלא במהות הנזק שגרם השותף לשותפות, והלכה זו תלויה בהלכה אחרת בחשן משפט (סימן ש"ו ס"ח) ושם אמרו:

"הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד (ויש אומרים דהוא הדין ליחיד). וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתנוקות ולא למד (אפילו רק יום או יומים). או למד בטעות וכל כיוצא כאלו והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו מסלקין אותם בלא התראה שהם כמותרים ועומדים עד שישתדלו במלאכתם הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם. הגה וי"א דאף על פי שאין צריכין התראה מכל מקום בעינן חזקה דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו".

הרי דאם הפועל גרם נזק שא"א שיחזיר את ההפסד יש זכות למעביד לסלקו מיד, אבל אם בידו להשלים את ההפסד אין לסלקו ללא התראה. וכך גם בשני שותפים דאם השותף האחד גרם נזק שאי אפשר לתקנו רשות ביד שותפו לפרק את השותפות, אבל אם אפשר לשום את הנזק ולשלמו, אין חבירו יכול לבטל את הסכם השותפות. ואפשר לפי"ז שאין כאן מחלוקת לגבי שותפין, מר אמר חדא בנזק שאפשר לשלמו ומר אמא בא"א לשלם ולא פליגי.

אך לענ"ד אין נראה מדברי הפוסקים דהא בהא תלי', ונראה יותר דאין דין שותף כדין פועל, וכשם שביארנו לעיל דאין לדמות שני שותפין לשנים שנשבעו לעשות דבר, כך נראה דגם אין לדמות פועל לשותף, ואם בענין שאפשר לסלק פועל ללא התראה אין בהכרח רשות לבטל שותפות, וז"פ.

ובכסף הקדשים (בחו"מ סי' קע"ו) דן בשותפים באורנדא (פונדק דרכים) שאחד חשד שאשת חבירו גונבת מן העסק ורוצה לפרק את השותפות ופסק שאין בידו לעשות כן.

וכיוצא בדבר דן באגרות משה (חו"מ ח"א סימן מ"ז) בשותפים בקייטרינג שאחד חשד בחבירו שגונב, ורצה משו"כ לבטל את השותפות, ומרן הגרמ"פ ישב כבורר שלישי בזבל"א ופסקו שאין בידו לבטל את השותפות. חדא משום שלא היה כל ראיות ברורות שאכן גנב, אלא חשד בעלמא, ועוד משום דעיקר ההלכה דאף אם שותף לא נהג כשורה, מ"מ אין חבירו יכול לבטל את הסכם השותפות, כמבואר בדברי הרמ"א, ופסקו שאין ההלכה בזה כדברי הנתיבות, עי"ש.

ג

אם מותר לנהוג ברמאות עם הרמאי

"ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות" (ל' ל"ז).

בדעת זקנים לבעלי התוס' כתוב:

"וא"ת צדיק גמור כיעקב היאך עשה רמאות וי"ל כי יעקב אמר ללבן בתנאי שלו הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים וגו' ר"ל הקטנים כדי שלא יאמרו גנובי' הם אתי אבל הגדולים לא אמר לו להסיר כדי שיוליד כמותן והוא שינה את התנאי והסיר אפילו הגדולים כדכתיב ויסר ביום ההוא את התישים וגו' אפי' הגדולים לפיכך עשה יעקב כל מה שיכול לעשות ועוד אומר החכם ר' חיים שלבן שינה תנאו שלא התנה להסיר אלא הנקודים והוא הסיר אף העקודים ולכן הציג את המקלות כדכתיב ועם עקש תתפל".

ובפירושי בעלי התוס' עה"ת ראיתי שהתירוץ הראשון הוא של הריב"א.

תמצית דבריו כיון שלבן הוא זה שבא על יעקב ברמאות, מותר לו ליעקב לענות כסיל כאולתו ולהשיב לו גמולו בראשו, ובדרך שאדם מודד מודדין לו.

וכיוצא בזה כתב בערוך השלחן (חו"מ תי"ז סעיף ט') "כמו שאסור לעשות נזק לרבים כמו כן אסור למנוע טובה מהם כל מי שהוא משועבד להם לעשותה כמו ששנינו שם בתוספתא מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים עורך שלחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו יכולין לעכב על ידו עד שיעמיד להם אחר תחתיו ואם התנה עמהם בב"ד או שעיברו עליו את הדרך הרשות בידו עכ"ל. ולמדנו מזה דמי שהוא שכיר לחבירו על עת קבוע אינו יכול לילך לרגל לביתו שלא ברשות הבעלים אם לא שהתנה כן מקודם או שהבעלים עיברו עליו את הדרך ששינו מתנאם שדיברו באיזה דבר".

הרי דאם נהגו בו שלא ראוי מותר אף לו לשנות וללכת לביתו אף שאינו חוזר בו מעצם הסכם העבודה.

והלכה זו מחודשת ואינה דומה לכל הנ"ל, דעד כאן לא אמרו אלא דהסכם או ברית שצד אחד הפר גם הצד השני אינו מחוייב לו, אך בני"ד נתחדשה הלכה דמותר לאדם לרמות בענין אחד כדי להינצל מרשעותו של אדם שקיפח אותו ברמאות בענין אחר, וזו הלכה כללית בדיני בין אדם לחבירו.

וכעי"ז כתב בספר החינוך (מצוה של"ח) לגבי אונאת דברים דמי שחירף וגידף את חבירו מותר לחבירו להשיבו כגמולו ואינו מצווה לשתוק לעומתו, וכל כה"ג אין איסור אונאת דברים.

ומ"מ מבואר בדברי בעלי התוס' דכך למדנו גם מיעקב אבינו, כמבואר.

והארכתי בכל זה במקום אחר.

הגב על הנושא


לתחילת הדף