אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת ויקהל – אם קטן כשר בבנין בית המקדש ועשיית כליו

פרשת ויקהל – אם קטן כשר בבנין בית המקדש ועשיית כליו

"ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים" (ל"ו ד').

הנה יש לעיין אם קטן כשר לעשיית המקדש וכליו.

ולכאורה מפורש בסנהדרין (ס"ט ע"ב) דקטן פסול שהרי דרשו שם מדכתיב (שמות ל"ו ד') "איש איש ממלאכתו אשר המה עשים" דבצלאל היה בן י"ג שנים, עי"ש.

הרי דקטן פסול לעשיית המקדש וכליו, ויש לעיין בהלכה זו האם גזה"כ היא וכהלכתא בלא טעמא, או שמא טעם וסברא יש בדבר.

אך באמת אין מזה הכרח דאפשר דאין בזה קפידא מצד הדין אלא דמ"מ כיון דכתיב איש איש למדו דבצלאל בן י"ג שנה היה, עי"ש ודו"ק.

א

אם יש דין לשמה בעשיית המשכן וכליו

ונראה לכאורה דאם צריך לבנות ביהמ"ק לשמה פסול בקטן שהרי בכל דבר שצריך עשייה לשמה קטן פסול משום שאינו בר דעת.

וכבר כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"א ה"כ) "אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה. וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט, ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט, אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית".

ומפשטות דבריו משמע דצריך לעשות את כלי המקדש לשמה, ובקרית ספר שם כתב דילפינן כלים מעצם המקדש דכתיב ביה ועשו לי מקדש, דמשמע לי לשמי, עי"ש. ועיין במכילתא (יתרו פרשה י"א) "מזבח אדמה תעשה לי, מזבח מיוחד לי, שלא תבנהו מתחלה לשום אחר".

אך באמת אפשר דלא בעינן לשמה לא בבנין המקדש ולא בעשיית הכלים ואין כונת הרמב"ם והמכילתא אלא שלא יעשה מתחילה לשם הדיוט דגנאי הוא למלך שישתמש בשל הדיוט.

ומקור דברי הרמב"ם סוגיית הגמ' בזבחים (קט"ז ע"ב) ובמנחות (כ"ב ע"א) דכל שנשתמש בו הדיוט אל ישתמשו בו לגבוה, ואף עצים שנשתמש בו הדיוט פסולים לגבוה, ואין זה ענין לדין לשמה.

אך בדברי רש"י מבואר דיש דין לשמה בעשיית המקדש דהרי כתב (שמות כ"ה ח') "ועשו לי מקדש – ועשו לשמי בית קדושה". ודברי רש"י מקורן בתרגום יונתן שם. ודברי הספרי ורש"י הם בית אב לדברי המבי"ט בקר"ס שהבין כעין זה גם בדעת הרמב"ם.

ובמנחת אשר שמות (סימן מ"ז אות ה') דנתי במה שנחלקו רש"י והרמב"ן בפרשת קרח (במדבר י"ז ב') "אמר אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתת מבין השרפה ואת האש זרה הלאה כי קדשו" ורש"י פירש "כי קדשו – המחתות ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת". וברמב"ן כתב "ולא ידעתי טעם לאיסור הזה, שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש".

ושוב כתב הרמב"ן "אבל יש לומר, כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש, כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם", וכך כתב הרמב"ן לפרש פירוש רש"י, אך עיקר דעתו כתב שהקב"ה הקדיש מחתות אלה לאות ולזכרון לבני ישראל, עי"ש.

ועיין עוד במהרש"א במס' שבת (ח"א כ"א ע"ב) דבימי חנוכה לקחו מנורה בת שבעה קנים ממי שעשאו באיסור והדליקו בה במקדש, הרי דנקט בפשטות דלא בעינן עשייה לשמה בכלי המקדש, אך מ"מ יש לתמוה בדבריו דמ"מ מבואר בדברי הרמב"ם דכלי שנעשה להדיוט פסול למקדש, יהיה מאיזה טעם שיהיה, וצ"ע.

ועיין עוד מה שנתבאר שם בסימן מ"ז ובסימן נ"ג בענין לשמה בעשיית המשכן ובבגדי כהונה.

ב

בענין אומן קונה בשבח כלי

ובחידושי הגרי"ז על התורה (פרשת כי תשא אות קט"ז) כתב דקטן פסול בעשיית הכלים משום דאומן קונה בשבח כלי וכיון שקנה אין בידו להקנות ונמצא דכלי המקדש של יחיד המה ופסולין. אך לפי"ז כשר הקטן לבנות את ביהמ"ק שהרי אין האומן קונה במחובר לקרקע.

ועוד יש לעיין בזה לדעת הקצוה"ח (סימן ש"ו ס"ק ד') אין אומן קונה בשב"כ אלא בעושה בשכר ולא בחנם, ובנתיבות (שם סק"ג) חלק עליו, ובהגהות הגרעק"א שם נסתפק בזה ולא הכריע, עי"ש. וננמצא דלדעת הקצוה"ח כשר קטן אף לעשיית הכלים ולגבי קנין בית המקדש לכו"ע אין סיבה לפסלו משום דאומן קונה בשבח כלי. ונקדים לבאר גוף הלכה זו.

הנה נחלקו גדולי הדורות בגדר קנין האומן בשבח כלי ושלש מחלוקות בדבר.

א. דעת מהר"ש הלוי (חו"מ סימן ד') שהביא הקצות בס"ק ד' דהאומן קונה את כל הכלי עד אשר יבא על שכרו, ומשו"כ אין האומן חייב לשלם כששבר את הכלי אלא דמי עצים שנתן לו בעה"ב.

ב. שיטת רש"י מבוארת (בקידושין מ"ח ע"ב ובב"מ קי"ב ע"א) דהאומן קונה את כל השבח אבל לא את כל הכלי.

ג. שיטת הרשב"א בב"ק צ"ח ע"ב דהאומן קונה כנגד שכרו ולא את כל השבח. וכך נקט הנתיבות לעיקר בס"ק ג' – ד', עי"ש.

ובענין מהות הקנין כתב בקצוה"ח סק"ב להוכיח דע"כ אין כאן אלא שיעבוד ושוב כתב דהבעלים קונים את הכלי מן האומן בתשלום דמי השכירות מדין קנין כסף דכל שלא שייך חשש נשרפו חטיך בעליה כסף קונה, עי"ש. ולכאורה פשוט דאם אין כאן אלא שיעבוד לא צריך קנין כסף ולא שייך קנין כסף, אלא דבסילוק השיעבוד ממילא הוי הכלי לבעלים, וצ"ע.

והנה צריך ביאור בעצם גדר קנין האומן בשבח כלי מה יסודו וגדרו. וראיתי בשט"מ בב"ק צ"ח ע"ב שם בשם רבינו יהונתן דהוי כשינוי שקונה בגזילה, ותמוה לכאורה, דהלא אין השינוי קונה אלא בגזילה ולמדוהו חז"ל ממה דכתיב "והשיב את הגזילה אשר גזל, כעין שגזל" כמבואר בב"ק ס"ו ע"א, ומה ענין אומן אצל גזלן. (וכבר הארכתי במק"א (מנחת אשר ב"ק סימן נ"ז) בענין שינוי קונה, אך לכל הדרכים אין זה אלא בגזילה בלבד ולא במק"א, וצ"ע).

ובחידושי הגרשש"ק ביאר קנין האומן, כעין קנין האדם במעשי ידיו דכל שהאדם יצר וחידש בעולם הרי אלו שלו, ולדבריו יש מהלכה זו מקור למה שנתחבטו גדולי הדור בענין זכויות יוצרים ותוקפן בהלכה, והארכתי בזה במק"א.

והנה נחלקו הקצות והנתיבות באומן העושה בחנם אם קונה בשבח הכלי, לדעת הקצות (סימן ש"ו סק"ד) אין הלכה זו אמורה באומן שעובד בחנם אך לדעת הנתיבות (שם סק"ד) גם מי שעושה בחנם קונה בשבח כלי, ולכאורה נראה דלשתי הדרכים הנ"ל, קונה אומן בשבח כלי אף בעושה בחנם, אך באמת מסתבר טעמיה דקצות החשן דלא מצינו מעולם שאומן צריך להקנות את הכלי לבעה"ב ואם לא הקנהו לו אין בעה"ב קונה.

אמנם בדברי הקצות לא ברור מה טעמו, דמחד גיסא כתב דהוי כאומר הריני כאילו התקבלתי ומשמע מזה דבעצם יש קנין אומן אף בעושה בחנם אלא דכיון שאינו מקבל שכר מקנה הוא לבעל הבית, ומאידך כתב דכל קנין האומן בכלי אינו אלא בשביל שכרו המגיעו וכיון שעושה בחנם אין לו קנין בשבח הכלי, וצ"ע.

והנתיבות ביאר לפי"ד הרשב"א שכתב דבאמת עושה האומן בשביל בעה"ב ואינו קונה אלא כנגד שכרו, אך מ"מ פטור הוא אם הזיק הכלי שאינו עושה על דעת בעה"ב ע"מ להתחייב בנזקיו, עי"ש. הרי דבאמת יכול האומן לקנות את כל השבח אלא שאין דעתו אלא לקנות כנגד שכרו, וכאשר הזיק פטור הוא על כל השבח דהוי כאילו התנה שאם יזיק דעתו לקנות מעיקרא את כל השבח, ומ"מ למדנו מדברי הרשב"א דאף שאין דעתו לקנות אלא כנגד שכרו, כשירצה בכך יכול הוא לקנות את כל השבח, וה"ה שיכול הוא לקנות אף בעושה בחנם, עי"ש.

ג

לענ"ד נראה טפי בביאור ענין זה דבאמת אין האומן עושה מעשה קנין כלל, וגם אין הוא צריך כונה כדי לקנות, וכמו שביארתי במנח"א לב"ק סימן ס' דאף לשיטת הרשב"א אין כונת הדברים דהאומן קונה בשביל בעה"ב מדין זכין לאדם שלב"פ. אלא דאין הדברים תלויים אלא במציאות כונתו דאם עובד בשביל בעה"ב קונה בעה"ב, ואם מתכוין הוא לעכבו לעצמו על שכרו ממילא קונה את שבח הכלי. ויסוד קנין האומן סברא היא שחידשו חז"ל ברוחב דעתם, דכיון שהאומן הוא זה שחידש בשבח כלי וצורתו והוא זה שהביא לעולם את הערך המוסף שבכלי בדין הוא שיקנה ערך זה בשכרו, דמאחר שזכאי הוא לקבל תשלום על פועלו בדין הוא שהערך שנוסף לכלי ע"י מעשה ידיו שלו יהיה עד אשר יבא על שכרו ואז יצא זה תמורת זה.

והגדרת קנין האומן היא קנין ערך ולא קנין עצם, דאף שאין לו כלום בעצם הכלי, מ"מ יש לו קנין בערך הכלי, כיון שהוא זה שהוסיף בערכו בשנותו את הכלי ויצירתו לו פנים חדשות. ואף שאין אדם יכול להפריד בין עצם לערך בדרכי הקנינים, ואין זה דומה לשיעבוד בעלמא שמתלבש על החפץ וכהגדרתו המופלאה של החזו"א ב"ק סימן כ"ב אות ח' דהוי שבח הפורח באויר, וגם אין זה דומה לקנין פירות, ולא לשכירות אלא קנין האומן מושתת על הפרדה בין גוף הדבר ועצמו ובין ערכו ושוויו הממוני, ואינו אלא דין תורה. אמנם כתבתי במק"א (מנחת אשר ב"ק סימן נ"ז אות ג') לחדש כעי"ז בגדר שינוי קונה בגזילה דאין הגזלן קונה בשינוי אלא את העצם ולא את הערך. ונמצא לפי"ז בשני מקומות מצינו קנין חצוי, בשינוי קונה את העצם ולא את הערך, ולעומתו האומן קונה את הערך ולא את העצם, ושניהם גדרים מחודשים ולא ע"י דעת האדם בדרכי הקנינים, ודו"ק בכל זה.

ד

ובאמת מצינו בגמ' מגוון רחב של קנינים לחצאין החלוקים זמ"ז גם ביסוד גדרן וגם בפרטי הלכותיהן, ונבאר.

 

א. שאלה ושכירות.

הצד השוה שבהן שהשואל והשוכר יש להם זכות שימוש במה ששאלו ושכרו, ובפסחים (ו' ע"א) וכן בעבו"ז (ט' ע"א) מבואר דשאלה ושכירות לא קניא, דאף דיש להם זכות שימוש אין הם נחשבים עקב זכות זו כבעלים על השאול והשכור להם.

 

ב. קנין פירות.

נחלקו אמוראי (ב"ב קל"ו ע"א) אם קנין פירות כקנין הגוף דמי, לדעת ר' יוחנן כקה"ג דמי, ולדעת ר"ל אין קנין פירות כקה"ג. וקנין פירות עדיף משאלה ושכירות, ובק"פ גם בעל הפירות יש לו זכות וקנין בגוף הדבר דהיינו בפירות היוצאים ממנו ולא רק זכות להשתמש בו, ומשו"כ נחלקו בו אם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא.

 

ג. דקל לפירותיו.

הן מבואר בכתובות (נ"ח ע"ב) ובבא בתרא (קמ"ז ע"ב) דאף שנחלקו ר"מ ור"י אם יכול אדם להקנות פירות דקל לחבירו, ושרש הפלוגתא אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אך אם הקנה דקל לפירותיו עדיף ולכו"ע מהני. הרי דיכול אדם להקנות ולקנות דקל לפירותיו ועדיף מפירות דקל, דיש לו קנין בגופו של דקל אך רק לענין פירות היוצאים ממנו ולא לכל שימוש אחר בגופו.

אך מ"מ אין לו אלא פירות, ועדיין תלוי הדבר במה שנחלקו בקנין פירות אם הוי כקנין הגוף או פחות ממנו.

 

ד – ה. שובך לפירות ומצודה לדגים.

הנה מבואר במשנה (ב"ב פ' ע"א) דיכול אדם למכור לחבירו פירות שובך, דהיינו היונים שעתידין להיולד בשובכו, ולכאורה הוי דשלב"ל כמו פירות דקל.

ונחלקו הרמב"ם והראב"ד בביאור הלכה זו. דהנה כתב הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק כ"ג ה"ט).

"המוכר פירות שובך ופירות כוורת לחבירו קנה ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם, לפי שאינו מוכר יונים שיולדו או דבש שיבוא לכוורת, אלא הוא מוכר שובך לפירותיו או כוורת לדבשה, שהרי הוא כשוכר אמת המים לחבירו שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה, כך זה הקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו, ודין כולם כדין השוכר בית מחבירו כמו שאמרנו, שהוא נהנה בכל הניות שיש בו וכן כל כיוצא בזה".

והשיג עליו הראב"ד שם.

"המוכר פירות שובך וכו'. א"א דוקא שאמר לו כך".

הרי לן דלדעת הראב"ד באמת לא מהני הקנין אא"כ מכר להדיא שובך לפירותיו וכוורת לדבשו, ולדעת הרמב"ם מהני גם בסתמא. וכבר כתב הכסף משנה שם וגם כך בבית יוסף חשן משפט (סימן רי"ג סעיף א') דכל המוכר פירות שובך וכוורת כונתו מתפרשת כמוכר שובך וכוורת לפירותיהן, והוי כדקל לפירותיו ושכירות בתים וכלים, עי"ש.

אך מ"מ לכו"ע מהני מכירת שובך וכוורת לפירותיהן.

הרי לן דאף שאין היונים יוצאים מגוף השובך ואין הדבורים והדבש יוצאים הגוף הכוורת מ"מ הוי כפירות דקל, ויש בזה חידוש.

אך מאידך גיסא כתבו רבותינו הרשב"א והריטב"א בקידושין ס"ב ע"ב דהמוכר מצודה לדגיו לא עשה כלום ואין זה כדקל לפירותיו כיון שאין הדגים יוצאים מגוף המצודה אלא נכנסים אליו מבחוץ.

וצריך עיון, מה בין מצודה לדגים לשובך וכוורת לפירותיהם. ונחלקו בזה גדולי האחרונים.

בקצות החשן (סימן ר"ט ס"ק ד') אכן נקט דהיינו הך ולפי דברי הראשונים הללו באמת אף בשובך לפירותיו אין כאן קנין.

ובאור שמח (שם בהלכות מכירה) תמה על הקצות וכתב לחלק בין שובך וכוורת העומדים ברשותו ובין מצודה שרק כשמניחו בנהר במקום רביית הדגים יכנסו בה ויצודו, עי"ש. ונראה להוסיף ביאור הדברים, דשאני שובך וכוורת שהיונים והדבורים גדלים בהם וזה מקום רבייתם וחיותם ומשו"כ נחשבים פירות וכעין דקל לפירותיו, משא"כ במצודת דגים שזה מקום צידתם ומיתתם, ומשו"כ אין הדגים נחשבים כפירות דקל, וכז"פ.

ו – ז. פרה לכפילא ועבד לקנס.

הנה מבואר בב"מ (ל"ד ע"א) דיכול אדם להקנות לשומר פרה לכפילא, ואם שילם השומר ולא רצה להישבע קנה למפרע פרה לענין תשלומי כפל על גניבתה.

וחידוש יש בזה, דאין תשלומי הכפל דומים לפירות היוצאים מגוף הדקל, אלא תשלומי ממון הם, וגם אינם זכות שימוש בגוף הפרה כמו שאלה ושכירות ומ"מ מהני.

וכיוצא בדבר נסתפקו בגיטין (מ"ב ע"ב) בעבד שמכרו רבו לקנס אם מהני, וכבר הארכתי במק"א מה בין פרה לכפילא ובין עבד לקנסו, ואכמ"ל.

ויש בזה חידוש נוסף דכל שאין חיבור טבעי בין גוף הדבר ליוצא ממנו כמו דקל לפירות ושובך לפירותיו, אלא קשר הלכתי של תשלומי קנס מ"מ לענין קנין הוי כדקל לפירותיו.

אך הצד השוה שבכל אלה שיש לו קנין מסויים וחלקי בדבר באחד משני פנים, או בחלק משימושיו או במה שיוצא ממנו.

ח – ט. פירות מעותיו ודמי חמרא

והנה בקצות החשן שם הביא משו"ת מהר"ם אלשיך (סימן ז') דהמוכר פירות מעותיו לא עשה כלום משום דכאשר הריווח בא לעולם, המעות כבר אינם בעין משא"כ בדקל לפירותיו שהדקל בעין בשעה שמצמיח פירותיו, והקצות הקשה מעבד לקנס דרק במיתת העבד חל חובת התשלומין.

ולענ"ד יש לחלק דשאני עבד לקנס דבמיתת העבד מתחייב בתשלום הקנס, זה תחת זה והוי כקנס יוצא מגוף העבד משא"כ בפירות מעות שבד"כ משקיעים כסף בעיסקה ואין הריווח בא לעולם מיד עם הוצאת הכסף. ועוד דהיחס שבין הריווח המעות הוא מקרי משא"כ ביחס שבין העבד וקנס שנובע מעצם דין תורה.

ובמשנה למלך בהלכות מכירה שם נקט בפשיטות דמהני הקנאת מעות לרווחיהן, וע"ע במחנה אפרים (זכיה ומתנה סימן ל"ד) מש"כ בזה.

ויש לעיין בזה עוד מדברי התוס' בגיטין (ס"ו ע"א ד"ה דמי) שכתבו בתירוץ אחד דיכול להקנות יין לדמיו כמו דקל לפירותיו, אך מתירוץ א' בדבריהם נראה דלא מהני ולפיכך פירשו בדרך אחרת מה שאמרו דיכול להקנות דמי יין, עי"ש.

ולכאורה זה דומה למה שנחלקו מהר"ם אלשיך והמשל"מ דהיחס שבין היין לדמיו הרי הוא כיחס שבין המעות והריווח.

ואפשר שלא הא בהא תליא, ויש לחלק לכאן ולכאן לשני הצדדים:

א. אפשר דדמי חמרא עדיף שהרי לא מדובר בריווח אלא בתמורה דהיינו הערך של גוף היין, וכשם שאפשר לקנות זכות שימוש בחפץ אפשר לקנות ערך היין ודמיו, משא"כ בדבר היוצא דהיינו ריווח של עיסקה שאינו יוצא מגופו.

ב. ומאידך י"ל לאידך גיסא דהריווח יוצא מן הגוף ודומה בכך לפירות דקל, לפירות שובך, לפרה לכפילא וכדומה, משא"כ בדמי היין שאינו מה שיוצא מן היין אלא ערכו הממוני ובדרכי הקנין א"א למכור ולקנות ערך ללא עצם.

הרי לן תשעה שאלות ודרגות שונות בדרכי הקנינים לחצאין, ודו"ק היטב בעומק הדברים ודקותם.

אך שונה מכל אלה קנין אומן בשבח כלי שאין לו כל שימוש בעצם הדבר או בעצם היוצא ממנו, אלא קנין בערכו ושוויו, דעצם הכלי שייך כל כולו לבעל העצים, אלא שערכו ושוויו שייך לאומן שבאמנותו נתן בעצם צורה ותבנית ועל ידו נתחדש מן העצים שם כלי.

וקנין זה דומה ביסודו לשיעבוד ולקנין משכון אלא דעדיף ואלים מינייהו, דבהם אין הזכות של בעל החוב אלא תוצאה של הקניה מלאכותית של הלוה שנתן למלוה זכות לגבות מנכסיו, אבל קנין האומן מושתת על שני יסודות: א. זכות האומן לגבות שכרו מן הכלי אותו השביח ובו השקיע ובו הוא קנה זכותו. ב. עצם השבחתו את הדבר מקנה לו זכות בערך המוסף שבו. ויש מן האחרונים שלמדו מתוך הלכה זו מקור ושורש לזכות היוצרים, דכשם שיש לאומן קנין וזכות בכלי שהוא עשה והשביח כך יש זכות לכל יוצר במעשה ידיו ופרי יצירתו.

ומשתי סיבות אלה קנינו של האומן בשבח הכלי עדיף מכל שיעבוד ומשכון, אך ביסודו של דבר כל זכותו וקנינו רק בערך הכלי ולא בעצם שבו כמבואר.

וניחא לדרכנו דמחד גיסא יכול בעה"ב לסלקו בזוזי דמשמע דאין לו אלא שיעבוד ומאידך י"א דאם אומן נכרי עשה את הכלי חייבים הבעלים בטבילתו משמע דיש לו קנין בגוף הכלי, וכן עצם פטור האומן מנזקי הכלי מוכיח דהוי קנין בגופו ולא שיעבוד בעלמא. ולדרכנו נראה דאין זה אלא משום גדרו המיוחד של קנין האומן. דמחד עדיף משיעבוד ומשכון דהוי קנין ערך בעצם הכלי, ומאידך שאני מקנין עצם משום דגוף הכלי של בעה"ב הוא וכל קנין האומן אינו אלא בערך הכלי לעולם בעל העצם גובר על בעל הערך ובתשלום ערכו של הכלי מסלק הוא את האומן, ודו"ק בכל זה כי נכון הוא.

ויסוד גדר זה מצינו רק בהלכות גביית חוב ולא מצינו דומה לגדר זה בהלכות מקח וממכר אלא במקום אחד בלבד, בסוגיא הנ"ל בגיטין (ס"ו ע"א) לגבי דמי חמרא, לפי תירוץ אחד שבתוד"ה דמי, דיכול להקנות לחבירו דמי חמרא דהיינו ערך ד' מאות זוז מדמי היין לכשימכר, ואין זה דבר שלא בא לעולם כיון שקונה מעכשיו את דמי היין דהיינו ערך ד' מאות שביין, עי"ש.

וגדר זה דומה במדה מסויימת לקנין אומן בשבח הכלי, אך באמת יש לחלק דדמי חמרא בסופו של דבר אינו אלא הכסף שיתקבל במכירת היין ודומה קצת לפירות דקל משא"כ בקנין באומן בשבח כלי. ודו"ק בכ"ז כי הענינים עמוקים.

ה

והנה יש אומרים דכל עצם הלכתא דא דאומן קונה בשבח כלי אינו אלא מדרבנן וכך הביא בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן ס' משו"ת קול אליהו או"ח סימן ל"ח. אך מפשטות דברי הראשונים והפוסקים, משמע דהוי דין דאורייתא ולא אשכחן מקור כלשהו שחכמים תיקנו קנין האומן בשבח הכלי. אך אם אכן קנין דאורייתא הוא, לא מצינו לו מקור בתורה, והרי כל קניני תורה רמיזי בקרא כמבואר באריכות בפ"ק דמסכת קידושין.

ויש מזה ראיה למה שביארנו דבאמת אין כאן מעשה קנין וככל קניני הקרקע והמטלטלי, אלא סברא יסודית שהשתיתו חז"ל על אדני הצדק המשפטי דהמשביח את העצם לעצמו משביח כאשר אמור הוא לבא על שכרו והערך המוסף שנוצר בפועל ידיו שלו הוא כל עוד לא קיבל את שכרו המגיעו, ודו"ק בכל זה.

ועל יסוד זה מצינו שפלפלו מהגמ' ועד הפוסקים האחרונים בחמש שאלות שונות: א. בדיני נזיקין כדמצינו במקור הסוגיא שם אם האומן חייב על נזקי הכלי. ב. בדיני תשלומי האומן אם יש בו מצ"ע דביומו תתן שכרו כמבואר שם. ג. בחיוב טבילת כלים כמבואר ביו"ד (סימן ק"כ סעיף י'). ד. בדיני נדרים כמבואר בשו"ת הרא"ש שהביא הקצות בסק"א אם האומן יכול לאסור את הכלי על בעה"ב. ה. בדיני גט, אם הסופר קונה את הגט כמבואר באהע"ז סימן ק"כ, והארכתי בזה במנח"א לב"ק סימן ס', עי"ש.

ודו"ק בדברים כי עמוקים ברורים ופשוטים המה.

ונחזור למה שפתחנו דלפי כל המבואר יש לדון עוד בדברי הגרי"ז דכיון שכל גדר קנין האומן אינו אלא בערך הכלי ואין לו כלום בגופו יש לעיין אם יש בזה חסרון בכלי המקדש דהוי קדושת הגוף ואינם עומדים לא למסחר ולא לשימוש האדם, ואפשר דמשו"כ אין כל משמעות בקנין אומן במשכן וכליו, ודו"ק בזה.

הגב על הנושא


לתחילת הדף